ביקורת ספרותית על תולדות מלחמת פילופוניס מאת תוקידידיס
ספר טוב

---

מדינה נוחלת הצלחה במלחמה מול יריבתה המושבעת, אך מתוך זחיחות הדעת האופפת אותה, מחליטה לצאת ביוזמה צבאית נוספת, הרפתקנית ומסוכנת, המנוגדת לכל חישוב של סיכון מול סיכוי. היא משכנעת עצמה שזוהי פעולה הכרחית להגנתה, אך בה בעת גם מקווה למנף את הצלחתה המובטחת (לדעת מנהיגיה ואזרחיה) לשינוי גיאו-פוליטי לטובתה, שיבטיח את ההגמוניה שלה לדורות. ההרפתקה מסתבכת, אך מנהיגיה מחליטים להשקיע בה יותר מאמצים ולהרחיבה. התוצאה היא הידרדרות נוספת, המצב יוצא משליטה, וסופה של ההרפתקה הוא תבוסה מוחצת, שאף מעמידה את עצם קיום המדינה בסכנה. בתווך, מתגלים המנהיגים השונים של שני הצדדים, הפועלים לא פעם יותר ממניעים אישיים בקבלת החלטותיהם, בין אם בשל רצונם להגדיל את תהילתם וכוחם הפוליטי ובין אם הם פשוט רוצים לחמוק מעונשים וחקירות הצפויים להם בביתם.
סיפור מוכר? זהו מכל מקום סיפור המלחמה הגדולה בין ספרטה לאתונה, במאה ה-5 לפנה"ס, שארכה כ-30 שנים, ושאת קורותיה תיעד והעלה על הכתב עוד במהלך התרחשותה אחד ממפקדי הצבא האתונאי. עבור מי שנטלו חלק במלחמה, היתה מלחמה זו שווה במשמעותה למלחמת עולם, כיוון שהקיפה את מרבית תחום השתרעותה של התרבות היוונית: גם ביוון גופא וגם מעבר לים - באסיה הקטנה ואף בסיציליה ואיטליה. מתוך סיפור המלחמה עולים פרטים שונים על התרבות היוונית, על עולם הערכים המניע את החברה היוונית ואת הדמויות המרכזיות (ובמיוחד הויכוח על צורת השלטון הראויה למדינה - בין דמוקרטיה לאוליגרכיה ואריסטוקרטיה), אזכורים שונים של ההיסטוריה והגיאוגרפיה של זירת ההתרחשות (בצמצום) וכמובן, תיאורי קרבות, כולל קרבות ימיים רבים (שמלחמה זו היתה משופעת בהם).
תוקידידיס מנתח את השיקולים האסטרטגיים, הטקטיים והאישיים שעמדו מאחורי ההחלטות והמעשים של השחקנים המרכזיים במלחמה - המנהיגים וציבור האזרחים והחיילים - ואת הגורמים לתוצאות המהלכים השונים, באופן שהיה חדשני לדורו. מתוך כך מתגלה עולם הערכים של התרבות היוונית - החתירה אחר האמת ו"עשיית הדבר הנכון" מול החובה הקדושה לציית להחלטות המתקבלות כחוק. כך מתבלטים לדוגמא חלק מהמפקדים הצבאיים בכך שפעלו לעתים בניגוד לדעתם האישית, אך מתוך מחויבותם להחלטות שהתקבלו כחוק, קיבלו עליהם את הדין וביצעו את המשימה.
תוקידידיס מעיד על עצמו שבא לתאר את המלחמה בצורה המדויקת והקרובה ביותר לאמת, בניגוד למקובל בתקופתו, לדבריו, לכתוב דברים על-פי שמועות לא מבוססות. לצורך כך עשה מאמץ להשיג מקורות מידע רבים ככל הניתן, גם אם היה הוא עצמו עד למאורעות (ובכך הניח את היסודות למדע ההיסטוריה). הכיתוב שלו מרוחק, כחלק מרצונו לשמור על אובייקטיביות. החיסרון בכתיבה זו הוא שהספר יבש למדי, עמוס בפרטים, ולא קל לקריאה - בהחלט מיועד לחובבי היסטוריה והיסטוריה יוונית או צבאית בפרט. יחד עם זאת, התוצאה היא מרשימה, ולאור האובייקטיביות היבשה שבה כתוב הספר, גוברת העוצמה של תיאור המאורעות הרי הגורל שהתרחשו במלחמה (במיוחד עבור עיר מולדתו של תוקידידיס - אתונה). דווקא על רקע הניסוח המתומצת והיבש ניתן לחוש לעיתים במעורבות הרגשית שלו, כגון בעת תיאור הצבא האתונאי המובס על אדמת סיציליה או נאום פריקלס בעת ההספד על הקורבנות הראשונים. מתוך תיאורי הקרבות ומהלכי המלחמה נפרסת מסכת של הרס מתמשך ונרחב של ערים רבות, חורבן של אוכלוסיות ורכוש רב, שחוסר תוחלתו מתעצמת לאור תיאור הנסיבות לפרוץ המלחמה והימשכותה. נראה שלכך התכוון סנקה באמרו: "בקשו ממני תמונתה של ציויליזציה ואראה לכם את ביזתה של עיר גדולה".
אסיים בציטוט מתוך דברי הפתיחה שלו, שיהדהדו באזניכם זמן רב לאחר סיום קריאת הספר: "...ואפשר שסיפור מאורעות, שאין בו כלום מן המיתוס, לא יהא בו כדי לענג את השומעים. אך כשלעצמי דייני, אם ימצאו בו תועלת אותם שירצו לצפות באמת הברורה שבמעשים הנעשים ובמאורעות העלולים לשוב ולהתרחש ביום מן הימים, כמותם או כיוצא בהם, כמקרה אשר יקרה את בני-האדם. כי ספר זה נתחבר כקניין לדורות, ולא לשם שעשוע לשעה בלבד."

» ביקורות נוספות של Huck
» ביקורות נוספות על תולדות מלחמת פילופוניס