אני באמת לא מבינה איך היה מישהו שחשב שהספר הזה עולה על הארי פוטר.


כשרק ראיתי את הספר- וואו. כלומר- המוח שלי התעלם אוטומטית מהילד בתספורת ג'סטין ביבר על הכריכה שהאמת- ממש לא קשור לשום דבר בספר חוץ מהעובדה שהדמות הראשית היא גם זכר כמו בתמונה- אז הכריכה לא נראתה כל כך נוראית.
העלילה נשמעה מעניינת- נסיעה בזמן וכל זה. יכול להיות שזה לא כל כך מקורי- אבל למי אכפת? יש לעלילה כזאת פוטנציאל ענקי.
אז למה לא? אני פשוט אקח את הספר הזה הביתה ואתחיל לקרוא וכנראה אסחף לתוכו.
הלוואי שיכולתי לחזור בזמן לתת לעצמי סטירה ולדחוף לידיים שלי ספר של ארטמיס פאול או משהו.
אז כמו שכמובן אפשר להבין- לא. הספר הזה כל כך לא עולה מעל הארי פוטר כמו שהבטיחו לי. לא שכזה קל לעלות מעל הארי פוטר, אבל בכל זאת- זה בקושי מגיעה לקרסוליים של זה. תשכחו מזה- זה נמצא בערך שלושים קילומטר מתחת לקרסוליים של הארי פוטר.
הכתיבה לא גרועה- היא יכולה להיות אפילו מדהימה אם היא לא הייתה כזאת משעממת.
אחרי כל משפט שני מכניסים שני פסקאות של תיאורים (=זה לא שאני נגד תיאורים, אבל למי יש כוח לשמוע תיאור מפורט בפרטי פרטים של הפרטים הקטנים ביותר רק של הלבוש שדמות זכר שאובססיבית באופן חשוד לבגדים ואופנה?) או של הסברים של מה אטומיום ואיך זה פועל וממה זה עשוי ולמה ומתי ואיפה ובלה בלה בלה. החומר הזה עוזר לנסוע בזמן. נקודה.
אבל יכול להיות שהייתי מצליחה לסבול את זה אם הדמויות היו מדהימות כמו שהובטחו לי.
זה ירד לטימיון כשהדמות הראשית ראה נערה בלונדינית צרפתייה יפיפייה בעלת עיניים סגולות מדהימות כפי שלא ראה קודם לכן ומתאהב בה על המקום. וברור שאותה אחת היא גם חכמה וגם נחמדה וגם אמיצה וכל החבילה.
אלוהים- כל כך רציתי להרוג אותה. או יותר טוב- לגרום לכולם לחשוב שהיא בוגדת כדי שלא יחבבו אותה יותר ואז להרוג אותה.
כן. זה היה פותר את זה.
אף דמות לא הייתה כל כך עמוקה גם ככה- אבל טופז הזאת הייתה פשוט מושלמת ונדושה ופשוט משעממת לגמרי. לפחות לדמויות האחרות היו היבטים מעניינים. אפילו אם הצמידו עליהם תווית כלשהי והתמקדו בה ורק בה כאילו אין להם אופי חוץ מזה. (טופז היפייפיה. נייתן החתיך- שהיה די מגניב למען האמת- שאובססיבי לאופנה ואקססוריז. צ'רלי החכם.)
כלומר- לצ'רלי היה תוכי והוא היה סוג של חנון מגניב או שהוא סתם היה גאה בהיותו חנון וזה גרם לי להעריך אותו. הוא גם צמחוני אחרי מסע בהיסטוריה שעירב בשר נא.
ונייתן- טוב, עד כמה שהוא חתיך צוחקים עליו על האהבה שלו לדברים נשיים (לבחור יש מסכת לילה וחלוק משי) וזה הרס את התיאוריה של המושלמות והוסיף מוזרות ועשה אותו דמות לגמרי מגניבה. במיוחד אהבתי כשהזכירו אותו בפעם הראשונה כשהוא בדיוק הציל איזה אצילה או משהו מהעבר בדרך מאוד אבירית ואז עזב כאילו היא בכלל לא חשובה והיא שם רק כדי לאהוב אותו. אולי זה נשמע קצת שטחי אבל זה היה אחד הקטעים האהובים עליי.
הם כולם מבוגרים מג'ייק- אני כבר לא זוכרת בכמה (אולי חוץ מצ'ארלי אבל בהיותו חנון וויקיפדיה מהלכת אפשר להחשיב אותו כבערך פי שניים מגילו של כל אחד אחר שם) אז הסופר נתן לעצמו להפוך את ג'ייק שהוא... בערך בן ארבע-עשרה? אני לא זוכרת בדיוק- לילד בן תשע.
כל תמים, נאיבי, פזיז בצורה לא הגיונית ואידיוט גמור.
אוקיי, אדון סופר- אולי אתה אדם מבוגר, אבל זה לא אומר שכל מי שמתחת לגיל שש-עשרה הוא בן חמש. ברור? (תמיד רציתי להגיד את זה ^^)
אבל הוא בכל זאת הדמות הכי עמוקה שם. אפילו אם היא רק מתיימרת להיות עמוקה ומצליחה ממש בקושי.
כלומר- כל הקטע עם האח האבוד המשולם שלו שאבד בזמן שהוא כל כך מתגעגע אליו וחושב עליו כל זמן (אולי עשירית מהספר כולו) היה כל כך פתטי, קיטשי ונדוש. ובאמת- אני רוצה לסטור לו על כל הקטע עם טופז. (אחי, תתגבר עליה! היא רואה אותך בתור אח קטן והיא כל כך לא בליגה שלך [-מבחינת הסופר. כל אחד אחר יגיד שג'ייק הוא משהו כמו עשר רמות מעליה.] פשוט תמצא מישהי אחרת שיש לה אופי ותתאהב בה במקום.)

טוב, מספיק עם הדמויות- מה שכן, העלילה לא הייתה כזאת גרועה. אולי עם דמויות טובות הספר הזה היה הרבה יותר מצליח. (וכמובן, עם כריכה שאין עליה נער-ג'סטין-ביברי לא קשור.) אני אוהבת היסטוריה. אני אוהבת ללמוד דברים על היסטוירה- זה כל כך מעניין! אפילו הסופר הזה לא יכול להפוך את זה למשעמם לחלוטין. צריך להיות מקצוען בשביל זה.
וכן- היה הרבה אקשן שזה היה די בסדר. אבל ברצינות- הדמויות כמעט ולא תקשרו זה עם זה. אולי אמרו הערה אחת עוקצנית או הסבירו לג'ייק דברים שלא הבין כדי שנצליח לעקוב אחרי העלילה. אבל לא. הם ממש לא יכולים לעבור מסע מדהים שכזה בלי לעשות לפחות שיחת נפש אחת. ובבקשה שזה לא יהיה עם טופז- בסדר, היא מאומצת והמשפחה שלה מרושעת או משהו כזה. זה לא הופך אותה לעמוקה וזה ממש לא הופך אותה לדמות היחידה עם העבר הקשה והמתיש. (תמותי, טופז! תמותי!)
מה עם צ'ארלי? בחייך, אדון סופר! לא יכול להיות שהוא סתם חנון שאוהב ספרים שיש לו תוכי. ברצינות. אף אחד הוא לא סתם מישהו בלי עבר קשה או כאב נפשי כלשהו. אפילו לא נייתן.

אבל הסוף!
אלוהים, הסוף... הוא היה מדהים.
כאילו, טופז נחטפת.
בראבו. באמת, מגיע לקטע הספר מחיאות כפיים. (תמותי, טופז! בייסורים! אחרי שתיחשבי לבוגדת!)
וג'ייק עושה משהו אמיץ והרואי. והנחש ההוא מת. איזה סוף!
זה היה שווה את זה רק בשביל הסוף הזה.



טוב, בכל מקרה- הספר היה יכול להיות בסדר. אבל הדמויות מטומטמות ושטחיות. אני עדיין מקווה שיהיה קטע שבו טופז תעשה או תגיד משהו לא בסדר וישנאו אותה כמו ששונאים לפעמים את ג'ייק שאיכשהו הוא היחיד שלא יודע מה הוא עושה ועושה טעויות.
לא הגיוני.
אבל קראתי גם את הספר השני- ושווה לעבור את הזוועה הזאת בשביל השיפור המשמעותי שחל בו. (ולא, טופז לא מתה או נחשבת לבוגדת או משהו כזה. וממש חבל, אתם יודעים?) אז בסופו של דבר זה ההחלטה שלכם אם לקרוא או לא לקרוא.
אבל לפחות תקראו את השני- אפילו בלי הראשון. למרות השינוי המזעזע שעשו לנייתן. (הפכו אותו לפחות חתיך ומגניב. האכזריות. עכשיו הוא רק בחור מוזר שאובססיבי לבגדים. באמת אדון סופר?)

אוקיי, אני אומר דבר אחד, שלא קשור לספרים: אני שונא שופינג.
יש רק נקודת אור אחת. שיכול להיות שאימא או אבא יגידו:"מסכן אליהו. לפחות נקנה לו ספר!"
אז ככה: ליפני כ-שבוע יצאנו לשופינג כזה.
המשימה: לקנות לי מכנסיים, ולאחותי חולצה.
כמובן, שבסוף היום חזרנו עם 3 זוגות מכנסיים, חמש חולצות (שממש "חמודות עליך!!" אמרה אמא) לי, חמש חולצות לאבא שלי(שהוא בכלל לא רצה), ושלוש חצאיות ולא-יודע-כמה חולצות לאחותי.
בדרך למכונית עברנו ליד סטימצקי. כמובן שמיד הגנבתי מבטים לעבר החנות, ברצון להיות שם בפנים, מאשר בחוץ עם כל החצאיות. סבתא שלי שמה לב ואמרה לאימי שמגיע לי לבחור ספר.
טוב, למרבה הפלא, זה לא לקח הרבה זמן. בדרך כלל לוקח לי חצי-שעה לבחור ספר. הפעם לקח לי 3 דקות. מיד נחתה עיני על הספר "אריק רקס ופיות הזעם" וכמובן שמיד קפצתי עליו. ראיתי עליו מדבקה של "1+1 מתנה!". נפלא!
הבטתי סביב לבחור ספר שני, ואז ראיתי את הספר שומרי ההיסטוריה.
האמת, הכריכה שלו לא משכה אותי במיוחד, וסביר להניח שלא הייתי אפילו חושב לקחת אותו, לולא ראיתי פה לפני זה את הספר הזה.
לקחתי את שניהם, וחזרתי מרוצה הביתה. טוב, כמובן שקודם כל קראתי את אריק רקס. מה לעשות, זה היה הרבה יותר מעניין.
ואז פתחתי את שומרי ההיסטוריה.
ספר מעולה? לא ממש.
ספר גרוע? גם לא.
סך-הכל זה ספר נחמד. היו קטעים שצחקתי, שהצטערתי, שהייתי במטח, אבל היו גם קטעים שממש היה בא לי להכניס אגרוף לאחת הדמויות, או לסדר לו את הראש עם מכה מכוונת היטב עם נבוט(במיוחד לנייתן).

אבל ספר נחמד. ממליץ!

גילוי נאות: לא קראתי את ספרי "הארי פוטר". אפילו לא אחד מתוך השבעה. זה לא שלא היה רצון, באמת, דווקא התעניינתי הרבה פעמים. האשמה מוטלת על חנויות הספרים. כן, כן, אותן חנויות הספרים שאני מוציאה בהן מאות שקלים בשנה. לא ברורה לי פשר ההחלטה למכור ספר בודד בלמעלה מ-120 ש"ח, ואז להוסיף חטא על פשע ולעולם לא לכלול אותו במבצעים. מילא, אם זה היה ספר יחיד, או איגוד של כל הספרים כמו ב"שר הטבעות", אז לא מתקמצנים. אבל סדרה של שבעה ספרים?
טוב, סטיתי מהנושא. הנקודה שלי היא ש"הארי פוטר" היא סדרת הספרים המפורסמת ביותר בעולם (לא כולל ספרי קודש). דברי שבח והלל נשמעים עליה מכל הקוראים בעולם והסופרת התעשרה יותר מכל סופר אחר. אז אני רק מניחה, שכדי להתעלות על "הארי פוטר" צריך לפחות יצירת מופת. מה לעזאזל חשבו שם במגזין טלגרף, כשהם פרסמו את המשפט "רד מהבמה, הארי פוטר" על הספר הזה?

אם כבר כתבתי על משהו שנכתב בכריכה האחורית, אז אני אמשיך עם הקו הזה. אמנם לא שופטים ספר לפי הכריכה (המכוערת), אבל התקציר הזה גובל בהטעיית הציבור.

נתחיל במשפטים הבאים. "שום דבר בחייו הנורמליים להפליא..", "עד לאותו רגע, ג'ייק הוא ילד אנגלי רגיל לגמרי".
נו, בחייכם. תעשו לי טובה. אין דבר כזה דמות ראשית נורמלית. כל העניין בדמות ראשית זה שהיא מיוחדת, אחרת היא לא הייתה דמות ראשית. אבל אין מה להתעצבן, כי אין סיבה להתייחס לזה. ג'ייק דג'ונס הוא לא באמת ילד כל כך רגיל עם חיים מאוד רגילים. יש לו תחביבים משונים כמו ביקור במוזיאונים וקריאת ספרים (!), והמשפחה שלו לא באמת רגילה, יש לה סיפור עצוב וטרגי (!). אם יש ספק, אז כל הדברים האלה בחיים שלו באים להראות לנו שג'ייק הוא לא באמת הילד הרגיל שחשבנו שהוא, ובעצם הוא מאוד מיוחד ורגיש עם צדדים מפתיעים. כמה מקורי ובלתי-צפוי, הא? איכות במיטבה. ג'ייק הוא ילד רגיש, שזאת דרך מאוד עקיפה להגיד שהוא בכיין. בנוסף לזה, הוא אומר כל מני משפטים שאמורים להדגיש כמה הוא ייחודי ובפועל הם כלום ושום דבר.
אם זה לא זה מספיק, אז הבעיה העיקרית היא שג'ייק הוא אפילו לא הדמות הכי רדודה בסיפור.

"ביחד עם נייתן השחצן והגנדרן להחריד, עם יופיטוס קוֹל המסתורי, טופז המקסימה ורבת התושייה, צ'רלי המדען המבריק"
טוב, זה תיאור מדויק של הדברים. מדויק מדי. הדמויות של השחצן, המסתורי והמקסימה הן פשוט תבנית של אישיות סטריאוטיפית לחלוטין. הספר דובק בזה לאורך כל הספר. הסופר פשוט לקח כמה תגיות של אופי והחליט להדביק אותן על הדמויות ובזה זה נגמר, בלי לדאוג לעוד גוונים באישיות שאולי יהפכו את הדמויות לרציניות. דמויות של סרט סלפסטיק.

כדי להבהיר, אני אקח לדוגמה את טופז. טופז היא הבחורה בסיפור. לא סתם בחורה, היא ה-בחורה. בחורה מושלמת. היא מתוארת בתור זהובת-שיער, סגולת-עיניים שמדברת במבטא צרפתי. מה נגיד? אי אפשר לעמוד בפני היופי המרהיב הזה. היא גם טובה בערך בכל מה שהיא עושה. מה חשבתם, שהיא סתם בחורה מקסימה? לא ולא, היא גם כשרונית ונחמדה וחכמה ולוחמת ומעולה.
טופז, כיאה לדמות, היא אהובתו של ג'ייק. כבר ציינתי שהדמויות רדודות, וגם הסיפור רדוד. מה זה "אהובתו"? ג'ייק רואה אותה, הוא אמנם לא מכיר אותה, אין לו מושג מי זאת והוא לא ראה אותה מעולם לפני זה, אבל ג'ייק מתאהב בה בתוך שניות. איך אפשר שלא? היא הרי יפה. סיפור אהבה רומנטי מאין כמוהו. שאפילו לא מתפתח.
לא בזה זה מסתיים, כן? טופז לא לבדה בסיפור הזה, כל מה שסובב סביבה הוא פשוט מגוחך. ניקח עוד דוגמה עלובה אחת. הספר מנסה להראות שלא הכל טוב במושלמות של טופז. מול טופז יש דמות מרושעת. אני לא זוכרת איך קוראים לה, אבל היא הרעה בסיפור. אישה רעה, עם שיער שחור (אלא מה?) שאופפת אותה אווירת מסתורין ורשע. בשלב הזה של הספר כבר לא צריך לצפות למורכבויות או למניעים רציניים, חס וחלילה. לא מספרים עליה יותר מדי חוץ מזה שהיא מאוד רעה והיא תעשה דברים רעים. ואז, לקראת סוף הספר, היא חוטפת את טופז! רשעית מרושעת חוטפת את הדמות המושלמת המלאה בטוב! איזה תפנית חדה בעלילה!

אין טעם להמשיך לפרט על ערימת הקלישאות שנקראת בספר הזה "דמויות" או "עלילה", אז נגיע לציטוט האחרון.

"הוא ייקלע למשימות מסמרות שיער במרחביהם של העולם ושל ההיסטוריה - ויגלה שכל מה שחשב שידע על עצמו ועל העולם אינו תקף עוד."
הדבר היחיד שמסמר שיער זאת העובדה שיש לספר הזה ספרי המשך והם עוד נמכרים.

יום כיפור, יום כיפור, צום שלישי שעברתי בלי להתעלף רק במזל, ומה זה אם לא הזדמנות לקרוא ספרים שקניתי ממזמן?
האמת שלדעתי הספר הכי מומלץ להעביר איתו את כיפור זה "הארי פוטר", אבל היו לי ספרים לקרוא שלא הספקתי, ו... ממש חייבתי את עצמי לקרוא אותם.

אז למה קניתי את הספר הזה?
א. התקציר מעניין.
ב. אני אוהבת כוכבים.
ג. ההתלבטות הייתה בינו לבין "האריה שאהב תות".

אז ככה, אומרים שלא שופטים את הספר לפי הכריכה? אז הנה לכם:
א. נער עם תסרוקת ביברית (הוא מלחיץ אותי -) - ג'ייק בכלל מתולתל, ובאמצע הספר הוא מספר את עצמו.
ב. מחזיק חרב ביד? - בספר ג'ייק לא יודע איך משתמשים בחרב.
ג. לובש בגדים עכשווים? - הבגדים שהוא לבש במהלך הספר כולו היו או חליפת בית הספר שלו, או בגדים מפעם, גם האפשרות הזאת מבוטלת.
ד. וכוכבים? - אה, כן, הדמיון המקסים והמפותח שלי ציפה שהחרב שלו תירה משהו ובאם זבאנג בום קאבום או משהו כזה. אבל ל-א-א-א-א, היו חייבים לאכזב אותי.
מסקנה:
ילדה חולת פוטושופ עיצבה את התמונה של החבר שלה עם כוכבים ובלה בלה ומי שעיצב את הכריכה פשוט הוסיף את הים מאחורה וזהו! יש לכם כריכה לא קשורה לספר!

בלעתי את הספר הזה והוא יבש. מאוד מאוד מאוד.
בקושי הצלחתי לבלוע.
יום כיפור, בחייך! אתה לא יכול להשתדל להיות קצת יותר מעניין??
בגלל הספר הזה מצאתי את עצמי יוצאת החוצה לרגע, ובגלל שיצאתי החוצה מצאתי את עצמי פנים מול פנים עם חתול שיש לו פולקע בפה (true story).
אוי עצוב.
עם הרעב והצמא היה לי מאוד קשה להתרכז, אבל בסופו של דבר סיימתי איתו, ותאמינו לי, זה אחד הספרים שהנחתי ואז פרצתי בדילוגים (או יותר נכון - צליעה פושעת, יום כיפור, חברים!).

לסיכום, דיבן, נחמד, שאפו על הרעיון, והאכזריות של הנסיך-משמו, הסיבות היחידות שלא קיבלת "בזבוז של זמן", תעשה לי טובה ובפעם הבאה שיש לך רעיון תתן אותו למישהו שמסוגל להתמודד איתו כמו שצריך.
לא ספר בשבילי.

היי ספר ששנאתי.

שומרי ההיסטוריה. כבר מהשם שלו ידעתי שזה לא הסגנון שלי, ובכל זאת קראתי אותו, כי ילדה מעצבנת אחת המליצה לי עליו. אני לא ממליצה לכם, ובכל מקרה אני עומדת עכשיו לגלות לכם את כל העלילה.
קודם כל, הרעיון של הספר דווקא די נחמד. אבל הדמויות? תחזיקו חזק, זה עומד להיות מרושע.

בתור התחלה, הדמות הראשית. ג'ייק.
בתחילת הספר ובכריכה האחורית, כל הזמן אומרים עד כמה ג'ייק הוא ילד שגרתי. ואז מתנפלים עלייך- "לאאאאאאא, מה פתאום, אנחנו נראה לכם שהוא רגיש ומסתורי ומיוחד. הוא קורא ספרים בסתר! והולך למוזיאונים כי הוא אוהב אומנות! ואח שלו מת וזה כה עצוב! איזו דמות עמוקה ומדהימה!" לא.

אבל חכו, זה לא הכול: מצד אחד, הסופר אומר כל הזמן עד כמה ג'ייק הוא אמיץ וגיבור ועמוק ומיוחד וכל זה, ומצד שני ג'ייק מייבב כל שני עמודים וכל הזמן אומר משפטים שנשמעים לו מתוחכמים אבל לו עצמו אין מושג מה הם אומרים. הוא אפילו מודה בזה! כמה דביל אפשר להיות?

חוץ מזה, סיפור ה'אהבה' שלו עם טופז ההיא ממש פתטי. טופז היא סוכנת מושלמת- היא גם לוחמת אמיצה וגיבורה, וגם יפהפייה שכולם מתאהבים בה- כמובן, רק בנות בלונדיניות הן יפות, נכון?
בכל מקרה, הוא מתאהב בה רק מהרגע שהוא רואה אותה, ואני לא מאמינה באהבה ממבט ראשון- היא מבוססת רק על מראה חיצוני.
ועוד לא דיברתי על הדמויות האחרות- היה נייתן, דמות עם חיבה כפייתית ודי... מטרידה לבגדים ואקססוריז. בואו נגיד ש- פה חשדתי.
מי עוד? אה, היו גם יופיטוס המתנשא והדודה שמנסה-להיות-מגניבה של ג'ייק. דרך אגב, גם להם היה סיפור אהבה, אבל זה היה פשוט לא קשור ומטומטם.

גם כל הדמויות הרעות שטוחות וממוחזרות. מאכזב! המניעים שלהם לא ברורים או אמינים בכלל, והסופר פשוט נצמד לסטריאוטיפים- בקרב בין טופז לאחת הדמויות הרעות, מינה, מתואר איך מינה נראית מפחידה בשערה השחור וגלימתה הכהה, וטופז היפהפייה והמושלמת בתלתליה הזהובים ועיניה הסגולות. בעעעע.

ובלי קשר לדמויות- נראה לי שסיימתי איתן- היה נחמד אם לא היו מוזכרות אותן מילים כל. שני. משפטים. מחורבנים!
למשל 'ייחודי', 'מושלם', 'גיבור רומנטי' ו'מצמרר'. והכול בהקשרים ממש מעצבנים! אררררררררג!
בכלל, הכתיבה לא הייתה טובה או מעניינת. היו קטעים שפשוט הכרחתי את עצמי להמשיך לקרוא.

עוד משהו ששכחתי?
אה, כן, בהתחשב בזה שכרגע שחטתי את הדמויות, הכתיבה והעלילה, נראה לי ששכחתי רק את הכריכה. בעצם לא שכחתי. רק שמרתי את זה לסוף. מוחעחעחעחע!

אזזזז... חוץ מזה שהעטיפה נראית כאילו מעריצה נלהבת מדי של ג'סטין ביבר ושל פנטזיה עיצבה אותה- היא בסדר גמור. ביחס לעטיפה האחורית.
"רד מהבמה, הארי פוטר. הגיע זמנו של ג´ייק דג´ונס לתפוס את מרכז הבמה. כמעט מרגש מדי לקריאה לפני השינה." (מגזין טלגרף) הו, באמת?

עורך מגזין טלגרף היקר, אל תופתע אם יום בהיר אחד תקום בבוקר ובאופן מצער, הראש שלך לא יהיה מחובר אל הצוואר שלך. אופס.
"רד מהבמה, הארי פוטר"? איזה מוח מעוות יש לבן אדם שמשווה את השיעמומון התפל הזה לתענוג שנקרא הארי פוטר???
"כמעט מרגש מדי לקריאה לפני השינה"?! הממ. הגדרה קצת מוזרה, בהתחשב בכך שהספר הזה יכול לגרום לכל אחד להירדם בשניות!!!!


לסיכום- פוטנציאל גדול, ביצוע שגריעותו לא תתואר. אם אתם רוצים, תקראו- אבל אל תופתעו אם יתעורר גם בכם רצון עז לנתק את הראש של מישהו מסוים משאר הגוף שלו אחרי הקריאה.

אני לא מאמינה באהבה ממבט ראשון. זה נראה לי מוזר ולא הגיוני. תחשבו על זה. ניקח כדוגמה את ג'ייק וטופז. הוא רואה אותה ומיד מתאהב בה. זה לא נראה הגיוני! תכיר אותה קודם!
אני קראתי את הספר הזה כספר מלווה לטיול בחו"ל עם כל המשפחה. שיהיה לי ספר לקרוא לפני השינה. (אני תולעת ספרים)
הדמות היחידה שבאמת אהבתי ועניינה אותי היה נייתן. על ג'ייק לא חשבתי כמעט בכלל.
הבעיה בספר הזה שהוא קורה במהירות עצומה ושלכל הדמויות יש אופי מאוד מקובע. הן כמעט ולא משתנות!
אבל העלילה חמודה והרעיון מאחוריה טוב מאוד. ממליצה, אבל לא לוקחת אחריות על מה שתחשבו אחרי הקריאה.

אין כמו ספרי פנטזיה.
הרעיון מאחרי הספר גאוני. תחשבו שישנם אנשים מסויימים שבעזרת מכשיר מסויים יכול להגיד לכם האם אתם רגילים או רואים צורות מרובעים או מעוינים שהם דרגה 1 הכי גבוהה.
האנשים הללו בעזרת חומר שנקרא אטומיום יכולים לחזור אחורה בזמן, הם שומרים על ההיסטוריה כמובן. כמובן שיש את הרעים שחצו את הקווים.
מה קורה לנער רגיל אנגלי לונדוני שיודע שהוריו נסעו לתערוכה מקצועית, חוטפים אותו "הטובים", אומרים לו שהוריו הם שומרי היסטוריה ונעלמו ב-1506. מופרע, נכון?
אבל ככה מתחילה העלילה. אני לא אגלה מה קורה בספר רק אומר שהוא מאוד מותח ולא יכולתי לעזוב אותו לרגע.
אני מאוד ממליצה עליו וכבר מחכה לספר השני. מירה

ניסיתם פעם משהו חדש???
לדוגמא כשנשבר לכם הטלפון והלכתם לחנות לקנות חדש שאומרים עליו שהוא יותר משוכלל ויותר טוב???

ואו זה קרה לי לא פעם ולא פעמיים אבל פעם ראשונה שזה קורה לי בספר.
אני כמעט נפלתי מהכיסא כשאמרו שהספר הזה הוא יותר טוב מהארי פוטר, הרי הארי פוטר היא הסדרה האגדית בהתגלמותה אז עכשיו יש יותר טוב.....

נייט, נאדה, נו , לא פשוט לא לא לא לא לא.
הספר הזה הוא הספר כמעט הכי משעמם שקראתי בחיי!!

אני חושבת שהרעיון של הספר הוא פיצוץ שלא תבינו לא נכון אבל הכתיבה של הכותב....הוא לא עשה דבר שריגש או מתח אותי או עניין אותי עד כאב בשונה מספריי הארי פוטר.

הדמויות היו טיפשיות ללא תוכן. ה"ג'ייק" הזה כביכול רצה לתפוס את מקומו של הארי או יותר נכון ניסה וממש פישל בניסיון...

טוב אני ממש שונאת לקטול ספרים אבל אני ממש לא נהניתי מהספר הזה. למען האמת אני אפילו הכרחתי את עצמי לגמור אותו.
תקבלו עצה שלי???. אתם רוצים ספר טוב?? תלכו לגרסה הישנה, הארי פוטר הרבה יותר טוב מהדפים הריקים הללו....

כשמישהו אומר להארי פוטר לרדת מהבמה, אני נעלבת באופן אישי.
במיוחד אם מי שאמור לעלות על הבמה במקום הארי היקר הוא אדם עלוב וחסר-אישיות כמו ג'ייק.

הביקורות מהללות ומשבחות כתמיד.
"רד מהבמה, הארי פוטר. הגיע זמנו של ג'ייק דג'ונס לתפוס את מרכז הבמה. כמעט מרגש מדי לקריאה לפני השינה."

"שומרי ההיסטוריה הוא מסוג הספרים שאתה מתחיל לקרוא ופשוט לא יכול להניח מידיך... ציון עשר מתוך עשר."

הגרסה המתוקנת לביקורות:
"חזור לבמה, הארי פוטר! הנף את שרביטך בגאווה ותקלל בקללת האוזניים המקפצות את עורך מגזין הטלגרף המטומטם, תוריד בבעיטה את ג'ייק המטופש, ותשאיר את אוזניו של העורך מקפצות לנצח!"

"'שומרי ההיסטוריה' שייך לסוג ההולך וגדל של ספרים שאני מתחילה לקרוא, ועוזבת לאחר שהעלילה נעשית מגעילה, דביקה, לעוסה ומשעממת. ציון אחד מתוך מאה."

טוב, לביקורת שלי.

חייו של ג'ייק דג'ונס נורמליים להפליא. הוא חי עם משפחתו בלונדון ולומד בבית ספר ממוצע. הוא איום ונורא במתמטיקה, טוב בגאוגרפיה ומצויין בכדורסל, לפי התקציר.
איפה בספר אנחנו רואים את הציונים שלו במתמטיקה? ראיתם את הציונים שלו בגאוגרפיה? את הסלים שהוא קולע בכדורסל?
כי אני לא.
עוד פרט מידע מטומטם ולגמרי חסר חשיבות שמופיע בתקציר ואפילו לא ממומש בספר.

מה שמזכיר לי את הכריכה הקדמית.
ילד בתספורת ג'סטין ביבר מכוערת להפליא, בגדים עכשווים, חרב לא מציאותית ביד, כוכבים שמפוזרים בנדיבות על כל הכריכה, שגרמו לי לחשוב שהחרב שלו פולטת כוכבים ואז יש כוכבים וחרב וקטע מדע בדיוני מקסים, אבל ברור שלא, כי למה לעשות משהו כל כך מעניין בספר כזה משמים, מגדלים ומבנים שנראים כאילו מישהו גזר אותם מאיזה ציור ופשוט הדביק בחוסר טעם מאחורי מי שאמור להיות ג'ייק, אי שיכול להיות די מעניין, בעיקר בגלל הצריחים והשעון הזה שאני חושבת שאני רואה שם, עננים ירוקים, כחולים וורודים, שמיים צהבהבים, ספינה עתיקה ומתפוררת למראה, ואז שחור למטה, ושם הספר באותיות כסופות ובולטות.
נשיפת אוויר

הילד/נער הזה לא יכול להיות ג'ייק. ג'ייק הוא מתולתל, לבוש רוב הזמן או במדי בית הספר שלו או בבגדים עתיקים. והוא לא יודע להחזיק חרב!
הדבר היחידי שתואם לספר זה שהנער על הכריכה זכר, כמו ג'ייק.


הספר הזה לא עוסק בשמירה על ההיסטוריה. הוא עוסק בתוויות, סטריאוטיפים, תיוגים ועוד קצת סטריאוטיפים.

גם אצלנו בכיתה יש תוויות. פרחות, ערסים, ערסיות, פרחים (המקבילה הזכרית לפרחות) ערסים לייט, ערסיות דיאט, ואני והחברים שלי, בתווית אחרת לגמרי, רחוקה שנות-אור משאר הכיתה.
וטוב שכך, אני אומרת -_- .

בספר הזה, לכל דמות יש סטריאוטיפ שמי שכתב את השעמום הזה, (אפילו לא ראוי להיקרא סופר) פשוט נצמד אליו.
טופז- היפיפייה המצויה.
נייתן- הברבי.
צ'רלי- החנון לובש השלייקעס. (או שרק אני חושבת ככה?)
יופיטוס, או איך שלא קוראים לו- הבן אדם שלא נחמד אל ג'ייק.
ג'ייק- הדמות הראשית החדגונית.

עד כמה שזה עצוב, כן.

כמה שאני שונאת כשהסופרים מכניסים לשטח מרי-סו. נערה מושלמת, מקסימה ויפיפייה שכל הבנים מאוהבים בה עד מעל הראש.
אז הסופר הכניס לשטח מרי-סו. ועוד איזו מרי-סו.
מרי-סו ששמה טופז, יפיפייה בלונדינית וסגולת עיניים.
(אני חייבת להעיר, שכאן יש שיפור משמעותי. מתישהו די נמאס מהבלונדיניות כחולות-העיניים שמופיעות תמיד בספרים.)
ואז, כמובן, אהבה ממבט ראשון! לבבות במקום עיניים- עד כמה שזה נורא.
וזו, יקירי, העלילה, לאורך כל הספר, בתוספת כמה גיחות להיסטוריה, דמעות וריקוד עם שלד בשם איזולדה (?), מפגש עם הוריו המתולתלים של ג'ייק, חזרה להווה בעוד טופז נחטפת, וזהו.
זהו.

קריאה מענה!