****
אנדי מקנאב, כמו שהזכרתי באחת הביקורות שכתבתי על ספריו, הינו שם-העט של לוחם שייטת (SAS) בריטי שגילה לאחר שירותו במלחמת המפרץ שהוא יודע לכתוב, ולכתוב לא-רע בכלל. מאז, פרסם מקנאב לא מעט ספרים, חלקם הגדול שייכים לסדרה (המוצלחת מאוד בעיניי) שעוקבת אחר מעלליו של לוחם SAS לשעבר בשם ניק סטון שעושה מאז סיום שירותו עבודות פרילנס חשאיות ומוכחשות בכל רחבי העולם עבור הממשלה הבריטית או כל המרבה במחיר. הסדרה הזאת מוצלחת דווקא מכיוון שהיא לא מציירת את הגיבור שלה כאיש אשכולות חזק וחכם, אלא כמין אדם לא מוצלח במיוחד, עם סט עקרונות מפוקפק למדי שנגרר כמריונטה בידי גורמי צללים בתוך עולם שאין לו יכולת להבין או לפענח, וכל שכן לנצח. כל ספר הוא קרב לחיים ולמוות, ריאליסטי להדהים, וכוחו דווקא בכך שרובו פשוט מייאש, מלוכלך ולא נעים - כמו העולם האמיתי (שיש לי חשד שהוא הרבה פחות "ג'יימס בונדי" נוצץ וקטיפתי ממה שמקובל לחשוב). בעולם הזה אין מסיבות קוקטייל, רובי צלפים ויפהפיות בשמלות ערב, אלא יותר משהו בכיוון של גרוזינים בטריינינג-פסים סינתטי עם בקבוקים שבורים שרוצים לדקור אותך בעיניים באיזו סמטה במרסיי.
הספר הזה קצת שונה. הוא עוקב אחרי קורותיהם של מחלקת רובאים שמגיעה למחוז שכוח אל באפגניסטן לחצי שנה אינטנסיבית של שמירה על משלחת של גיאולוגים שמטרתם למצוא מקום אופטימלי לקידוחי נפט וגז, ועל הדרך לנסות ולהילחם בטאליבאן שמצידו מנסה בכל דרך אפשרית לגרש בפעם האלף את המערביים הפולשים לארצו. כמובן שכמו בכל מקום שבו "המערב" מנסה להבין את "המזרח", מהמקום הפטרנלי, הפשטני, העליון והמתנשא-בלי-להבין-שהוא-כזה, המערביים מנסים לסלול דרך אל ליבם וארצם של האפגנים ולמצוא פשר בסבך השבטים, ההיסטוריה העקובה מדם והעקלקלות התרבותית שאינה נהירה להם כלל, ובדרך דורכים על כל מה שראוי לשמר ושוברים כל מה שאפשר, כשכל כוונתם היא, כביכול, "להיטיב עם העם האפגני" - משהו בסגנון של "אנחנו נבנה לכם בית ספר בכפר אם תספרו לנו איפה הטליבאנים הרעים מסתתרים ותרשו לנו לחפור בשטח שלכם בשביל שניתן לכם אחר כך עבודה אצלנו, וככה יהיו לכם הרבה כבשים!". הספר מצליח לדלג בין מה שעובר על הלוחמים בשטח, שנלחמים על חייהם כמו גם על ביטחונם של האזרחים שזוכים לתנאים מפליגים ומזלזלים לעתים בכללי הבטיחות, לבין מה שעובר על נשותיהם ובני המשפחה האחרים שנשארו בבריטניה וחוששים שלא יראו עוד את יקיריהם. מה קורה כשחייל מאבד רגל, או נהרג, מה עובר על חייל מוסלמי מבירמינגהאם שנקרע בין דתו לעובדה שתפקידו להילחם בחיילים שנלחמים בו בשם האיסלאם, ואילו פערים יש בין מעמד הקצונה האריסטוקרטי משהו לבין קוקנים עילגים מלונדון שנלחמים איתם שכם לשכם.
בסך הכול הספר כתוב טוב. בכל זאת, זה אנדי מקנאב. אבל אין פה ממש דרמה או ספרות יוצאת דופן. יש כאן תיאורי קרבות מצויינים, כמעט דוקומנטריים באמינות שלהם, יחד עם ניסיון להיכנס למהלכים הנפשיים של הנפשות הפועלות - אם כי אך ורק של הצד הבריטי, לא של האפגנים. לא ברורה לי לגמרי הסיבה של אנדי מקנאב לכתוב את הספר הזה. ההתרשמות שלי היא שזה סוג של ספר "מוזמן", אולי ע"י משרד הביטחון הבריטי, יחסי ציבור, או משהו באיזור, כי מי שעשוי למצוא בו עניין רב הם בדיוק האנשים שנמצאים בו - חיילים ובני משפחותיהם, וכן מי שאוהב לקרוא על הווי צבאי, רעות בין לוחמים, ואומץ לב בשדה הקרב, ומצד שני גם על נושאים פחות אטרקטיביים כמו בוגדנות, ייאוש ופחדנות.
****
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
