ביקורת ספרותית על אם רק היית זוכרת מאת אליס לפלנט

---

אם היא רק היתה זוכרת מן הסתם הספר הזה לא היה נכתב.
ד"ר ג'ניפר וייט-שבעברה היתה אורתופדית כירוגית בכירה,מומחית לכף היד,היא הגיבורה הראשית העומדת במרכז הספר הנהדר הזה,הצובט את הלב כל כך.
כשחברתה הטובה ביותר של ג'ניפר ,אמנדה,נרצחת,וכשגופתה נמצאת,וכמה מאצבעות כף ידה חסרות-ג'ניפר וייט הופכת לחשודה העיקרית ברצח.

אבל תסלח לי אמנדה,ותנוח על משכבה בשלום,הרצח פה הוא לא ה-סיפור,וגם זהות הרוצח לא כל כך מעניינת,כי בסופו של דבר הסיפור הזה הוא יותר מהכל על ג'ניפר.
ג'ניפר סובלת משיטיון,והסיפור נע על ציר השיטיון הנוראי הזה,על רגעיו הצלולים ובעיקר על אלו הפחות צלולים,העכורים.
קראתי את הספר וממש יכולתי להרגיש את ההתאמצות של ג'ניפר לנסות לתפוס את רגעי הצלילות,שככה באים ומבליחים. זנבות זנבות של זכרונות, קולות ומראות שנדמים מוכרים,אך מי הפרצופים האלו לכל הרוחות? אני מכירה? אני אמורה להכיר?

מפחיד לקרוא ולראות איך הופך אדם להיות אורח בגוף שלו. בתיאורים המבריקים של הסופרת בו היא מתארת את רגעי הבלבול של ג'ניפר-הרגשתי שזה כמו לנסות להרכיב פאזל מחלקים של שלושה פאזלים שעורבבו יחדיו.

"זה כמו לרדת למרתף ולמצוא את כל הארגזים שהתכוונת לתת לצדקה פתוחים ועולים על גדותיהם. דברים שחשבת שמתו ונקברו".
(עמ' 129)


לו אני הייתי העורכת,לא הייתי מקטלגת את הספר כספר מתח.הוא הרבה יותר מספר מתח.

מודה שיש בספר משהו מלחיץ ומדכדך,אבל לא יכולה שלא להמליץ עליו.מאוד אפילו.

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על אם רק היית זוכרת