בכל ערב יום השואה אני משתדל לבחור ספר מן התקופה החשוכה ביותר שידע האדם המודרני (עד כה, יש מה לשפר...). באופן מוזר, דווקא מן הספר הזה נמנעתי במשך שנים, אולי מתוך אינטואיציה מוקדמת?
היום, לאחר הקריאה, אני יכול לומר שאני שמח שלא ויתרתי עליו אך גם איני שלם איתו. הספר בעיניי הוא מסע מתמשך של זוועות, כמעט ללא הפוגה. אם כוונת הסופר הייתה להעביר את הקורא, ולו כגרגיר מלח, מן הסבל האנושי שחוו בני אדם בשואה, ללא ספק שהוא מצליח עד כדי כך שהספר נשמע בדיוני לקורא המודרני ועם זאת, חלקים ממנו בהחלט קרו גם קרו. קושינסקי מצליח באופן חד ובלתי מתפשר, שלא לומר אכזרי להביא את הקורא לקצה אלא אם הוא סדיסט מובנה ואז הספר ירגיש כמו ״המדריך לרעיונות חדשים לסדיסט הסטנדרטי״.
ובכל זאת, כאן גם מתחילה הבעיה שלי עם הספר: נדמה לי כי מעבר לרצף ההתעללויות הפיזיות, המיניות, הנפשיות אין כמעט מרחב נוסף. הילד המספר עובר טרנספורמציה מתמימות לקרירות, ולעיתים אף לאכזריות, אך העולם שסביבו נותר שטוח במובן אחד מהותי: אין ניסיון ממשי להבין, לפרש, או אפילו לרמוז למבנים הרחבים יותר של הרוע. המלחמה עצמה כמעט ואינה נוכחת כתופעה היסטורית או פוליטית אלא משמשת כרקע עמום, מעין מצב נתון וכך באמת היה אך הקורא המודרני פחות ירגיש על בשרו את האימה. לכן, נוצרה בתוכי תחושה שהספר כולו הוא רצף של בריחות, רעב, אלימות והתעללויות ולא הרבה מעבר לכך.
סצנה אחת נחרטת בי יותר מכולן: הציפור הצבועה. מומחה הציפורים, מתוך אכזבה או דחף מעוות, צובע ציפור בצבעים עזים שאינם לה. כאשר הציפור חוזרת אל הלהקה, היא אינה מתקבלת; הלהקה תוקפת אותה עד שהיא נעלמת. הרגע המזוקק הזה, אולי יותר מכל תיאור זוועה אחר, הצליח לעורר בי צמרמורת עזה. בפעם הכמעט יחידה בספר ראיתי דימוי שאינו רק אכזרי אלא גם עמוק ומעניין מחשבתית. הטבע עצמו דוחה את הזר, את השונה, את המסומן. במובן זה, הילד, אם הוא צועני או יהודי, הוא אותה ציפור צבועה וכך גם אני כיהודי דור שני לניצולי מלחמת העולם השניה. אך בניגוד לטבע, שבו הצביעה היא חריגה רגעית, בהיסטוריה האנושית של אותה תקופה מישהו בחר לצבוע בני אדם והכפופים לו צבעו בפועל ובידלו בני אדם, וההמון? ממש כמו להקת הציפורים, לא נזקק להסבר נוסף כדי לפעול ולהכחיד את מי שצבעו אחר.
אולי זו גם הסיבה שהספר מותיר בי תחושת חסר: הוא מציג את המנגנון, אך כמעט ואינו מתעכב על מקורו. הוא מראה את התוצאה, אך שותק לגבי הסיבה. וכך, בין זוועה לזוועה, אני נותר פחות ופחות מזועזע, גם כקורא התחלתי לפתח ריחוק מהאלימות ובאמת שחיפשתי משמעות שהספר בוחר שלא להעניק.
ובאופן פילוסופי מעט, הספר נדמה כמתעקש להעמיד את הקיום האנושי במערומיו, כמעט ניסוי מחשבתי אכזרי: מה נותר מן האדם כאשר כל שכבות התרבות (במקרה הזה 99% מהדמויות היו חסרות תרבות ת׳אמת), המוסר וההסבר נקרעות ממנו? כאן העולם אינו זירה של משמעות אלא של הישרדות, לא סיפור עם תכלית אלא רצף של התרחשויות חסרות הצדקה.
נו, כן, ארתור שופנהאואר היטיב לומר זאת: העולם איננו אלא ביטוי של רצון עיוור, בלתי רציונלי. רצון עיוור הכופה על היצורים החיים מעגל אינסופי של סבל. הילד פשוט מסתגל לקיים, מסתגל לכאב. הוא פשוט שורד והטרנספורמציה שלו מראה יופי כיצד משתמר הרוע האנושי בחברה שמעולם לא הצליחה להגיע להפוגה ולו קצרה מספיק על מנת למגר את השנאה והאלימות והגזענות. אפילו אם אתה מתגורר בכפר נידח בפולין ואינך יודע לקרוא, אתה יודע להשתמש בנעלים ויודע שהצועני והיהודי שווים פחות מחזירים.
אך דווקא כאן מתחדדת אי-הנחת שלי מהספר: בעוד אלבר קאמי, למשל, מציע בתוך האבסורד אפשרות של מרד, של עמדה תודעתית, של בחירה, נדמה לי כי קושינסקי מוותר גם על המעט הזה. אין מרד ממשי, המשמעות היחידה היא השרדות, אין אפילו ניסיון להעניק פרספקטיבה שתאפשר לקורא לאחוז במשהו מעבר לזוועה עצמה. העולם נותר סגור בתוך עצמו, אטום לכל פרשנות.
ואולי זו עמדתו של הסופר והציפיות שלי לא נכונות, אולי הוא פשוט רצה לתאר את הרוע ובו זמנית לשלול מן הקורא את הנחמה שבפרשנותו. אם כן, אזי הוא מותיר את הקורא באותו מצב קיומי של הילד: הקורא חשוף באופן חסר פשר ומהר מאוד הקורא עצמו מרגיש צבוע בצבעים שאינם שלו, אנחנו מרוחקים ממלחמת העולם השניה, המצב בתקופתי טוב יותר. האמנם? נכון, אין מכונת השמדה מסודרת אבל מי מבטיח לי שאנחנו לא עדים לתקופה אפלה אף יותר מאותה תקופה והגלגל לא רק שממשיך להתגלגל אלא שהוא גדל ככל שהטכנולוגיה גדלה. מוות לעיתים הוא הפתרון הקל, לחיות בתוך האנדרלמוסיה העולמית כשאתה צבוע בצבעים שונים הופך את חייך לעיתים לבלתי נסבלים עבורך.
הציון שלי: 7 מתוך 10
אמנם הכתיבה טובה אבל הטון באופן מכוון כמובן, ילדותי לאורכו, חסר עומק וכי כמה עמוק יכול להיות ילד בן שבע. הספר מומלץ לחובבי הכאב הספיראלי שכן זו מהות הספר ואם ספרי שואה מדברים אליך, זה לא ה-ספר אבל זו הזוועה המתומצתת ביותר שיצא לי לקרוא.
מתי שהוא אמשיך לספר ״ההמשך״: פגישה עיוורת
