ביקורת ספרותית על לא רחוק ממרכז העיר (מהדורת עם עובד) - פרוזה אחרת # מאת אורלי קסטל-בלום
ספר בסדר

---

****



אחת הסיבות שהפכו את ז'אן לוק גודאר לכל כך חשוב בתולדות הקולנוע בכלל והקולנוע הצרפתי בפרט, היא שגודאר העז לשבור פרדיגמות שהיו חקוקות בסלע של העשייה הקולנועית הנוסחתית, וביניהן בין השאר, סיפור ליניארי, ערוך בקפידה, מהלכים שהובילו בקוהורנטיות זה לזה, ועוד חוקים נוקשים אחרים שהתקבעו במהלך השנים לכדי אמת בלתי מעורערת.
בזכות גודאר (ועוד חברים מהתקופה ההיא), אנחנו לא נופלים מהכורסה בהלם כשאנחנו נתקלים בג'אמפ-קאטים (קפיצות בסרט שנראות כמעט טעות), בעריכה גסה או תזזיתית של סרטים, בקפיצה קדימה ואחורה בזמן, ובעוד עניינים שלפני שנות השישים היו עלולים לגרום לצופי קולנוע לפלוט את הפופקורן שלהם מתוך התקף אפילפטי.
אורלי קסטל-בלום, בקובץ סיפוריה הראשון, עושה לספרות הישראלית (אני לא יודע לגבי זו הכללית) את מה שגודאר עשה בימים הרחוקים ההם - היא שוברת את אחד מחוקי הכתיבה הפונדמנטליים ביותר, אשר נקרא בלועזית "show, don't tell". משמעותו של החוק הזה, שלאורו כותבים אולי כל הסופרים הטובים בארץ ובעולם, הוא ש"אסור" לסופר לספר על דברים באופן ישיר ותמציתי, כמו למשל "נועה רצתה שערן יחבק אותה", אלא לתאר, בצורה עקיפה וחכמה את התחושות והמחשבות שעוברות על נועה על מנת שהקורא יבין בעצמו, תוך תיווך רופף בלבד, את מה שעובר על נועה ויוביל אותו בעצמו להבנה העקיפה שנועה רצתה שערן יחבק אותה.
כל זה נשמע כמו ממבו ג'מבו פלצני מבית מדרשו של החוג לספרות יפה באוניברסיטה העברית, אך אם תעברו על כל הקטעים היפים ביותר מהספרים הטובים ביותר שקראתם אי פעם, תיווכחו שהם עשויים בעיקר מה"show", ולא מה"tell". האימפקט שנוצר על הקורא כשהוא מבין דבר בעצמו הוא חזק פי כמה מאשר הסיפור החותך של העובדות.
אלא מה, קסטל-בלום עושה מהחוק הזה, ומעוד חוקים ספרותיים אחרים, קציצות. היא עוברת בין משלבי שפה במהירות שעושה בחילה, ויכולה בתוך משפט אחד לעבור משפה גבוהה של "ספרות" לסלנג מטופש, נמוך וסתום, שהופך את כל מהלך הקריאה למנוכר ובלתי אמין, אך גם למוזר ומלא חן. הסיפורים שלה נוגים וחלומיים, כמעט מטאפיסיים, למרות הריאליזם שלהם, והמועקה שנסוכה בהם עוברת אל הקורא ומטשטשת אותו, אבל לא מאפשרת לו להתרגש, אלא רק להיקסם, אולי. ההומור שיש בסיפור הוא טרגי לרוב, מטריד ולא מצחיק, כמו להקשיב לחולה נפש שמספר סיפור.

"הוא טמן את ידו בבוץ והתייפח. השכנים חשבו שמישהו מנגן במפוחית-פה. עוד לפני שהספיק להגיע לשביל הכניסה לבניין, קיבל התקף לב ומת.
כריסטופר, שלא ידע דבר על מות אביו, ניצל את התקף הבכי של אמו על אובדנם של שני כרטיסי הטיסה הכתומים לאיטליה, והוציא כסף מארנקה. הוא טרק את הדלת ומיהר לחנות מכשירי הכתיבה לקנות לו צבעי פנדה".

לא התעלפתי מהספר. גם את "דולי סיטי", אולי פסגת יצירתה של קסטל-בלום ע"פ מקורות זרים, לא הצלחתי לסיים. מצד שני, אני חושב שבזכות כתיבתה של קסטל-בלום נוצר מקום לאתגר קרת, לאופיר טושה גפלה ולעוד סופרים, מקום שלא היה שם בהכרח קודם לכן, שבו יוכלו בעתיד סופרים ואמנים אחרים להעז, לשבור את הכלים ולעשות דברים מחוץ לקופסה הסטנדרטית והמסרסת שרובנו כלואים בתוכה.



****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על לא רחוק ממרכז העיר (מהדורת עם עובד) - פרוזה אחרת #