ביקורת ספרותית על עד סגירת הגיליון מאת טום רקמן
ספר טוב

---

מה לא נאמר על מות הפרינט, הלא הוא העיתון המודפס, באינספור מאמרים, פאנלים, הפגנות ודיונים. רק לאחרונה חזינו בכמעט קריסתו של עיתון אחד, והמתעניינים יותר ודאי שמו לב למאבקי הכוח והגרסאות בין העיתונים האחרים שמגיעים לעיתים לרמות מפתיעות. בין כל הדיונים על חשיבותו הדמוקרטית של העיתון ותפקידו ההיסטורי דובר לא פעם גם על האנשים שעושים אותו, אותן משפחות שפרנסתן וכבודן קשורים במוסד הזה.

"עד סגירת הגיליון" נותן כבוד לאנשים שעושים את העיתון, יותר מאשר למוסד העיתונות עצמו. הספר עוסק במערכת עיתון אחת, עיתון בין-לאומי באנגלית שמרכזו ברומא וכתביו ושליחיו פרוסים במגוון פינות בעולם. כל פרק עוסק בגיבור אחר מאותה מערכת, ודרך הפרקים השונים נבנית לאט לאט תמונה של מערכת שלמה. הטיפוסים שמרכיבים את העיתון הם מטבע הדברים מגוונים מאוד, ורקמן יודע לאפיין אותם בכישרון רב. החל מהכתב המזדקן בפריז שאיבד את הקשר עם השטח וכלה בעורכת הראשית הבלתי נלאית, כל הדמויות מעוררות עניין רב כמו גם לא מעט חמלה. אני התחברתי במיוחד לדמותו של כותב ההספדים הנבוך שצריך להתמודד עם כתיבת הספדים לאנשים שטרם מתו, ולעורך הלשוני הרמן כהן, מין אבשלום קור טורבו שנוזף במגיהים שעושים שגיאות ומחבר תנ"ך נגד קלישאות נפוצות.
בין סיפור אישי אחד לאחר משולבים קטעים אינפורמטיביים יותר שמספרים את סיפור לידתו והתפתחותו של העיתון (המומצא, כן?) שבעצם נוסד מגחמה אישית של איל הון ועובר תהופוכות רבות עד להעברתו לידי יורש תמהוני ומתבודד ולסיום הבלתי נמנע.
כל פרק כזה עומד כביכול בפני עצמו, עם סופים פתוחים בסגנון סיפורים קצרים, אבל מפרק לפרק מגלה לנו פרטים שמשלימים את התמונה המלאה. על אף שמדובר בסופר שהוא עיתונאי לשעבר (ואולי דווקא בגלל זה) רקמן מיטיב להחיות את הדמויות, לחבר דיאלוגים קולחים ולכתוב על מערכות יחסים ומשפחות בלי ליפול לקלישאות קשות מדי. התוצאה היא ספר אנושי מאוד, מעניין מאוד שמצליח להיחלץ מתבניות רגילות ולהסתיים כהרף עין.

» ביקורות נוספות של מירב
» ביקורות נוספות על עד סגירת הגיליון