פעם, באחד הדיונים בפאנל הדימיוני של ׳ארץ נהדרת׳, התארח יוסי גיספן.
במהלך הדיון הוא ענה לשיחת טלפון מניאור לרקיס או רודו אהדון שביקשו ממנו שיר.
״אין בעיה״, אמר גיספן, ״כמה מטר שיר אתה רוצה?״ וכהרף עין שלף גליל נייר וגלל אותו למטה.
״יש לי ׳אני אוהב אותך, אוהב אוהב אותך׳, ׳אותך אני מאוד אוהב, מכל כולו של כל הלב׳, ׳אוהב אוהב אני אותך, כמו הזבל את הפח׳, ׳אוהב אותך אהובה, חולה עלייך נשמה...׳״
בנקודה זו המנחה עצר אותו. ״הבנו. הוא אוהב אותה.״
צחקתי.
״כמה מטר שיר אתה רוצה?״ היה משפט המזקק באופן מדויק את פס הייצור התעשייתי של השירים בז׳אנר.
לא מזמן קראתי במדור סאטירה כלשהו שפרופ׳ דן שכטמן בדק את תחזית מזג אוויר וגילה שהשנה תהיה שנה שכונה.
אז הרלן קובן הוא היוסי גיספן של ספרות המתח. או להיפך. זה לא כזה עקרוני.
אם נתמקד בהרלן קובן, אז בחדר העבודה שלו יש מחולל.
המחוללרלן. סימן רשום, כל הזכויות שמורות.
מבטאים את זה כך: ה-מ-חו-ל-לר-לן
הרלן מקליד למחוללרלן מילות מפתח לפי קטגוריות,
לוחץ על מקש ״התחל חירטוט״,
הולך לשירותים או יוצא לטיול עם הכלב,
חוזר,
לוחץ על מקש ״סיים חירטוט ותן לי את רב המכר הבא״,
בתוך שניות נפלט ספר ערוך, כרוך, דרוך ובמקרה של עומס יתר על המחוללרלן, אז קצת חרוך.
ואני אדגים:
מקום התרחשות: פרבר בורגני בניו ג׳רזי, אוניברסיטת שקר כלשהי, מועדון חשפנות בלאס וגאס, בית זונות באטלנטיק סיטי, בר מצחין בניוארק, קרוואן מתפורר ברינו, תחנת משטרה בג׳רזי סיטי, בניין משרדים מפואר, בניין משרדים מפוקפק, כלא שמור, חברה להשכרת רכב, נמל תעופה.
קבר.
הדמויות: עקרת בית תמימה, חשפנית טובת לב, זונה מזדקנת בדימוס, צלם עם בעיות שתיה, עורך דין תאגידי, שוטר טוב, שוטר רע, בלש נון קונפורמיסט, חוקרת פרטית סקסית רווקה, מפקד משטרה מושחת, סוכן אף.בי.איי חסר חשיבות, שומר סף בבר, צמד סדיסטים רצחני בשם ברבי וקן, פתולוג מנומנם.
גופה.
אביזרי חובה: שמלות של בטסי ג׳ונסון, שתלי סיליקון לחזה, מוט לריקודים אירוטיים, אלכוהול בבקבוק, אלכוהול בפחית, אלכוהול בכוסית, אלכוהול מברז, שלולית אלכוהול, בקבוק קוקה קולה, שלטי ניאון, שלטי ניאון עם נורות שרופות, מצלמה ישנה, מצלמה חדשה, ג׳י פי אס, גוגל, פנס, לום, צמיג רזרבי, מפתח שוודי.
אקדח.
הוראות מיוחדות: כל אחת מהדמויות הייתה בעברה דמות אחרת. כל אחת מהדמויות תבקר בארבעה ממקומות ההתרחשות. כל אחת מהדמויות חייבת לשאת עליה לפחות שני אביזרי חובה בכל רגע נתון. אחת מהדמויות חייבת למות. שלוש מהדמויות חייבות להישאר בחיים לאחר ניסיון רצח. שתיים מהדמויות חייבות לרצוח שלוש דמויות אחרות או לפחות לנסות. חייבת להיות חפיפה בין דמות שרוצחת לדמות שנרצחת. אחת מהדמויות חייבת לחטט במחשב כלשהו ולגלות שכל חייה היו הונאה. חובה לזווג את הדמויות כך: בעל ואישה. עובד ומעביד, קולגות לשעבר, קולגות בהווה, ברמן ולקוח, זונה ולקוח, עורך דין ולקוח.
מספר עמודים: לא פחות מ-350 ולא יותר מ-400.
שם הספר: שתי מילים סמוכות שמופיעות בפיסקה השלישית בעמודים 50-200 אלא אם כן צבע העטיפה הוא אדום או כתום ואז שתי המילים הסמוכות חייבות להופיע בפיסקה הראשונה בעמודים 201-300. אין להשתמש במילים שנלקחו מ-50 העמודים הראשונים או האחרונים של הספר.
צבע עטיפה: אדום, כתום, כחול, ירוק או צהוב. סייג: הצבע לא היה בשימוש בשני הספרים האחרונים או בחצי השנה האחרונה, המוקדם מביניהם. יש לשקלל בבחירת הצבע את שם הספר.
עיצוב העטיפה: שם הסופר ייכתב בגופן ענק, מובלט, וישתרע על מחצית השטח לפחות. שם הספר יופיע בקטן איפה שיישאר מקום.
לפני הספר הנוכחי, קראתי שני ספרים של קובן. אחד מהם הוא ״ההזדמנות האחרונה״ ואת שמו של השני אני חושבת שגם בעינויים לא יצליחו להוציא ממני.
לא כי זה כזה סוד גדול. אני פשוט לא מצליחה לזכור.
אני זוכרת במעורפל שזה היה ספר כתום, שהשם ״הרלן קובן״ היה כתוב על הכריכה בענק, שהייתה שם זונה או חשפנית לשעבר, משהו עם ניו ג׳רזי או לאס וגאס או שניהם. תוצר אותנטי טיפוסי של המחוללרלן. ועכשיו לך תחפש הרלן בערימת קובן...
את שני הספרים הקודמים קראתי בשקיקה, בדריכות, בסקרנות. ישבתי על קצה הכיסא - באופן מילולי - מרוב מתח וציפייה. אפילו קצת קיללתי את קובן האשף הממזר שיודע לעצור את הסצינה ברגע הכי מותח ולעבור לסצינה אחרת, מותחת לא פחות, רק כדי שיוכל לבצע בה מעשה קובן ממזרי נוסף. התפעלתי מחיבור הקצוות בסוף הספר וניחמתי את עצמי שאם לא פיענחתי את התעלומה לבד, זה רק מפני שאין לי מוח קרימינלי.
את הספר הנוכחי עזבתי בעמוד 150.
השתעממתי, הרגשתי מרומה, הייתה לי תחושה מעיקה של דז׳ה וו, של שידור חוזר, של עבודה בעיניים.
אבל חזרתי אליו ואף סיימתי. לא בגלל הרצון לקרוא אותו אלא בגלל הרצון לקרוע אותו. את קובן.
