מי שעוקב אחרי כבר וודאי יודע שאינני קוראת כמעט ספרי מתח, היות שהזמן קצר והמלאכה מרובה, ואני לא רוצה לבזבז את זמני על ספרים נוסחתיים וצפויים.

אולם בחרתי לקרוא את "אם רק היית זוכרת" מפני שתקציר העלילה הבטיח ספר מתח שונה. הפעם הסיפור מסופר מנקודת מבטה של רופאה לשעבר, חולת אלצהיימר, הנחשדת ברצח שכנתה, שהיא גם חברתה הטובה ביותר.

זווית ראייה מיוחדת זו חושפת אותנו לתהליך ההתפרקות וההתפוררות של מוח חד ומבריק. אנו חווים את גילוי המחלה, תחושות האובדן ותגובות הסביבה ובני המשפחה.

למעשה, עלילת הרצח היא משנית למדי ומהווה לא יותר מחוט מקשר לסיפור המרכזי, שהוא התמודדותה של הגיבורה ומשפחתה עם מחלת האלצהיימר.

למרות נקודת המבט הייחודית מצאתי את הספר מעט קליל ושטחי, קצת אמריקאי מדי. חשתי שהוא יותר מדי קולח ופחות מדי מעמיק. הסופרת לא הצליחה ממש לגעת בליבי או לספק לי תובנות חדשות לגבי המחלה.

ג'ונתן פראנזן עשה זאת בצורה הרבה יותר רגישה ומשכנעת ב"התיקונים" המופתי בו הוא מתאר, בין השאר, את הידרדרותו של אבי המשפחה עקב מחלת הפרקינסון.

לסיכום, ספר לא רע, אך גם לא יצירת מופת.

בשנה האחרונה יצא לי לקרוא שלושה ספרים שמתארים היטב את מחלת האלצהיימר הקשה וחשוכת המרפא. הטוב ביותר מבין שלושתם היה "עדיין אליס".
הספר "אליזבת איננה" היה סביר, ואילו הספר הנוכחי: "אם רק היית זוכרת", הוא הגרוע מכולם.
הוא מעצבן, משעמם וארוך מידי. יש בו קפיצות רבות בזמנים שמבלבלות ולא מעניינות את הקורא.
אין בו כלל מתח אלא רק דברים רבים בלתי הגיוניים. לדוגמא- חוקרת משטרה שחוקרת ללא סוף את גיבורת הספר, למרות שידוע לה שעדות הנחקרת הינה בלתי אמינה ובלתי קבילה. דוגמא נוספת: חולת האלצהיימר נכנסת למירפאה שבה עבדה בעבר בתור רופאה, ומתחילה לטפל בחולים, ואף אחד מהצוות לא תמה על כך ולא עוצר בעדה.
לדעתי, קורא בעל יכולת נפשית לקרוא על המחלה הארורה הזו, עדיף שיקרא את שני הספרים האחרים בנושא.

אם היא רק היתה זוכרת מן הסתם הספר הזה לא היה נכתב.
ד"ר ג'ניפר וייט-שבעברה היתה אורתופדית כירוגית בכירה,מומחית לכף היד,היא הגיבורה הראשית העומדת במרכז הספר הנהדר הזה,הצובט את הלב כל כך.
כשחברתה הטובה ביותר של ג'ניפר ,אמנדה,נרצחת,וכשגופתה נמצאת,וכמה מאצבעות כף ידה חסרות-ג'ניפר וייט הופכת לחשודה העיקרית ברצח.

אבל תסלח לי אמנדה,ותנוח על משכבה בשלום,הרצח פה הוא לא ה-סיפור,וגם זהות הרוצח לא כל כך מעניינת,כי בסופו של דבר הסיפור הזה הוא יותר מהכל על ג'ניפר.
ג'ניפר סובלת משיטיון,והסיפור נע על ציר השיטיון הנוראי הזה,על רגעיו הצלולים ובעיקר על אלו הפחות צלולים,העכורים.
קראתי את הספר וממש יכולתי להרגיש את ההתאמצות של ג'ניפר לנסות לתפוס את רגעי הצלילות,שככה באים ומבליחים. זנבות זנבות של זכרונות, קולות ומראות שנדמים מוכרים,אך מי הפרצופים האלו לכל הרוחות? אני מכירה? אני אמורה להכיר?

מפחיד לקרוא ולראות איך הופך אדם להיות אורח בגוף שלו. בתיאורים המבריקים של הסופרת בו היא מתארת את רגעי הבלבול של ג'ניפר-הרגשתי שזה כמו לנסות להרכיב פאזל מחלקים של שלושה פאזלים שעורבבו יחדיו.

"זה כמו לרדת למרתף ולמצוא את כל הארגזים שהתכוונת לתת לצדקה פתוחים ועולים על גדותיהם. דברים שחשבת שמתו ונקברו".
(עמ' 129)


לו אני הייתי העורכת,לא הייתי מקטלגת את הספר כספר מתח.הוא הרבה יותר מספר מתח.

מודה שיש בספר משהו מלחיץ ומדכדך,אבל לא יכולה שלא להמליץ עליו.מאוד אפילו.

שיטיון , איבוד זיכרון אלצהיימר, אלו מחלות נוראיות האדם מאבד אחיזה במציאות שוכח מי הוא מי אהוביו ומה היה פועלו, רופאה מוערכת מואשמת ברצח חברתה הטובה ביותר, בת מוצלחת בן קצת פחות ומטפלת צמודה , כל זאת כתוב ממוחה הקודח של ג'ניפר הרופאה שכבר זכרונה בגד בה , כל התופעות הרגשות והפעולות הפחות נעימות מובאות בתוך שרעפיה של החולה ברגעי הזחיחות העירות ומה שכתוב בספר ברגעי השכחה , פחות זרם לי , איפה שהוא נשברתי. אולי בפעם אחרת ...טוב אז אחרי שחמתי לקתה באותו שטיון זכרתי את הספר שנטשתי אז בזמנו ועכשיו נקודת המבט שלי שונה.
דפוסי התנהגות זהים זיהיתי ועכשיו אני מגיע אל הספר קצת ממקום אישי יותר, אם זה מתח אז לא זה לא מתח מה שתופס זה המחיקה הבלתי נתפסת של המח במחלת ההלצהיימר.

אם רק היית זוכרת מתאר את אחת המחלות האיומות , המפחידות הקימות. מחלה חשוכת מרפא- מחלת השיטיון.
במחלת השיטיון (אלצהיימר) החולה מאבד את הזיכרון בשלבים, לכאורה הכי קל שלשכוח, אך יש כאלו שהדבר מפחיד אותם -כל שינוי יוצר אצלהם פחד (עמ' 18). אדם שסובל משיטיון ישכח את אוהביו ,אך תמיד יזכור את מי הוא שונא (עמוד 36). עמוד 45 מזכיר את 10 הסימנים למחלה.

יותר משהספר הוא ספר מתח הוא כאמור מתאר בשלבים את המחלה.
ג'ניפר וייט -אורתפדית כירוגית מצליחה בעברה סובלת, היא נעזרת במטפלת , מגדלנה, אישה עם עבר בעייתי.
ילדיה: מארק -עו"ד עם נטייה לשימוש בסמים ונטייה של נרקמון לגנוב מאמו כספים ולנצל את מחלתה.
בתה - פיונה - אקדמאית מצליחה, בסגל האקדמי. בנעוריה הייתה מורדת באמה.
ג'יימס בעלה נפטר.
דוקטור צ'ן הוא שותפה לשעבר.
אמנדה חברתה הטובה והסנדקית של ילדיה של גניפר היא פרודה מפטריק וחשוכת ילדים, היא זו שנרצחת והחשד נופל על גניפר.

כשסובלים ממחלת השיטיון, לעיתים דברים עשויים להזכיר את שקרה לאדם החולה וזו תקוותה של המשטרה ושל הבלשית לוטון, שמשתמשת יש לומר באמצעים לא לגיטיימים לנסות ולפענח מה קרה בדיוק ועל מה רבו גניפר ואמנדה לפני הרצח.
ברור לקורא שגניפר היא בלתי כשירה רפואית, היא שוכחת את ילדיה ואת המטפלת שלה ,ולאחר מכן נאלצים להעביר אותה לדיור תומך (סוג של דיור מוגן), היא לעיתים נזכרת באמה, שגם סבלה מאלצהיימר וכן בבעלה שנפטר, היא אינה זוכרת לוחות זמנים והילדות שבה אליה לעיתים קורובות.

אז מה קרה שם באותו יום של הרצח? למה הייתה עדה גניפר? למה לקורבן, אמנדה נקטעו 4 אצבעות בצורה כירוגית

לטעמי, ספר נפלא.

הגדרתו כספר מתח ממעיטה בערכו.

זהו ספר על אהבה ובגידה של בני משפחה וחברים, ולמרות זאת אהבה למשפחה ולחברים, ולעולם.
ספר על זכרון ושכחה, על בגידת המוח והגוף, על ימים טובים וימים רעים.

כרופאת משפחה, התיאור של התנודות בתפיסת המציאות מרתק.

ממליצה בכל לב.

ספר משעמם- כתוב בצורה מאוד ברורה וחבל