“אני לא אשכח את היום ההוא בכיתה ט' כשהמורה להיסטוריה סיפר לנו על תעשיית העבדים שהייתה בארה"ב. את התיאור של ייבוא השחורים מאפריקה לאמריקה על גבי ספינות בצפיפות סרדינית. את ההשלכה לים של אלו שלא שרדו את הדרך. את ההפרדה האכזרית בין אימהות וילדיהן. את מעשי האונס. את התמונה המחרידה של העבד המצולק בגבו. לפחות עבורי זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על הנושא. הייתי המום וכך, אני מניח, גם רוב חבריי לכיתה. אחד הילדים אמר: "זה כמו השואה". והמורה: "אנחנו לא משווים אף פעם בין אירוע היסטורי אחד לאחר. אבל תחשבו שאם השואה נמשכה שש שנים, אז העבדות נמשכה ארבע מאות שנה". בבית 124 ברחוב בלוסטון, שהיה בעברו תחנת דרכים שוקקת והומה, מקום להעביר ולקבל בו הודעות, מקום מפגש ובילוי לקהילת השחורים התוססת של סינסינטי, אוהיו, מילדיה עד זקניה - בשנת 1876 כבר לא גרו בו אלא סת' ובתה דנבר, והן גרו בו בבדידות זוהרת, בייאוש ובהסתגרות כמעט הרמטית מן העולם החיצוני. מזה כעשרים שנה שהבית נרדף על ידי רוח רפאים שמטלטלת, מטיחה ומפילה מכל הבא ליד, ומזכירה ליושבי הבית את האסון שפקד אותם בכל יום. רוח רפאים שהבריחה כבר שניים מבניה של סת' ללא שוב, משמשת כחברתה היחידה של דנבר, ושהיא אינה אלא בתה השנייה והמנוחה של סת', שמתה בידיה של אמה לפני שני עשורים בהיותה פעוטה. לאחר 19 שנה שהבית עמד שמם ודלתותיו לזר לא נפתחו, מופיע בחצר הבית פול די, דמות מעברה של סת'. השניים חיו חיים של עבדות באותה החווה בדרום בעברם הרחוק, וזו הפעם הראשונה שהם נפגשים מאז שנמלטו משם, מ"סוויט הום": מה שהתחיל כעבדות "לייט", עם תנאיו היחסית ליברליים של אדון גרנר, שנתן אפשרויות לעבדיו לשאת נשק ולשאת אישה, הפך עם מותו של גרנר וירושת אחיו את החווה לגיהנום עלי אדמות שעליו למדנו בשיעורי היסטוריה. 124 הרדוף בהתחלה פחות קורץ לפול די, ולאחר שאזר אומץ ונכנס לבית גם הרוח מצידה מבהירה שהאורח הוא לא בדיוק הcup of tea שלה. אך כניסתו של גבר תקיף זה לבית ותחילתה של מערכת יחסים בינו לבין סת' מצליחה לעשות את מה שלא קרה בעשרים השנים האחרונות, לגרש את הרוח מהבית אחת ולתמיד. או לפחות כך הם טעו לחשוב, כי למחרת מופיעה ב124 הרוח בדמות בשר ודם, כילדה בת 19 עם עור חלק לחלוטין וסגנון דיבור משונה, שמציגה את עצמה בשם חמדת. היא אינה יודעת לספר מהיכן באה וכמו פול די יום לפני כן, גם היא מצטרפת למשפחה זו בהתהוות של 124. "חמדת" הוא ספר קסום (תרתי משמע) המגולל בפנינו את גורלם האכזרי של העבדים בארה"ב, שהמשיך לרדוף אותם גם הרבה אחרי שלכאורה שוחררו ולאן שלא נפוצו. זהו ספר שבנוי כמו תעלומה, פאזל, או חידה, כשכל פרק שקוראים שופך עוד קצת אור על התמונה הגדולה ומותח את גבולות הרצינות והכובד שאליהן יכולה להגיע אהבה, אהבת אם לילדיה, במיוחד כזו שיודעת מה הן המשמעויות של לחיות חיי עבדות. ספרות במיטבה.”

“כשהרחבתי ספרות בזמנו, למדתי ממיקודית שספיילרה לי את האירועים המרכזיים במספר לא מבוטל של ספרים - לרבות "בעל זבוב", "אנה קארנינה" ו"חמדת". אולם בניגוד לשאר, בספר הנ"ל הספוילר לא הוציא את העוקץ, ולא גרע ולו במעט מטיב היצירה. הידע ההיסטורי שלי די נרחב, גם בתחום הגזענות. אולם איכשהו נבצר ממני עד כה לקרוא או לראות סרט שצולל לתהומות העוול והרגש שחוו העבדים השחורים באמריקה. "חמדת" הוא כנראה הספר הנכון להתחיל איתו. היצירה עוסקת באם לארבעה ילדים בתקופה שלאחר מלחמת האזרחים האמריקנית. הוא מתאר בפרוטרוט חסר רחמים את הייסורים שעברה כשפחה בדרום, ואת השלכותיהם הקטסטרופליות על חייה בצפון החופשי לכאורה. עצמת הייסורים שחוותה הקהילה השחורה בזמנו אינה ניתנת לתיאור, ובכל זאת טוני מוריסון מצליחה. באופן בלתי מתפשר, היא מטלטלת את נפשנו במעשי האדם האכזריים שמעלים ספקות מוכרים על טיבו. הזעזוע שחשתי משני תיאורים ספציפיים, הזכיר לי במידה רבה את חווית הקריאה של "לוליטה". העובדה שגורלן של חלק מהדמויות נותר עלום, הולמת את הגיהינום עלי אדמות ממנו נחלצו כביכול הדמויות. הספר אינו עוסק בתלאות הדמות הראשית בלבד, אלא מגולל את סיפורה של הקהילה כולה. לעיתים נדמה שהסופרת מרחיבה יתר על המידה, עד כדי פגיעה בשטף הקריאה. המהדורה אינה ידידותית למשתמש, היא מאופיינת בהיעדר שטף, לשון מתייפייפת וטקסט קטנטן (שמאמץ עד מאוד את הראייה). אני מקווה שעשו חסד גדול יותר עם היצירה במהדורה החדשה. אין זה משנה אם חמדת הייתה אמיתית, מתחזה או פרי הדמיון, בכל אחד מהתרחישים היא מסמלת את העבר הכאוב שרודף את השחורים, למעשה עד היום. סוף הסיפור מסמל את הפחד הגדול ביותר של מוריסון (וכנראה הסיבה שבעטיה כתבה את היצירה) – שכמו שחמדת נשכחה, כך יישכח גם האסון שהומט על הקהילה השחורה. ספר נועז וחשוב, לא לבעלי לב חלש, ארבעה וחצי כוכבים.”

“השבוע הלכה לעולמה בשיבה טובה הסופרת טוני מוריסון, שזכתה בפרס נובל ובפרס פוליצר - פרסים שבדרך כלל אני מתייחסת אליהם כאל "חשדהו וחשדהו", אבל במקרה הזה הם ללא ספק מגיעים לה. קראתי את הספר לפני למעלה משני עשורים והוא השאיר בי חותם עד עכשיו. חזק, עוצמתי, פיוטי. ומרגש. מאוד מאוד מרגש. טוני מוריסון מספרת סיפור על זהות בעולם שבו לפעמים אנשים לא יודעים אפילו את שמותיהם,פשוטו כמשמעו, סיפור על אהבת אם, על קשר דם - קשר שאי אפשר לפרום, על הקרבה בצל דיכוי בלתי נתפס בתקופת עבדות השחורים בארצות הברית. וזה צובט את הלב כמה שזה מרגש.”

“העבדות שלא הותירה מן הגוף ומן הנפש ולקחה מהם הכל.. בלא זהות ובלא כל אדמיות: לא פנים, לא שם, לא אנשים כלל,לא הותירה מהם דבר גם את חוטי הנפש הדקים קרעה עד דק. את הספר חֶמדֵת לא תכננתי לקרוא, הוא אף לא היה ברשימת הספרים שאני רוצה לקרוא. בשיטוטי בספרייה הגדולה אחר רשימת ספרים נתקלתי בספר, השם שהתנוסס בצידי הספר חֶמדֵת משך את תשומת-ליבי.קראתי את גב הספר והתחלחלתי, עם זאת לקחתי את הספר משהו בו משך אותי ודרש שאקרא בו. למען ההגינות אומר שאחר שעשה דרכו מן הספרייה ישב הוא מס' ימים על המדף, אני מודה שבתחילה היה לי קשה לקרוא אותו ולא בבחינת האומץ הנדרש, כן גם זה דרוש. הקושי שלי נבע מהסיפור שלא היה לי ברור, לא הבנתי חלקים מהעלילה, הצורה הלא מובנת בלבלה אותי נוסף לכך, הסיפור המשיק שישנו, סיפור רוחות הרפאים שנשזר בעלילה הראשית לא הקלו עליי - הותשתי והחזרתיו למדף ושוב לקחתיו כי איך אפשר לוותר על ספר שיש בו פיסת היסטוריה.. התיישבתי מכריחה עצמי לקרוא,ספל קפה ביד,שעת לילה מאוחרת...חייבת להבין את פיסת ההיסטוריה המזעזעת ה 'עבדות'. (האמת לא כ"כ הצלחתי להבין את האנושות ובכללה האדם הלבן שנהג כמו שנהג כפי שלא אוכל להבין לעולם את השואה ומרצחיה). קראתי לאט-לאט בהתחשב בזה שחזרתי שוב אחורה לדפים הקודמים שהותירו אותי עם סימני שאלות שהלכו ונהיו נהירים ככל שהתקדמתי בסיפור, בקצב הזה התחברו לי הדברים הצלחתי להבין, לקח לי זמן כי ההבנה שלי מגיעה תמיד מאוחר וחוץ מזה לאן אני ממהרת. ושוב היה לי קשה אבל הפעם הייתה זו הברוטאליות והמחשבה שהסיפור הנוכחי שאמנם לא מציאותי אבל לא רחוק מהמציאות, מקרים כאלה קרו ובמקרים מהסוג הזה חיי אדם נרמסו עד עפר המחשבה הזו הכאיבה לי ברמה האישית. הזנזונת המכונה חיים לימדה את ה"צבעוניים", ובמילה הגסה "כושים" לכאוב את גורלם, לא לאהוב, לקחה את אמונתם באדם ובעיקר לימדה אותם לשמר את הזיכרונות והפחדים. בשירתם למדו לכאוב את גורלם, את העצב, את הכאב, את חוסר הבושה של החיים.. שרו וניגנו את עצמם ואת בני עמם, ביכו קשות את מותם שלהם.- "במחול השלשלת (הכאב) שרו על בתי-עלמין ועל אחיות שמתו כבר, ועל אדונים וגברות, על פרדות וכלבים ועל חוסר הבושה של החיים. והם הכו, בנשים על שיָדעוּ אותן ולא יְדעוּ עוד לעולם, על הילדים שהיו פעם אותם ילדים לבלי שוב. את הבוס הרגו פעמים כֹה רבות, הרגו כליל שלבסוף נאלצו להקימו לתחייה כדי לפשוט מחדש את עורו. שרו שירי אהבה לאדון מוות .. יותר מכל הרגו את הזנזונת הזאת המכונה חים, על שסידרה אותם. על שהטעתה אותם לחשוב שהזריחה הבאה שווה את המאמץ, שפעימת זמן נוספת תשנה סוף-סוף הכל. רק כשתמות יהיו בטוחים. אלה שהצליחו –ששרדו שם די שנים לחבל בה, להשחית אותה, ואולי אף לקבור אותה השגיחו על האחרים שעוד היו אחוזים בה בחיבוקה המגרה, שעוד חרדו והביטו קדימה וזכרו והביטו לאחור." פחדו לאהוב אהבה שבינו לבינה ואהבה של אם את ילדיה : "מסוכן חשב פול די, מסוכן מאוד. שאישה, לשעבר שיפחה, תאהב משהו עד כדי כך, זה מסוכן, בעיקר אם מה שהחליטה לאהוב זה את ילדיה. הכי טוב ידע זה לאהוב קצת, כך שביום ששוברים לו את המפרקת או מכניסים אותו לשק פגרים קשור לאבן, אז אולי נשאר לך קצת בשביל הבא." "גברים ונשים הועברו ממקום למקום כאילו היו כלי דמקה. כל מי שבֵּיבְּי סאגֵס הכירה,שלא לומר אהבה ולא ברח או נתלה על עץ- הושכר, הושאל, נקנה, הוחזר, אוחסן, מושכן, הוגרל, נגנב או נעצר אלה כולם ככולם התגלמות נבזיותם של החיים.. ואת הילד הזה(הַאל-בנה) לא יכלה לאהוב, ואת השאר לא רצתה לאהוב. אהבת אם אינה נטולת דאגות היא רצחנית!! ייקח הָאֶל את מי שייקח היא אמרה. והוא לקח, והוא לקח, והוא לקח ואז נתן לה את הַאל, אשר נתן לה חופש כשלחופש כבר לא הייתה שום משמעות." "יש דברים שהולכים עוברים, יש דברים שפשוט נשארים. יש דברים ששוכחים, יש דברים שאף פעם לא." הסיפור מרתק וציורי מאוד אך לא קל.מהנה זה לא יהיה!”

“אני לא אשכח את היום ההוא בכיתה ט' כשהמורה להיסטוריה סיפר לנו על תעשיית העבדים שהייתה בארה"ב. את התיאור של ייבוא השחורים מאפריקה לאמריקה על גבי ספינות בצפיפות סרדינית. את ההשלכה לים של אלו שלא שרדו את הדרך. את ההפרדה האכזרית בין אימהות וילדיהן. את מעשי האונס. את התמונה המחרידה של העבד המצולק בגבו. לפחות עבורי זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על הנושא. הייתי המום וכך, אני מניח, גם רוב חבריי לכיתה. אחד הילדים אמר: "זה כמו השואה". והמורה: "אנחנו לא משווים אף פעם בין אירוע היסטורי אחד לאחר. אבל תחשבו שאם השואה נמשכה שש שנים, אז העבדות נמשכה ארבע מאות שנה". בבית 124 ברחוב בלוסטון, שהיה בעברו תחנת דרכים שוקקת והומה, מקום להעביר ולקבל בו הודעות, מקום מפגש ובילוי לקהילת השחורים התוססת של סינסינטי, אוהיו, מילדיה עד זקניה - בשנת 1876 כבר לא גרו בו אלא סת' ובתה דנבר, והן גרו בו בבדידות זוהרת, בייאוש ובהסתגרות כמעט הרמטית מן העולם החיצוני. מזה כעשרים שנה שהבית נרדף על ידי רוח רפאים שמטלטלת, מטיחה ומפילה מכל הבא ליד, ומזכירה ליושבי הבית את האסון שפקד אותם בכל יום. רוח רפאים שהבריחה כבר שניים מבניה של סת' ללא שוב, משמשת כחברתה היחידה של דנבר, ושהיא אינה אלא בתה השנייה והמנוחה של סת', שמתה בידיה של אמה לפני שני עשורים בהיותה פעוטה. לאחר 19 שנה שהבית עמד שמם ודלתותיו לזר לא נפתחו, מופיע בחצר הבית פול די, דמות מעברה של סת'. השניים חיו חיים של עבדות באותה החווה בדרום בעברם הרחוק, וזו הפעם הראשונה שהם נפגשים מאז שנמלטו משם, מ"סוויט הום": מה שהתחיל כעבדות "לייט", עם תנאיו היחסית ליברליים של אדון גרנר, שנתן אפשרויות לעבדיו לשאת נשק ולשאת אישה, הפך עם מותו של גרנר וירושת אחיו את החווה לגיהנום עלי אדמות שעליו למדנו בשיעורי היסטוריה. 124 הרדוף בהתחלה פחות קורץ לפול די, ולאחר שאזר אומץ ונכנס לבית גם הרוח מצידה מבהירה שהאורח הוא לא בדיוק הcup of tea שלה. אך כניסתו של גבר תקיף זה לבית ותחילתה של מערכת יחסים בינו לבין סת' מצליחה לעשות את מה שלא קרה בעשרים השנים האחרונות, לגרש את הרוח מהבית אחת ולתמיד. או לפחות כך הם טעו לחשוב, כי למחרת מופיעה ב124 הרוח בדמות בשר ודם, כילדה בת 19 עם עור חלק לחלוטין וסגנון דיבור משונה, שמציגה את עצמה בשם חמדת. היא אינה יודעת לספר מהיכן באה וכמו פול די יום לפני כן, גם היא מצטרפת למשפחה זו בהתהוות של 124. "חמדת" הוא ספר קסום (תרתי משמע) המגולל בפנינו את גורלם האכזרי של העבדים בארה"ב, שהמשיך לרדוף אותם גם הרבה אחרי שלכאורה שוחררו ולאן שלא נפוצו. זהו ספר שבנוי כמו תעלומה, פאזל, או חידה, כשכל פרק שקוראים שופך עוד קצת אור על התמונה הגדולה ומותח את גבולות הרצינות והכובד שאליהן יכולה להגיע אהבה, אהבת אם לילדיה, במיוחד כזו שיודעת מה הן המשמעויות של לחיות חיי עבדות. ספרות במיטבה.”

“כשהרחבתי ספרות בזמנו, למדתי ממיקודית שספיילרה לי את האירועים המרכזיים במספר לא מבוטל של ספרים - לרבות "בעל זבוב", "אנה קארנינה" ו"חמדת". אולם בניגוד לשאר, בספר הנ"ל הספוילר לא הוציא את העוקץ, ולא גרע ולו במעט מטיב היצירה. הידע ההיסטורי שלי די נרחב, גם בתחום הגזענות. אולם איכשהו נבצר ממני עד כה לקרוא או לראות סרט שצולל לתהומות העוול והרגש שחוו העבדים השחורים באמריקה. "חמדת" הוא כנראה הספר הנכון להתחיל איתו. היצירה עוסקת באם לארבעה ילדים בתקופה שלאחר מלחמת האזרחים האמריקנית. הוא מתאר בפרוטרוט חסר רחמים את הייסורים שעברה כשפחה בדרום, ואת השלכותיהם הקטסטרופליות על חייה בצפון החופשי לכאורה. עצמת הייסורים שחוותה הקהילה השחורה בזמנו אינה ניתנת לתיאור, ובכל זאת טוני מוריסון מצליחה. באופן בלתי מתפשר, היא מטלטלת את נפשנו במעשי האדם האכזריים שמעלים ספקות מוכרים על טיבו. הזעזוע שחשתי משני תיאורים ספציפיים, הזכיר לי במידה רבה את חווית הקריאה של "לוליטה". העובדה שגורלן של חלק מהדמויות נותר עלום, הולמת את הגיהינום עלי אדמות ממנו נחלצו כביכול הדמויות. הספר אינו עוסק בתלאות הדמות הראשית בלבד, אלא מגולל את סיפורה של הקהילה כולה. לעיתים נדמה שהסופרת מרחיבה יתר על המידה, עד כדי פגיעה בשטף הקריאה. המהדורה אינה ידידותית למשתמש, היא מאופיינת בהיעדר שטף, לשון מתייפייפת וטקסט קטנטן (שמאמץ עד מאוד את הראייה). אני מקווה שעשו חסד גדול יותר עם היצירה במהדורה החדשה. אין זה משנה אם חמדת הייתה אמיתית, מתחזה או פרי הדמיון, בכל אחד מהתרחישים היא מסמלת את העבר הכאוב שרודף את השחורים, למעשה עד היום. סוף הסיפור מסמל את הפחד הגדול ביותר של מוריסון (וכנראה הסיבה שבעטיה כתבה את היצירה) – שכמו שחמדת נשכחה, כך יישכח גם האסון שהומט על הקהילה השחורה. ספר נועז וחשוב, לא לבעלי לב חלש, ארבעה וחצי כוכבים.”

“השבוע הלכה לעולמה בשיבה טובה הסופרת טוני מוריסון, שזכתה בפרס נובל ובפרס פוליצר - פרסים שבדרך כלל אני מתייחסת אליהם כאל "חשדהו וחשדהו", אבל במקרה הזה הם ללא ספק מגיעים לה. קראתי את הספר לפני למעלה משני עשורים והוא השאיר בי חותם עד עכשיו. חזק, עוצמתי, פיוטי. ומרגש. מאוד מאוד מרגש. טוני מוריסון מספרת סיפור על זהות בעולם שבו לפעמים אנשים לא יודעים אפילו את שמותיהם,פשוטו כמשמעו, סיפור על אהבת אם, על קשר דם - קשר שאי אפשר לפרום, על הקרבה בצל דיכוי בלתי נתפס בתקופת עבדות השחורים בארצות הברית. וזה צובט את הלב כמה שזה מרגש.”

“העבדות שלא הותירה מן הגוף ומן הנפש ולקחה מהם הכל.. בלא זהות ובלא כל אדמיות: לא פנים, לא שם, לא אנשים כלל,לא הותירה מהם דבר גם את חוטי הנפש הדקים קרעה עד דק. את הספר חֶמדֵת לא תכננתי לקרוא, הוא אף לא היה ברשימת הספרים שאני רוצה לקרוא. בשיטוטי בספרייה הגדולה אחר רשימת ספרים נתקלתי בספר, השם שהתנוסס בצידי הספר חֶמדֵת משך את תשומת-ליבי.קראתי את גב הספר והתחלחלתי, עם זאת לקחתי את הספר משהו בו משך אותי ודרש שאקרא בו. למען ההגינות אומר שאחר שעשה דרכו מן הספרייה ישב הוא מס' ימים על המדף, אני מודה שבתחילה היה לי קשה לקרוא אותו ולא בבחינת האומץ הנדרש, כן גם זה דרוש. הקושי שלי נבע מהסיפור שלא היה לי ברור, לא הבנתי חלקים מהעלילה, הצורה הלא מובנת בלבלה אותי נוסף לכך, הסיפור המשיק שישנו, סיפור רוחות הרפאים שנשזר בעלילה הראשית לא הקלו עליי - הותשתי והחזרתיו למדף ושוב לקחתיו כי איך אפשר לוותר על ספר שיש בו פיסת היסטוריה.. התיישבתי מכריחה עצמי לקרוא,ספל קפה ביד,שעת לילה מאוחרת...חייבת להבין את פיסת ההיסטוריה המזעזעת ה 'עבדות'. (האמת לא כ"כ הצלחתי להבין את האנושות ובכללה האדם הלבן שנהג כמו שנהג כפי שלא אוכל להבין לעולם את השואה ומרצחיה). קראתי לאט-לאט בהתחשב בזה שחזרתי שוב אחורה לדפים הקודמים שהותירו אותי עם סימני שאלות שהלכו ונהיו נהירים ככל שהתקדמתי בסיפור, בקצב הזה התחברו לי הדברים הצלחתי להבין, לקח לי זמן כי ההבנה שלי מגיעה תמיד מאוחר וחוץ מזה לאן אני ממהרת. ושוב היה לי קשה אבל הפעם הייתה זו הברוטאליות והמחשבה שהסיפור הנוכחי שאמנם לא מציאותי אבל לא רחוק מהמציאות, מקרים כאלה קרו ובמקרים מהסוג הזה חיי אדם נרמסו עד עפר המחשבה הזו הכאיבה לי ברמה האישית. הזנזונת המכונה חיים לימדה את ה"צבעוניים", ובמילה הגסה "כושים" לכאוב את גורלם, לא לאהוב, לקחה את אמונתם באדם ובעיקר לימדה אותם לשמר את הזיכרונות והפחדים. בשירתם למדו לכאוב את גורלם, את העצב, את הכאב, את חוסר הבושה של החיים.. שרו וניגנו את עצמם ואת בני עמם, ביכו קשות את מותם שלהם.- "במחול השלשלת (הכאב) שרו על בתי-עלמין ועל אחיות שמתו כבר, ועל אדונים וגברות, על פרדות וכלבים ועל חוסר הבושה של החיים. והם הכו, בנשים על שיָדעוּ אותן ולא יְדעוּ עוד לעולם, על הילדים שהיו פעם אותם ילדים לבלי שוב. את הבוס הרגו פעמים כֹה רבות, הרגו כליל שלבסוף נאלצו להקימו לתחייה כדי לפשוט מחדש את עורו. שרו שירי אהבה לאדון מוות .. יותר מכל הרגו את הזנזונת הזאת המכונה חים, על שסידרה אותם. על שהטעתה אותם לחשוב שהזריחה הבאה שווה את המאמץ, שפעימת זמן נוספת תשנה סוף-סוף הכל. רק כשתמות יהיו בטוחים. אלה שהצליחו –ששרדו שם די שנים לחבל בה, להשחית אותה, ואולי אף לקבור אותה השגיחו על האחרים שעוד היו אחוזים בה בחיבוקה המגרה, שעוד חרדו והביטו קדימה וזכרו והביטו לאחור." פחדו לאהוב אהבה שבינו לבינה ואהבה של אם את ילדיה : "מסוכן חשב פול די, מסוכן מאוד. שאישה, לשעבר שיפחה, תאהב משהו עד כדי כך, זה מסוכן, בעיקר אם מה שהחליטה לאהוב זה את ילדיה. הכי טוב ידע זה לאהוב קצת, כך שביום ששוברים לו את המפרקת או מכניסים אותו לשק פגרים קשור לאבן, אז אולי נשאר לך קצת בשביל הבא." "גברים ונשים הועברו ממקום למקום כאילו היו כלי דמקה. כל מי שבֵּיבְּי סאגֵס הכירה,שלא לומר אהבה ולא ברח או נתלה על עץ- הושכר, הושאל, נקנה, הוחזר, אוחסן, מושכן, הוגרל, נגנב או נעצר אלה כולם ככולם התגלמות נבזיותם של החיים.. ואת הילד הזה(הַאל-בנה) לא יכלה לאהוב, ואת השאר לא רצתה לאהוב. אהבת אם אינה נטולת דאגות היא רצחנית!! ייקח הָאֶל את מי שייקח היא אמרה. והוא לקח, והוא לקח, והוא לקח ואז נתן לה את הַאל, אשר נתן לה חופש כשלחופש כבר לא הייתה שום משמעות." "יש דברים שהולכים עוברים, יש דברים שפשוט נשארים. יש דברים ששוכחים, יש דברים שאף פעם לא." הסיפור מרתק וציורי מאוד אך לא קל.מהנה זה לא יהיה!”