אם תחפשו אותו בספרייה, תמצאו אותו במדפי ספרי הנוער, אבל זה לא אומר שלא תיהנו מהספר. מאוד.
אם התבוננתם על או קראתם את (קשה להחליט בספרים של סלזניק מה החלק המשמעותי יותר - קריאת הכתוב או התבוננות בציור) ספרו הקודם של סלזניק, התגלית של הוגו קברה, לא צריך להציגו לפניכם. אם לא הכרתם את סלזניק עד עכשיו תזדמן לכם חוויית ספר שונה מאוד מהמקובל. בספר זה יש איורים המספרים סיפור אחד המשולבים בסיפור כתוב המספר סיפור אחר. שני הסיפורים משתלבים לקראת סוף הספר זה בזה ופותרים את התעלומה. סיפור עצוב בעל סיום מרגש, העוסק באובדן ובאבל, בחירשות ובהתגברות עליה. האיורים יפים כל כך ומרגשים, קשה להניח את הספר מהידיים.

כדאי מאוד, ולא רק לבני נוער.

זה הספר השני של סלזניק שאני קוראת והספר השני שהשאיר אותי מוקסמת. אין מה לדבר - הוא אמן גם בכתיבה וגם בציור. הכל מדוייק, תמונות מלאות הבעה, סיפורים מופלאים וסיפור שכולו הנאה גדולה.
אני אוהבת ספרים שפותחים בפני צוהר לנושא חדש, לעולם שאני לא מכירה ובספר הזה זכיתי ללמוד מעט על נושא החירשות וגם על ההיסטוריה של המוזיאונים ובכלל למה הם נועדו.
אהבתי את השילוב של שני הספרים - המילולי והגרפי והסיפור מקורי ונפלא:
בן איבד זה מכבר את אימו והא גר עם דודתו ומשפחתה. בעקבות תאונה הוא עושה את דרכו לניו יורק ובה מוצא את עצמו במוזיאון גדול ונהדר.
רוז היא ילדה חירשת שסגורה בבית וחולמת לצאת לעולם ולפגוש את אמה.
לכאורה שני עולמות נפרדי ושונים. אבל הכל מתחבר.
ספר מופלא ממש.

"את רוצה את הספר הזה? באמת, מייטי, הכל פה תמונות!"
תוסיפו את זה לרשימת הדברים שבני אדם לא מעריכים.
ספר מאוייר לא אומר שהוא ספר ילדים, או שהוא בזבוז של דפים. גם זאת יצירה, וגם אותה צריך לכבד.
תתחילו להבין את זה.

אני באמת מרבה לצייר, ואני באמת מבינה לפחות קצת בהיבטים אומנותיים, אבל כשאני אומרת שאהבתי את הציורים אני אומרת את זה בתור מישהי שפשוט הסתכלה על תמונה ולא יכלה שלא לחייך. הדמויות שהסתובבו ברחובות ניו יורק, המבט של רוז כשצפתה בסרט שבה שיחקה ליליאן מיו, והמבט על פניה כשראתה שמפעילים מערכת שמע. מדהים.
ואסור להתעלם מהסיפור הכתוב של בן, שהיה גדם הוא טוב. התיאורים והמחשבות והמילים שליוו את הקוראים יחד עם התמונות נתנו עוד מה לאהוב בספר ובדמויות.

הספר מסופר משתי נקודות מבט- בן ורוז,. הם חיים במרחק של 50 שנה זה מזה, אבל חווים חוויות דומות. מהקושי של החירשות עד לביקור במוזיאון.
בסופו של דבר הגורל מפגיש ביניהם, מחבר את הסיפורים שלהם לסיפור אחד גדול יותר.

וואו.
פשוט וואו.

אף פעם לא אהבתי ספרים עם ציורים.
גם כשהייתי ילדה קטנה וכבר הייתי קוראת ספר ( מה לעשות, לא אהבתי לקרוא הרבה P: ), אף פעם לא הייתי בוחרת בספר עם תמונות או ציורים.
אז כשראיתי את הספר הזה והבנתי שזה ספר עם ציורים ויתרתי עליו. איכשהו, הספר המשיך לקפוץ לי מול העיניים אז החלטתי שבסוף אני כן אקרא אותו.
כנראה שלגורל באמת יש תוכניות משלו, כי מזל שהחלטתי לקרוא אותו.
הספר הזה מלא במסרים אופטימיים לגבי החיים, גם כשנראה שהכל מתמוטט.
אין לדעת מה צופה לנו העתיד, והספר הבהיר לי את זה די טוב.
אבל, תמיד יש תקווה. בכל דבר שלילי יהיה גם משהו חיובי- תמיד חשוב להסתכל על חצי הכוס המלאה.
בן אומנם ברח מהבית ועבר הרבה טלטלות עד שהגיע לניו יורק, אבל אם לא היה מגיע למוזיאון הטבע, הוא לא היה פוגש את ג'יימי. בלי ג'יימי, חלק נכבד מהדברים שעזרו לבן לגלות מי זה אבא שלו והכי חשוב- מי הוא עצמו- רוב הדברים לא היו קיימים אם ג'יימי לא היה נכנס לתמונה.
ואם רוז לא הייתה בורחת מאמא שלה ופוגשת את אחיה, כל סיפור חייה לא היה קיים, וגם בן לא.
תמיד הייתי אופטימית, אבל ההתמודדות של בן עם העובדה שהוא התחרש עזרה לי להאמין עוד יותר שתמיד יש צדדים חיוביים לחיים.
הסופר הצליח להעביר את הסיפור הזה יפה מאוד, אפילו כשחצי מהסיפור הוא בעצם מצוייר.
אהבתי מאוד את העובדה שהחלקים של בן היו מסונכרנים עם החלקים של רוז. כשבן סיפר לנו על המוזיאון, ראינו את רוז מבקרת בו. כשבן סיפר לנו על הספר "מעשה פלאים" שהוא קרא, ראינו את הספר אצל רוז.
אני יודעת שזה סיפור בדיוני, אבל מידי פעם יוצא לך לקרוא ספרים שמלמדים אותך דברים על החיים, דברים על עצמך.
אז אני מודה לגורל, ומודה לבריאן סלזניק שכתב ואייר את הספר הזה. תודה.
ובחרתי לסיים את הביקורת הזאת עם משפט שתפס לי את העין בספר הזה, אומנם הוא פשוט, אבל הוא מסכם את כל הספר הזה טוב מאוד וגם מסכם את העולם שאנחנו חיים בו:
"כן, העולם הוא באמת מעשה פלאים".

בן ורוז.
הסיפור שלו מסופר בכתב,
שלה מסופר בציורים,
היא נולדה חירשת,
הוא התחרש ממכת ברק,
הוא חולם על אב,
היא חולמת על אם,
חמישים שנה מפרידים בינהם,


אז מסתבר שצדקת בריאן סלזניק,
העולם הוא באמת מעשה פלאים.

מעשה פלאים. גדול וכחול. רם מעלה שאני אוחזת בו וצורחת!
למה?
כי הוא נגמר.

זה ספר המשלב 2 סיפורים. האחד על ילדה, בציורים והשני על בן, במילים.
אין לתאר כמה הספר הזה מלא קסם, רגש ומסר לכל החיים.
בן מדהים. ורוז מרגשת ברמות מטורפות. באיזשהו שלב הם נפגשים והספר מלווה אותם בציוריו המדהימים ובמילותיו העדינות.
הסוף היה מרגש, מדהים ומפתיע מאוד.
הספר כשף אותי ולא נתן לי להניח אותו מהיד.
רק חבל שהוא נגמר מהר כל כך.

ואני אצרח, כמה שארצה. אתה לא תשכנע אותי אחרת, ספר כחלחל!
בריאן, סופר מדהים שכמוך. יש עוד ספרים שלך?
אם כן, ארוץ לקנות. אם לא, היכון לעינויים שתכננתי עבורך בקפידה.

אני עשה מילון לפני פתיחת הביקורת:
כתב כחול- הסיפור שלי
כתב שחור- תקציר וביקורת, שלא קשורים לסיפור הקריאה הקטן.
***
סיום החופש, אני צורחת ועושה סרטון אבל. אבא אומר לי שאני יכולה לקנות לי ספר.
בחנות הספרים אני עומדת ומחפשת שני ספרים (מבצע...). האמת היא שיש הרבה ספרים שנראים טוב. אני רואה את השם של הסופר ומבינה שז הוא שכתב את הספר "התגלית של הוגו קברה".
הספר מספר על שני ילדים מתקופות שונות שיוצאים לניו-יורק. כל אחד מהם מגלה דבר חשוב שם שמשנה לו את החיים.
אני פותחת את הספר בהתחלה אני מבינה קצת את העלילה, מהקטע שהתמונה של הילדה מופיע אני כבר לא מבינה כלום. אני קוראת וקוראת ולא הכי מבינה אבל בכל זאת אני ממשיכה לקרוא כי הספר מרתק. באיזה שהוא שלב אני קוראת את התקציר ומבינה יותר טוב.
עכשיו נעבור לביקורת, העלילה מבולבלת. היא הולכת מנקודות מבט של שני ילדים. לפעמים אתה לא מבין לאיזו נקודת מבט היא מתקוונת. יש הר של אופציות איך לסדר את הספר בלי לפגוע בעלילה. פשוט לא נוח לקרוא, אבל כמו תמיד הציור המדהים של בריאן והתוכן גורמים לך לרצות עוד.
לסיכום זה ספר יפה אבל התגלית של הוגו קברה הרבה יותר טוב. אני ממליצה אבל תתקלו בקושי בקריאה.

אני כותבת מהפלאפון אז אני אעשה את זה מהיר.
קראתי את "התגלית של הוגו קברה" לפני שנה בערך, ושהייתי בשופינג ספרים עם חברתי היקרה שלא אזכיר את שמה פה, ראיתי את זה והייתי חייבת. אז חטפתי את זה מהמדף וקניתי אותו, יחד עם עוד שישה ספרים ^^
כל מה שיש לי להגיד על הספר הזה זה שהוא מעשה פלאים.
לא נהניתי מספר כמו שנהניתי מהספר הזה כבר הרבה זמן.