סדרה נהדרת של פאוליני. כתובה בכישרון נדיר! העולם שברא סוחף אליו ומלא בפרטים מרתקים ומשכנעים בקיומם.

הספר - מעולה!
העלילה - מפתיעה!
הכתיבה - מצוינת!

אבל שאתה תגיד "בריסינגר" והחרב תעלה באש - זה מגניב! מעולה! הכי טוב שבעולם! וכו'... מגניב לאללה!

"... כדי שהוא וסאפירה יתמודדו סוף-סוף עם גאלבטוריקס ויהרגו את המלך האפל."
735 עמודים מרתקים ומדהימים של הנאה מוחלטת הסתיימו.
מתעלפת על הרצפה וזקוקה נואשות לדלי מים קרים על הפרצוף

לאחר שהתעוררתי, כתוצאה מדלי מים קרים דמיוני ככל הנראה, אנסה לתאר כמיטב יכולתי את חווית הקריאה המסעירה שהייתה מנת חלקי במשך שלושת (או ארבעת) הימים האחרונים.

בספר הזה אנחנו פוגשים את אראגון, שהתבגר והשתנה להפליא, בעיצומם של החיים החדשים שרכש לעצמו באמצעות שבועותיו הרבות, וצל המלחמה המאיים.
קשה לי לתמצת 735 עמודים לכמה שורות, אבל העלילה המורכבת, הרחבה, והנהדרת, מכילה אבדות, הצלחות, כשלונות, אירועים מעוררי השתאות ותדהמה המניעים את העלילה בצורה הטובה ביותר, וכולם כתובים בכשרון יוצא דופן, מרתק.

אף על פי שזה ספר המשך, פאוליני ממשיך לשמור על הרמה הגבוהה - בכל התחומים.
הדמויות העמוקות, מפתיעות ומעל לכל - אנושיות.

עוד משהו שאני חייבת לציין - הסיכומים שבתחילת הספר, של שני הספרים הקודמים, הם פשוט רעיון גאוני שעוזר לקורא בצורה שלא תתואר.
נראה לי שלקחה לי שנה להשיג את הספר הזה אחרי הבן הבכור (תודה לאחי על הקטן, ולמבצעים בצומת ספרים ^^), ואני לא יודעת כמה מההנאה הייתה נשללת ממני אם לא הייתי יכולה להזכר במאורעות שבסיפורים הקודמים בצורה טובה כל כך.

האחים שלי הקציבו לי 5 דקות לכתוב את הביקורת הזאת, ולצערי הרב, אני לא יכולה להמשיך יותר מדי.

אסכם ואומר שהספר הזה יפהפה, מותח, מפתיע וחובה לכל חובבי הפנטזיה. עבר יותר מדי זמן מאז קראתי ספר מעולה.
מעולה כמו זה.

קשה לתאר במילים עד כמה הספר הזה נפלא - ובכלל העלילה שמתפרסת על 3 כרכים והרביעי בדרך...
לספר הזה יש בערך כ- 720 עמודים (לא ממש זוכרת במדוייק) וסיימתי לקרוא אותו תוך 3 ימים! שתיתי כל מילה.
הספר הזה היה מרגש מאד במיוחד בסופו.
כסיימתי אותו זלגו לי דמעות - לא אספר למה למקרה ויש כאלו שעדיין לא קראו/סיימו את הספר :)

במילים אחרות איני לא יכולה לחכות לספר הרביעי והאחרון!

טוב. אז כמובן לאחר קריאת "הבן הבכור" (שלדעתי היה הספר המוצלח ביותר מבין שלושת הספרים שיצאו עד עכשיו) כמעט רצתי לבד אל חנות הספרים כשקניתי את "בריסינגר".
אני לא יודעת למה, אבל הרבה זמן הספר חיכה לי על המדף, ואני הפלגתי לי בין ספרים אחרים שסוף סוף נזכרתי שהוא עודנו שם, מחכה שאקרא אותו.
אולי לא קראתי אותו בגלל העיצוב החדש של העטיפה, ואולי בגלל שהיו לי ספרים אחרים על הראש ולא הייתי במצב לקרוא אותו, ואולי בגלל שהזיכרון שלי לא מחזיק לטווח ארוך במיוחד, ואולי בכלל בגלל מספר העמודים שהולך ותופח מספר לספר.
אבל אחרי קריאה של שבוע, הסימנייה שחוקה, הדפים הגיעו למצב שבו התלכלכו לא מעט, העטיפה התקמטה, והוא אינו הספר החדש והנוצץ שפרח מזכרוני. בכלל לא.

קולות מלחמה רודפים אותנו לאורך כל הספר, הלוך ושוב, הדמויות המסכנות עוברות הרבה טלאות במסען, כל כך הרבה שכבר התבלבלתי בין הספר השני לשלישי.
"מה קרה בספר ההוא ומה קרה בספר ההוא?! אני כבר לא מבינה את זה!" צווחתי יום אחד מרוב תסכול.
אבל למרות התסכול שלי אני חייבת לציין שהכתיבה פשוט ממגנטת, הדמויות מדהימות, ונקודות המפנה תפסו אותי לא מוכנה.

אראגון, הנער שהכרנו בתחילת הספר, כשהיה ברכס השדרה מצא את הביצה ובה הייתה עתידה לבקוע הדרקונית סאפירה.
הנער שלמדנו להכיר השתנה, התבגר, אני לא יודעת איך לקבל את השינוי הזה, כטוב או כרע, אני בטוחה שיש לשינוי הזה צדדים טובים וגם רעים, אני ראיתי אותו בעיקר כטוב, אבל גיליתי כמה צדדים שלא ממש שמחו אותי ולדעתי אל תרמו לעלילה.

ובכל מקרה, למרות כל השבחים, למה - כמו הראשון - נתתי לו רק ארבעה כוכבים? כי הרי ברור שלספר הקודם נתתי מצוין.
אני אסביר למה, מצאתי את עצמי שוב בתוך עלילה נמרחת, היו כמה קטעים משעממים להפליא (כמו הבחירות של הגמדים, ששם רציתי לפהק) שמצאתי את עצמי מטיילת בדמיון שלי במקומות אחרים לגמרי.
למרות ששאר הספר היה ממש מצוין, אני חייבת לתת לו ארבעה כוכבים.

עכשיו כל מה שנותר הוא לחכות לספר האחרון בטרילוגיה, שיצא בעברית.
כמה שיותר מהר, ככה יותר טוב!
אני בטוחה שפאוליני - כמו שהספקתי להכיר מהכתיבה שלו - ייתן לנו ספר מעולה שיחתום את הסדרה.

אז, אחרי כמעט חודש עמוס עבודות, מבחנים (או בחנים למיניהם), שיעורי בית, בעיות עם כל הפרויקטים שאני נמצאת בהם, סוף-סוף סיימתי את הספר המדהים בריסינגר!

אז דבר ראשון אני אתחיל בחפירות... XD
מאז שקראתי את הספר השני בסדרה, הבן הבכור, עברו כמה חודשים טובים ולכן הזיכרון שלי התערפל מעט והחלטתי לקרוא גם את הדפים הקצרים שמסכמים את הספרים הקודמים (שנמצאים בהתחלה) - לא שזה עזר כי ברגע שסיימתי לקרוא את זה נאלצתי להניח את הספר ולהתחיל ללמוד בהתראה קצרה שהודיעו לי בטלפון למבחן מעצבן במדעים - שדרך אגב הקפיץ לי את הממוצע במדעים, אז מזל שלמדתי. אבל בכל מקרה, כשסוף-סוף הצלחתי לפנות עוד קצת זמן לקריאה החלטתי לא לקרוא את הכל מהתחלה אלא להתחיל ישר את הספר בריסינגר.

טוב ועכשיו ל...

ב - י - ק - ו - ר - ת - !

[הביקורת עלולה להכיל ספויילרים לגבי הספרים הקודמים של הסדרה: ארגון והבן הבכור, ולכן למי שלא קרא את הספרים האלה -> דבר ראשון שילך לקרוא, ודבר שני, היזהר/י לך!]

הכריכה
דבר ראשון, ממש אהבתי את הכבוד שנתנו לגליידר בכך שציירו אותו על כריכת הספר.
דבר שני, בהתחלה לא ממש הבנתי את השם שיש לספר: בריסינגר, מפני שזכרתי שזה אומר אש לפי השפה העתיקה (זו המילה היחידה שזכרתי בעל פה). אבל הבנתי בפרקים האחרונים של הספר את המשמעות, את הסיבה וכמה זה מיוחד.

התקציר
הפעם, שלא כמו ברוב הפעמים שלי, החלטתי לא לקרוא את התקציר לפני שאני מתחילה לקרוא. אני חושבת שעשיתי את זה, בעיקר, כדי לא להתעצבן אחר כך מסיבות כאלה ואחרות.

הכתיבה
(אני יודעת שבדרך כלל אני עושה את זה לקראת הסוף, אבל פשוט התחשק לי לגוון הפעם).
הכתיבה של כריסטופר היא כתיבה מדהימה. כל פרט מתואר בקפידה, כל צליל, כל חוויה שהדמויות חוות - זה דבר שאני מאוד מעריכה בספרים וסופרים, זה נותן הרגשה מלאה לקורא שהוא שם. שהוא יכול לראות את זה, גם בעיני רוחו.
הספר אומנם היה ארוך מאוד יחסית לכל שאר הספרים שקראתי (אי פעם, אני חושבת), אבל כל מילה - קצרה או ארוכה - הייתה שווה את זה. הכתיבה גם לא הרגישה נמרחת מידי לאורך הספר. להפך זה הרגיש לי שבדיוק ברגע שזה מתחיל להימרח משהו קורה ומשנה את הפרספקטיבה ואת העניין במה שקורה.

הדמויות
אראגון -
אני כבר סיפרתי לכם שאני ממש אוהבת את הדמות הזו? אני דיי בטוחה שכן.
בכל מקרה, אראגון תמיד מצליח להסתבך בצרות, אבל הי מה זה ספר ללא בעיות??
אני חושבת שאראגון התפתח והשתנה רבות בספר הזה ושנקודות המבט שלו זזות וקיבלה מראה חדש. אני גם חושבת שאראגון קיבל עומק בספר הזה - בספר הקודמים הוא היה נראה יותר נגרר וחסר תוכן, אבל פה. פה הוא היה אדם שונה. המחשבות שגרו לי להזדהות איתו, הפעולות שגרמו לי לחשוב מחדש על הכל, השבועות והסודות הריבים שהושבע והסתיר שגרמו לי להגיע למסקנה לגבי עצמי - כל זה ועוד הרבה היו, לדעתי, תפנית חדשה באראגון.

סאפירה -
אוי סאפירה, דרקונית מרהיבה וחכמה שכמותך.
סאפירה, גם היא, התפחתה וגדלה (בכל המובנים של המילה) בספר הזה. ואני מוכרחה לומר: סאפירה השאירה עליי רושם בספר הזה.
גם לסאפירה היו כמה נקודות מבט במהלך הספר, הן שיקפו את הצד שלה בסיפור ואת הדברים שקרו איתה ואני חייבת לומר שזה היה צעד חכם מאוד. זה נותן הרגשה שלא רק אראגון הוא הדמות המרכזית אלא גם היא.

רוראן -
מתי השתנת כל כך?
רוראן, גם הוא, התפתח - כדמות לקריאה וכדמות לגדולה בספר.
רוראן מקבל על עצמו מטרות והחלטות רבות הספר הזה. הוא גדל כלוחם וחשיבתו נראה כאילו השתנתה באז שיצא מקרווהול (אני מקווה שכתבתי את זה נכון) ועד אותו הרגע שהוא נלחם למען קבלת ביתו חזרה. שיוני נוסף, כאדם, קורה ב/לרוראן והוא לדעתי אחד השנויים שקורים לטובה בספר - (כדי לגלות אתם תאלצו לקרוא).

הווארדן -
אני לא יודעת למה, אבל נראה שהם מתרבים וגדלים במספרם לעומת הספרים הקודמים - אולי בגלל דרך התיאור? לא יודעת...
מנהיגת הווארדן - נסואדה - עיצבנה אותי הספר הזה, אבל עדיין לא לגמרי כדי לשנוא אותה, רק כדי לאהוב אותה פחות. אבל אני חושבת שזה קרה בגלל השנויים בסביבה שלה, ההחלטות, החיים שתלויים בה. הווארדן גם משתנים, נראה שפה יש להם קצת יותר מעמד בספר ושהם מתקדמים על פי הצפוי מהם - לכיוון הריגת גאלבטוריקס והדחתו מהשליטה על אלאגייזיה.

האלפים -
הספר הזה פחות היה עסוק באלפים ובהם. רק קבוצה קטנה של אלפים הייתה מצויינת רבות בספר. וכמובן, גם המלכה איסלנזאדי הייתה מצויינת בכמה משפטים ואף בקטע מסויים גם השתתפה.

הגמדים -
תאמינו או לא גם אותם כריסטופר הצליח להכניס לספר ולא לחלק קטן במיוחד.
אני לא רוצה להגיד הרבה על הגמדים כי אני מפחדת לעשות ספויילר, אז אני רק אומר שמהומות ותחכומים לא קטנים קרו במהלך ביקורו של אראגון אצל הגמדים ואירוחו אצל אוריק.

~ ספויילר ~ ספויילר ~ ספויילר ~ אזהרה ~ ספויילר ~ ספויילר ~ ספויילר ~

אורומיס גליידר -
מורים אהובים, דמויות חכמות ואהובות - אני לא מאמינה שככה הם נעלמו מחיי אראגון. כן, גליידר נתן לאראגון את לב הלבבות שלו והוא יהיה איתם, אבל הוא עדיין לא יהיה כמו שהוא היה בעבר - כשאורומיס היה איתו. וכל זה בגלל גאלבטוריקס המעצבן.

~ סוף ספויילר ~ סוף ספויילר ~ סוף ספויילר ~ סוף ספויילר ~ סוף ספויילר ~

הפתיחה
בואו פשוט נגיד בקצרה שלא כך ציפיתי שהספר יתחיל. כזה מתח ובלגן על הדפים הראשונים? פשוט מקסים...

העלילה
מדהימה. פשוט מדהימה. כל דבר כמעט גרם להתרגשות ומתח עצום. ואת זה אני אומרת בעיקר שלי היו מידי פעם גם ימים של מתח בגלל מבחנים ועבודות לשיפור ציון וכו'.
העלילה הייתה מתאימה ונכונה וכל פרט היה במקום. רוב שאלותיי ומחשבותיי מהספרים הקודמים וזה נענו והסתדרו בראשי. גם סודות רבים נחשפו והבהירו את הכל והיה אחד שפשוט... הוציא לי את כל המילים מהפה...
פשוט מדהים.
גם הקטעים העצובים והרעים (לא בגלל משהו מיוחד, פשוט בגלל גאלבטוריקס) הועברו אליי בצורה הכי טובה שספר יכול להעביר. נשמתי נעצרה, הדמעות זלגו, החיוך שעלה, הצחוק שנפלט, המחשבה שאחר כך - זה הסוד לספר מעולה וזה מה שקרה עם העלילה הזו.

הסיום
סוף לא קרה כמו שציפיתי במיוחד. קצת היה חסר לי רוראן בקטע הזה. אבל מעבר לזה... שום דבר. היה את משפט הסיום ואת הקטע שסגר את הספר והשאיר חותם ברור לגבי ההמשך. ציפיתי משהו אחר, אבל ספרים צריכים להפתיע כל מצב וזה בדיוק מה שקרה פה.

הסיכום שלי
לכו. לקרוא. את. הספר.
הוא היה מקסים, כפי שכבר הסקתם אם קראתם או מהאורך של זה.
זה היה לדעתי הספר הכי מפתיע בסדרה בינתיים וגם עם זה שהוא הפתיע הוא גם פתר לי כל מיני דברים שלא ידעתי או שלא הסתדרו לי בראש.
קיצר, אהבתי מאוד!

"הלוואי שהמזל הטוב ישלוט בכם. שהשלווה תשכון בלבכם. ושהכוכבים ישמרו עליכם"

אני אסיים בשני משפטים הקבועים שלי: ;)
כל אלה שהיה להם את הסבלנות וכוח לקרוא את הנאום הזה, תודה :)
נ. ב. מקווה שאהבתם את הביקורת XD

ספר נהדר.
הרבה מכרים שלי ואנשים שאיתם אני חולק את דעותיי, אומרים לי (וכותבים לי) שהספר איכזב אותם.
אותם אנשים לא הבינו את המשמעות של הספר מהבחינה של אראגון (הדמות) ומהבחינה של ההתקדמות.
הספר בא להראות שאראגון כבר לא תלוי בסאפירה, הוא יכול להסתדר בעצמו. הוא עבר חצי מהקיסרות בריצה עם מעמס עצום, עבר עוד מרחק עצום מהמישורים הבוערים עד לפארתן-דיור והוכיח שרק מול האויבים החזקים ביותר (כמו מרטאג, שאין לו כוח שמשתווה לאראגון והוא נעזר בהמון עזרים חיצוניים) הוא צריך עזרה.
הספר מהווה את הדרך של אראגון לשליטה עצמית ולכוח אדיר שהם המהות של רוכבי הדרקונים.

אני מודה, כשהספר יצא רצתי לחנות וקניתי את העותק הראשון שראיתי. אחר כך ישבתי וקראתי אותו בנשימה אחת עד הערב. ולא התאכזבתי. אולי אחרי שקראתי אותו עוד פעם-פעמיים הרגשתי שאהבתי אותו בעיקר בגלל המתח שבו הייתי אחוזה לפני קריאתו, אבל זה גם סימן שהספר טוב, לא? ישנם קטעים בספר (כמו למשל עשרות העמודים שבהם הוא נמצא עם הגמדים,)שבהם העלילה קצת נמרחה ובהחלט אפשר היה לתמצת מעט. אבל פאוליני אכן כתב ספר מקסים, למרות שיש חלקים שבהם הספר הקודם עולה על הספר הזה. הספר הראשון נתן לי תחושה של פרי שהוא עדיין לא לגמרי בשל, הספר השני היה רך ומתוק, ואילו הספר הזה מגובש למופת, אם כי קצת יבש בחלקים מסוימים (סלחו לי על הדימוי המבולבל מעט.)
הספר טוב, ואני מחכה בקוצר-רוח לספר הרביעי!

כרגע אני במצב של מעריצה שרופה של הסדרה, אבל לדעתי בריסינגר הוא דווקא הספר החלש בסדרה. הכתיבה היא אכן מעולה ובקטעים מסויימים הכי טובה בסדרה, אבל באמצע הספר (הקטע החלש בכל ספר בסדרה) העלילה מזדחלת, מתפרשת יותר מדי ומתחילה לשעמם. ובכל זאת, מומלץ בחום :)