“ניו יורק 1845. לפני המכוניות, לפני החשמל, לפני הברזים בבתים, וכו'. ניו יורק של זוהמה, של מחסור בעבודה, של עוני בלתי נתפס (וברור שבמקביל היו גם שכונות של עשירים הרחק מההמון) ובעיקר ניו של מלחמות דת. מלחמות בין הפרוטסטנטים - רוב המתיישבים הראשונים בעיר - ובין הקתולים - רובם אירים שהגיעו אחרי 'רעב תפוחי האדמה' בארצם.
בתוך כל זה אין משטרה. היו כמה סיירים ליליים שניסו לשמור על הסדר, אבל החוק היה זהה לזה של המערב הפרוע. איש בעיניו יעשה. ומי שעשה הן הכנופיות שעסקו לעת עתה רק במעשי בריונות. צחוק הגורל הוא שבניו יורק היו כבאים רבים מתנדבים. שריפות לא חסרו בעיר שהאש בערה בה תמיד, אבל הכבאים מחוסר מקורות הכנסה, הפכו גם הם לסוג של כנופיה. עד שקם ראש מתנדבי הכבאים, אדם נכבד ומשכיל, והחליט שהגיע הזמן להקים משטרה.
טימותי ויילר, היה מוזג בבר, בלי שום כוונה להיות שוטר. אבל שריפה שפרצה וכילתה מחצית מהעיר, כולל את מקום עבודתו, ביתו, מעט החיסכון שהיה לו, והשאירה גם כוויה רצינית על צדי פניו, אילצה אותו להישמע לאחיו, שהיה כבאי שהפך לשוטר, לבחור מקום עבודה חדש. ואין כרגע מקום טוב יותר מהמשטרה.
בלילה הראשון לעבודתו פוגש ויילר ילדה מכוסה בדם. הוא לוקח אותה אתו וזו מספרת לו על ילדים שנרצחים בבית זונות. אחרי מספר הוכחות פונה המשטרה לעסוק בעניין זה. אלא שאירועים אחרים מחייבים פעולות שיטור אחרות. הרבה אי אפשר לעשות בקשר לנרצחים, אך וויילר מתעקש והמפקד נותן לו ארכה של חודש לחקור את הנושא.
והחקירה חקירה בלשית. ויילר נעזר בעוד שוטר, אדם מבוגר עם ראייה טובה של פרטים, ולאט לאט פותר את העניין, תוך תיאור חייו האישיים והחיים בעיר הגדולה.
אחרי קריאת הספר הזה נשארה לי רק תעלומה אחת: איך לעזאזל זכתה ניו יורק לאמירה ש'הזהב בה מתגלגל ברחובות', כשהתפוזים באותה תקופה בישראל היו הרבה יותר זהובים.”

“עברו לא מעט עמודים עד שהצלחתי להתחבר לצורת הכתיבה, ומרגע זה הכול היה נהדר.
ניו יורק ב-1845, לא ממש העיר שמשתקפת לנו דרך מסכי הטלוויזיה (או לחלקכם גם "על אמת" :-)). מלחמות דת ומלחמות מוצא, רציחות וכח משטרה שהוקם ממש באותה השנה.
מסקרן ומקיף, אחרי חבלי הלידה גם אתם כבר תרגישו ממש בתוך העלילה. אהבתי.”

“מיוחד, שונה, מזעזע מעט ונשאר בתודעה לאחר הקריאה.”