“מדינה נוחלת הצלחה במלחמה מול יריבתה המושבעת, אך מתוך זחיחות הדעת האופפת אותה, מחליטה לצאת ביוזמה צבאית נוספת, הרפתקנית ומסוכנת, המנוגדת לכל חישוב של סיכון מול סיכוי. היא משכנעת עצמה שזוהי פעולה הכרחית להגנתה, אך בה בעת גם מקווה למנף את הצלחתה המובטחת (לדעת מנהיגיה ואזרחיה) לשינוי גיאו-פוליטי לטובתה, שיבטיח את ההגמוניה שלה לדורות. ההרפתקה מסתבכת, אך מנהיגיה מחליטים להשקיע בה יותר מאמצים ולהרחיבה. התוצאה היא הידרדרות נוספת, המצב יוצא משליטה, וסופה של ההרפתקה הוא תבוסה מוחצת, שאף מעמידה את עצם קיום המדינה בסכנה. בתווך, מתגלים המנהיגים השונים של שני הצדדים, הפועלים לא פעם יותר ממניעים אישיים בקבלת החלטותיהם, בין אם בשל רצונם להגדיל את תהילתם וכוחם הפוליטי ובין אם הם פשוט רוצים לחמוק מעונשים וחקירות הצפויים להם בביתם. סיפור מוכר? זהו מכל מקום סיפור המלחמה הגדולה בין ספרטה לאתונה, במאה ה-5 לפנה"ס, שארכה כ-30 שנים, ושאת קורותיה תיעד והעלה על הכתב עוד במהלך התרחשותה אחד ממפקדי הצבא האתונאי. עבור מי שנטלו חלק במלחמה, היתה מלחמה זו שווה במשמעותה למלחמת עולם, כיוון שהקיפה את מרבית תחום השתרעותה של התרבות היוונית: גם ביוון גופא וגם מעבר לים - באסיה הקטנה ואף בסיציליה ואיטליה. מתוך סיפור המלחמה עולים פרטים שונים על התרבות היוונית, על עולם הערכים המניע את החברה היוונית ואת הדמויות המרכזיות (ובמיוחד הויכוח על צורת השלטון הראויה למדינה - בין דמוקרטיה לאוליגרכיה ואריסטוקרטיה), אזכורים שונים של ההיסטוריה והגיאוגרפיה של זירת ההתרחשות (בצמצום) וכמובן, תיאורי קרבות, כולל קרבות ימיים רבים (שמלחמה זו היתה משופעת בהם). תוקידידיס מנתח את השיקולים האסטרטגיים, הטקטיים והאישיים שעמדו מאחורי ההחלטות והמעשים של השחקנים המרכזיים במלחמה - המנהיגים וציבור האזרחים והחיילים - ואת הגורמים לתוצאות המהלכים השונים, באופן שהיה חדשני לדורו. מתוך כך מתגלה עולם הערכים של התרבות היוונית - החתירה אחר האמת ו"עשיית הדבר הנכון" מול החובה הקדושה לציית להחלטות המתקבלות כחוק. כך מתבלטים לדוגמא חלק מהמפקדים הצבאיים בכך שפעלו לעתים בניגוד לדעתם האישית, אך מתוך מחויבותם להחלטות שהתקבלו כחוק, קיבלו עליהם את הדין וביצעו את המשימה. תוקידידיס מעיד על עצמו שבא לתאר את המלחמה בצורה המדויקת והקרובה ביותר לאמת, בניגוד למקובל בתקופתו, לדבריו, לכתוב דברים על-פי שמועות לא מבוססות. לצורך כך עשה מאמץ להשיג מקורות מידע רבים ככל הניתן, גם אם היה הוא עצמו עד למאורעות (ובכך הניח את היסודות למדע ההיסטוריה). הכיתוב שלו מרוחק, כחלק מרצונו לשמור על אובייקטיביות. החיסרון בכתיבה זו הוא שהספר יבש למדי, עמוס בפרטים, ולא קל לקריאה - בהחלט מיועד לחובבי היסטוריה והיסטוריה יוונית או צבאית בפרט. יחד עם זאת, התוצאה היא מרשימה, ולאור האובייקטיביות היבשה שבה כתוב הספר, גוברת העוצמה של תיאור המאורעות הרי הגורל שהתרחשו במלחמה (במיוחד עבור עיר מולדתו של תוקידידיס - אתונה). דווקא על רקע הניסוח המתומצת והיבש ניתן לחוש לעיתים במעורבות הרגשית שלו, כגון בעת תיאור הצבא האתונאי המובס על אדמת סיציליה או נאום פריקלס בעת ההספד על הקורבנות הראשונים. מתוך תיאורי הקרבות ומהלכי המלחמה נפרסת מסכת של הרס מתמשך ונרחב של ערים רבות, חורבן של אוכלוסיות ורכוש רב, שחוסר תוחלתו מתעצמת לאור תיאור הנסיבות לפרוץ המלחמה והימשכותה. נראה שלכך התכוון סנקה באמרו: "בקשו ממני תמונתה של ציויליזציה ואראה לכם את ביזתה של עיר גדולה". אסיים בציטוט מתוך דברי הפתיחה שלו, שיהדהדו באזניכם זמן רב לאחר סיום קריאת הספר: "...ואפשר שסיפור מאורעות, שאין בו כלום מן המיתוס, לא יהא בו כדי לענג את השומעים. אך כשלעצמי דייני, אם ימצאו בו תועלת אותם שירצו לצפות באמת הברורה שבמעשים הנעשים ובמאורעות העלולים לשוב ולהתרחש ביום מן הימים, כמותם או כיוצא בהם, כמקרה אשר יקרה את בני-האדם. כי ספר זה נתחבר כקניין לדורות, ולא לשם שעשוע לשעה בלבד."”

“"אל תתביישו בשהיות ובדחיות..שאם תחפזו למלחמה תשהו את קיצה שכן פתחתם בה ללא הכנה." (נאום ארכידאמוס מלך ספרטה , ספר ראשון פ"ד). הספר "תולדות מלחמת פילופוניס" שנכתב ע"י ההיסטוריון היווני תוקידידס מתאר את המלחמה הפלופונסית החלה ב-431 לפנה"ס בין הליגה הפלופונסית בראשות ספרטה לליגה האטית-דלית בראשות אתונה (לעתים מכונה גם האימפריה האתונאית הראשונה). תוקידידס היה אציל אתונאי ובנו של אולורוס, מלך אחת הממלכות בתראקיה. תוקידידס חילק את זמנו בין שני בתים: אתונה ותראקיה. קשריו המשפחתיים קרבו אותו אל אותם אנשים שעיצבו את ההיסטוריה שעליה כתב. נאמר עליו שהיה טיפוס יבש, פסימי, ונטול הומור. סביר הדבר כי חונך על ידי הסופיסטים, שהיו מחנכים בני עשירים באתונה של תקופתו. אצלם למד להטיל ספק בדברים ולא לקבלם כפשוטם, כמו גם את טכניקת הכתיבה שלו, ואת כישורי הערכת האמת שלו. עקרונות הכלכלה נעדרים לגמרי מחיבורו, ומכאן שכנראה לא למד דבר על הנושא. לפני שנת 431, לא נטל תוקידידס חלק בולט בענייני הציבור באתונה. בשנות העשרים לחייו פרצה מלחמת הפלופונסוס, והוא שירת בצבא. בשנת 424 לפנה"ס, נתמנה סטרטגוס (מצביא העיר). הוא לא הצליח להציל את העיר אַמְפִיפּוֹלִיס מידי המצביא בְּרָסִידָס במלחמה שנתמשכה באותה שנה. הוא הוּגְלָה למשך שבע שנים. משנת 423 עד שנת 404 חי בתראקיה. במשך תקופה זו סבב בפלופונסוס, ונעזר במעמדו כגולה מאתונה כדי להתערב בין בני הברית הפלופונסיים. אפשר שהגיע גם לסיקיליה והיה עד למערכה הסיקילית, מה שמסביר את ידיעותיו הרבות על המקום. בתקופה זו ערך חקירות חשובות. בשנת 404 חזר לאתונה אך שהה בה רק זמן קצר, וחזר לתראקיה כדי לכתוב את חיבורו. ספרו מתאר את קורות המלחמה עד שנת 411. הסוף הפתאומי של החיבור מרמז שאולי מת בפתאומיות, ויש ראיות משכנעות שלא חי מעבר לשנת 399. עצמותיו הוחזרו לאתונה והונחו בחלקת הקבר של משפחתו של קימון. תוקידידס נחשב כראשון ההיסטוריונים המדעיים, ואחד ההיסטוריונים הראשונים לצד הרודוטוס. תוקידידס, בניגוד להרודוטוס, לא מזכיר מעשי אלים וסיפורים מיתיים בחיבורו, אלא מסתמך באדיקות על מסמכים כתובים ועל ראיונות עם עדים לאירועים שהוא מתעד: "אותם שנכחו במאורעות השונים לא סיפרו אותם דברים עצמם על אותם מעשים עצמם אלא כל אחד ואחד סיפר לפי חיבתו לאחד הצדדים ולפי כוח זיכרונו. אפשר שסיפור מאורעות שאין בו כלום מן המיתוס לא יהא בו כדי לענג את השומעים אך כשלעצמי דייני אם ימצאו בו תועלת אותם שירצו לצפות באמת הברורה שבמעשים הנעשים ובמאורעות העלולים לשוב ולהתרחש ביום מן הימים...כי ספר זה נתחבר כקניין לדורות ולא לשם שעשוע לשעה." (ספר ראשון כ"ב). חיבורו אינו מקדיש זמן לדיון באמנויות או במאפייני החברה של אותה התקופה ומתמקד באירועי המלחמה עצמה. תוקידידס מתאמץ להציג כל אירוע באופן חי ומדויק ככל הניתן. תוקידידס שם בפי גיבוריו מילים ומשפטים, שלאור פעולותיהם ניתן לשער שנאמרו על ידם באופן כזה או אחר. תוקידידס הוא ההיסטוריון הראשון הנוקט גישת ריאליזם פוליטי טהור. הוא מתבונן בדמויות שפועלות בעולם בריחוק של עיתונאי, בניגוד לחמלה של יוצרי המיתוסים והמשוררים. בפרק החמישי של חיבורו הוא מביא דיאלוג בעניין הפלישה לאי מלוס, שיכול לשמש לקח לכל המאמין שמנהיגים פועלים תמיד ביושרה. תוקידידס העריץ את פריקלס ותמך בעוצמתו הבלתי-רגילה מול העם, על אף סלידתו מדמגוגים ככלל. תוקידידס לא תמך בדמוקרטיה בכל לבו, אך חשב שהיא מוצלחת בהינתן מנהיג מוצלח. בספר ניתן למצוא, זולת תיאור האירועים, המרתק כשלעצמו, גם ניתוח והסקת מסקנות לאירועים רבים העשויים להתרחש בדברי ימי מדינה (תהא אשר תהא) בכלל ובסוגיית היציאה למלחמה, ניהולה וסיומה: "כשבני אדם יוצאים למלחמות, הם פותחים תחילה במעשים, דבר שהיה להם לדחותו לסוף, ורק לאחר שהם נמצאים כבר בכל רע הם פותחים בדברי שלום." (ספר ראשון ע"ח). עצות שנדמה כי מהדהדות לאורך ההיסטוריה כולה, ואף במלחמות ישראל. תרגומו של הלוי קולח ונעים לקריאה, וניכר בו במתרגם שהניח מראש כי מי שבחר לקרוא ספר שכזה הינו, פרט להיותו משכיל, גם בקי בעברית. מומלץ לתלמידי היסטוריה כללית, חובבי היסטוריה עתיקה, תלמידי מדע המדינה, קציני צה"ל ולרוצים להעשיר את הידע שלהם בתחום. ספר נהדר.”

“מדינה נוחלת הצלחה במלחמה מול יריבתה המושבעת, אך מתוך זחיחות הדעת האופפת אותה, מחליטה לצאת ביוזמה צבאית נוספת, הרפתקנית ומסוכנת, המנוגדת לכל חישוב של סיכון מול סיכוי. היא משכנעת עצמה שזוהי פעולה הכרחית להגנתה, אך בה בעת גם מקווה למנף את הצלחתה המובטחת (לדעת מנהיגיה ואזרחיה) לשינוי גיאו-פוליטי לטובתה, שיבטיח את ההגמוניה שלה לדורות. ההרפתקה מסתבכת, אך מנהיגיה מחליטים להשקיע בה יותר מאמצים ולהרחיבה. התוצאה היא הידרדרות נוספת, המצב יוצא משליטה, וסופה של ההרפתקה הוא תבוסה מוחצת, שאף מעמידה את עצם קיום המדינה בסכנה. בתווך, מתגלים המנהיגים השונים של שני הצדדים, הפועלים לא פעם יותר ממניעים אישיים בקבלת החלטותיהם, בין אם בשל רצונם להגדיל את תהילתם וכוחם הפוליטי ובין אם הם פשוט רוצים לחמוק מעונשים וחקירות הצפויים להם בביתם. סיפור מוכר? זהו מכל מקום סיפור המלחמה הגדולה בין ספרטה לאתונה, במאה ה-5 לפנה"ס, שארכה כ-30 שנים, ושאת קורותיה תיעד והעלה על הכתב עוד במהלך התרחשותה אחד ממפקדי הצבא האתונאי. עבור מי שנטלו חלק במלחמה, היתה מלחמה זו שווה במשמעותה למלחמת עולם, כיוון שהקיפה את מרבית תחום השתרעותה של התרבות היוונית: גם ביוון גופא וגם מעבר לים - באסיה הקטנה ואף בסיציליה ואיטליה. מתוך סיפור המלחמה עולים פרטים שונים על התרבות היוונית, על עולם הערכים המניע את החברה היוונית ואת הדמויות המרכזיות (ובמיוחד הויכוח על צורת השלטון הראויה למדינה - בין דמוקרטיה לאוליגרכיה ואריסטוקרטיה), אזכורים שונים של ההיסטוריה והגיאוגרפיה של זירת ההתרחשות (בצמצום) וכמובן, תיאורי קרבות, כולל קרבות ימיים רבים (שמלחמה זו היתה משופעת בהם). תוקידידיס מנתח את השיקולים האסטרטגיים, הטקטיים והאישיים שעמדו מאחורי ההחלטות והמעשים של השחקנים המרכזיים במלחמה - המנהיגים וציבור האזרחים והחיילים - ואת הגורמים לתוצאות המהלכים השונים, באופן שהיה חדשני לדורו. מתוך כך מתגלה עולם הערכים של התרבות היוונית - החתירה אחר האמת ו"עשיית הדבר הנכון" מול החובה הקדושה לציית להחלטות המתקבלות כחוק. כך מתבלטים לדוגמא חלק מהמפקדים הצבאיים בכך שפעלו לעתים בניגוד לדעתם האישית, אך מתוך מחויבותם להחלטות שהתקבלו כחוק, קיבלו עליהם את הדין וביצעו את המשימה. תוקידידיס מעיד על עצמו שבא לתאר את המלחמה בצורה המדויקת והקרובה ביותר לאמת, בניגוד למקובל בתקופתו, לדבריו, לכתוב דברים על-פי שמועות לא מבוססות. לצורך כך עשה מאמץ להשיג מקורות מידע רבים ככל הניתן, גם אם היה הוא עצמו עד למאורעות (ובכך הניח את היסודות למדע ההיסטוריה). הכיתוב שלו מרוחק, כחלק מרצונו לשמור על אובייקטיביות. החיסרון בכתיבה זו הוא שהספר יבש למדי, עמוס בפרטים, ולא קל לקריאה - בהחלט מיועד לחובבי היסטוריה והיסטוריה יוונית או צבאית בפרט. יחד עם זאת, התוצאה היא מרשימה, ולאור האובייקטיביות היבשה שבה כתוב הספר, גוברת העוצמה של תיאור המאורעות הרי הגורל שהתרחשו במלחמה (במיוחד עבור עיר מולדתו של תוקידידיס - אתונה). דווקא על רקע הניסוח המתומצת והיבש ניתן לחוש לעיתים במעורבות הרגשית שלו, כגון בעת תיאור הצבא האתונאי המובס על אדמת סיציליה או נאום פריקלס בעת ההספד על הקורבנות הראשונים. מתוך תיאורי הקרבות ומהלכי המלחמה נפרסת מסכת של הרס מתמשך ונרחב של ערים רבות, חורבן של אוכלוסיות ורכוש רב, שחוסר תוחלתו מתעצמת לאור תיאור הנסיבות לפרוץ המלחמה והימשכותה. נראה שלכך התכוון סנקה באמרו: "בקשו ממני תמונתה של ציויליזציה ואראה לכם את ביזתה של עיר גדולה". אסיים בציטוט מתוך דברי הפתיחה שלו, שיהדהדו באזניכם זמן רב לאחר סיום קריאת הספר: "...ואפשר שסיפור מאורעות, שאין בו כלום מן המיתוס, לא יהא בו כדי לענג את השומעים. אך כשלעצמי דייני, אם ימצאו בו תועלת אותם שירצו לצפות באמת הברורה שבמעשים הנעשים ובמאורעות העלולים לשוב ולהתרחש ביום מן הימים, כמותם או כיוצא בהם, כמקרה אשר יקרה את בני-האדם. כי ספר זה נתחבר כקניין לדורות, ולא לשם שעשוע לשעה בלבד."”

“"אל תתביישו בשהיות ובדחיות..שאם תחפזו למלחמה תשהו את קיצה שכן פתחתם בה ללא הכנה." (נאום ארכידאמוס מלך ספרטה , ספר ראשון פ"ד). הספר "תולדות מלחמת פילופוניס" שנכתב ע"י ההיסטוריון היווני תוקידידס מתאר את המלחמה הפלופונסית החלה ב-431 לפנה"ס בין הליגה הפלופונסית בראשות ספרטה לליגה האטית-דלית בראשות אתונה (לעתים מכונה גם האימפריה האתונאית הראשונה). תוקידידס היה אציל אתונאי ובנו של אולורוס, מלך אחת הממלכות בתראקיה. תוקידידס חילק את זמנו בין שני בתים: אתונה ותראקיה. קשריו המשפחתיים קרבו אותו אל אותם אנשים שעיצבו את ההיסטוריה שעליה כתב. נאמר עליו שהיה טיפוס יבש, פסימי, ונטול הומור. סביר הדבר כי חונך על ידי הסופיסטים, שהיו מחנכים בני עשירים באתונה של תקופתו. אצלם למד להטיל ספק בדברים ולא לקבלם כפשוטם, כמו גם את טכניקת הכתיבה שלו, ואת כישורי הערכת האמת שלו. עקרונות הכלכלה נעדרים לגמרי מחיבורו, ומכאן שכנראה לא למד דבר על הנושא. לפני שנת 431, לא נטל תוקידידס חלק בולט בענייני הציבור באתונה. בשנות העשרים לחייו פרצה מלחמת הפלופונסוס, והוא שירת בצבא. בשנת 424 לפנה"ס, נתמנה סטרטגוס (מצביא העיר). הוא לא הצליח להציל את העיר אַמְפִיפּוֹלִיס מידי המצביא בְּרָסִידָס במלחמה שנתמשכה באותה שנה. הוא הוּגְלָה למשך שבע שנים. משנת 423 עד שנת 404 חי בתראקיה. במשך תקופה זו סבב בפלופונסוס, ונעזר במעמדו כגולה מאתונה כדי להתערב בין בני הברית הפלופונסיים. אפשר שהגיע גם לסיקיליה והיה עד למערכה הסיקילית, מה שמסביר את ידיעותיו הרבות על המקום. בתקופה זו ערך חקירות חשובות. בשנת 404 חזר לאתונה אך שהה בה רק זמן קצר, וחזר לתראקיה כדי לכתוב את חיבורו. ספרו מתאר את קורות המלחמה עד שנת 411. הסוף הפתאומי של החיבור מרמז שאולי מת בפתאומיות, ויש ראיות משכנעות שלא חי מעבר לשנת 399. עצמותיו הוחזרו לאתונה והונחו בחלקת הקבר של משפחתו של קימון. תוקידידס נחשב כראשון ההיסטוריונים המדעיים, ואחד ההיסטוריונים הראשונים לצד הרודוטוס. תוקידידס, בניגוד להרודוטוס, לא מזכיר מעשי אלים וסיפורים מיתיים בחיבורו, אלא מסתמך באדיקות על מסמכים כתובים ועל ראיונות עם עדים לאירועים שהוא מתעד: "אותם שנכחו במאורעות השונים לא סיפרו אותם דברים עצמם על אותם מעשים עצמם אלא כל אחד ואחד סיפר לפי חיבתו לאחד הצדדים ולפי כוח זיכרונו. אפשר שסיפור מאורעות שאין בו כלום מן המיתוס לא יהא בו כדי לענג את השומעים אך כשלעצמי דייני אם ימצאו בו תועלת אותם שירצו לצפות באמת הברורה שבמעשים הנעשים ובמאורעות העלולים לשוב ולהתרחש ביום מן הימים...כי ספר זה נתחבר כקניין לדורות ולא לשם שעשוע לשעה." (ספר ראשון כ"ב). חיבורו אינו מקדיש זמן לדיון באמנויות או במאפייני החברה של אותה התקופה ומתמקד באירועי המלחמה עצמה. תוקידידס מתאמץ להציג כל אירוע באופן חי ומדויק ככל הניתן. תוקידידס שם בפי גיבוריו מילים ומשפטים, שלאור פעולותיהם ניתן לשער שנאמרו על ידם באופן כזה או אחר. תוקידידס הוא ההיסטוריון הראשון הנוקט גישת ריאליזם פוליטי טהור. הוא מתבונן בדמויות שפועלות בעולם בריחוק של עיתונאי, בניגוד לחמלה של יוצרי המיתוסים והמשוררים. בפרק החמישי של חיבורו הוא מביא דיאלוג בעניין הפלישה לאי מלוס, שיכול לשמש לקח לכל המאמין שמנהיגים פועלים תמיד ביושרה. תוקידידס העריץ את פריקלס ותמך בעוצמתו הבלתי-רגילה מול העם, על אף סלידתו מדמגוגים ככלל. תוקידידס לא תמך בדמוקרטיה בכל לבו, אך חשב שהיא מוצלחת בהינתן מנהיג מוצלח. בספר ניתן למצוא, זולת תיאור האירועים, המרתק כשלעצמו, גם ניתוח והסקת מסקנות לאירועים רבים העשויים להתרחש בדברי ימי מדינה (תהא אשר תהא) בכלל ובסוגיית היציאה למלחמה, ניהולה וסיומה: "כשבני אדם יוצאים למלחמות, הם פותחים תחילה במעשים, דבר שהיה להם לדחותו לסוף, ורק לאחר שהם נמצאים כבר בכל רע הם פותחים בדברי שלום." (ספר ראשון ע"ח). עצות שנדמה כי מהדהדות לאורך ההיסטוריה כולה, ואף במלחמות ישראל. תרגומו של הלוי קולח ונעים לקריאה, וניכר בו במתרגם שהניח מראש כי מי שבחר לקרוא ספר שכזה הינו, פרט להיותו משכיל, גם בקי בעברית. מומלץ לתלמידי היסטוריה כללית, חובבי היסטוריה עתיקה, תלמידי מדע המדינה, קציני צה"ל ולרוצים להעשיר את הידע שלהם בתחום. ספר נהדר.”