• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
האי של סופייה

האי של סופייה

מאת ויקטוריה היסלופ

הביקורת של בנצי גורן

תמונה של בנצי גורן
דירוגדירוג
הוצאה לאור:ידיעות ספרים
שנת הוצאה:2007
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
שמופי בבית
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 13 שנים•1 דקות קריאה

ספר מעולה, מהטובים שקראתי בזמן האחרון. 5 כוכבים בסולם גורן (שהוא בדרך כלל מבית שמאי). מומלץ בחום.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של ר ו נ י ת
ר ו נ י ת
תמונה של רונרון
רונרון
תמונה של ג'יהאן
ג'יהאן
תמונה של mika love
mika love
תמונה של דין דין
דין דין
5קוראים|גיל ממוצע52|80%נשים

על המבקר

תמונה של בנצי גורן

בנצי גורן

ותיק
חבר מזה 14 שנים
273 ביקורות•11 נבחרות•5,464 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של בנצי גורן
בנצי גורן
ותיק
חבר באתר מזה 14 שנים
ביקורות273
ביקורות נבחרות11
לייקים שקיבל5,464
דירוג ממוצע4.4 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת174ספרות מקורית55מתח ריגול והרפתקאות4

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של בנצי גורן

משכילה

משכילה

טארה וסטאובר

"משכילה" של טארה וסטאובר הוא ספר מהסוג שלא רק קוראים, אלא גם מרגישים.

לכאורה זהו סיפור על השכלה. על נערה שגדלה במשפחה מורמונית קיצונית ומבודדת בהרי איידהו, לא הלכה לבית ספר, כמעט שלא ראתה רופאים, וחיה בעולם שסגר את עצמו מפני המדינה, החברה והקדמה. אבל ככל שמתקדמים בקריאה מתברר שזהו הרבה יותר מספר על לימודים או אוניברסיטה.

זהו ספר על משפחה וזה אולי מה שהופך אותו לכל כך חזק ומטלטל.

וסטאובר כותבת בכנות כמעט בלתי נתפסת על המשפחה שבתוכה גדלה: אב כריזמטי וקיצוני, משוכנע שהעולם החיצון מושחת ומסוכן, אם שנעה כל הזמן בין אהבה, הגנה ושתיקה, ואחים שמערכות היחסים איתם מתנדנדות בין קרבה עמוקה לבין פחד ממשי. ככל שמתקדמים בקריאה, מבינים שהמאבק האמיתי של טארה אינו רק לצאת ללמוד, אלא להשתחרר מן הכוח האדיר שיש למשפחה על עיצוב הזהות שלה.

וזה הדבר שהכי נגע בי בספר. כי וסטאובר מצליחה לתאר משהו מורכב מאוד: גם כאשר המשפחה פוגעת בה, היא עדיין אוהבת אותה. גם כאשר היא מתחילה להבין עד כמה העולם שבו גדלה היה מעוות ולעיתים אלים, היא ממשיכה לרצות את אהבתם ואישורם של בני משפחתה. הספר כולו נע בתוך המתח הכואב הזה: בין הרצון להיות נאמנה למקום שממנו באת, לבין ההבנה שכדי להציל את עצמך ייתכן שתצטרך להתרחק ממנו.

הכוח של הספר טמון בכך שאין כאן חלוקה פשוטה לטובים ורעים. וסטאובר אינה כותבת מתוך נקמה. להפך: גם ברגעים הקשים ביותר מורגש שהיא מנסה להבין ולא רק להאשים. דווקא המורכבות הזאת הופכת את הספר לאמין ולכואב כל כך.

יש משהו מטלטל במיוחד בדרך שבה היא מתארת את תהליך ההשכלה שלה. הלימודים אינם רק רכישת ידע, אלא גילוי הדרגתי של עולם אחר ובעיקר של האפשרות לחשוב בעצמה. ככל שהיא נחשפת להיסטוריה, לפילוסופיה ולספרות, היא מתחילה להבין שלא רק העולם החיצוני הוסתר ממנה, אלא גם היכולת שלה להגדיר את עצמה.
ולצד כל זה, הספר כתוב נפלא. בלי עודף דרמה ובלי מניפולציות רגשיות. טארה וסטאובר נותנת לעובדות ולזיכרונות לדבר, ודווקא האיפוק הזה מעניק לעדות שלה עוצמה גדולה עוד יותר.

ומעבר לכל אלו, משכילה הוא ספר שנוגע בשאלה עמוקה נוספת: מה קורה לאדם כשהוא מתחיל להטיל ספק באמת היחידה שעליה גדל? וזו כבר שאלה שחורגת הרבה מעבר לסיפור הפרטי של טארה וסטאובר.

לפני שבועיים•
★★★★★
•בנצי גורן
סמטת השקדיות בעומריג'אן

סמטת השקדיות בעומריג'אן

דורית רביניאן

סמטת השקדיות בעומריג'אן של דורית רביניאן הוא ספר מיוחד ושונה. כבר מן העמודים הראשונים ברור שלא מדובר רק בעלילה, אלא בחוויה. רביניאן לוקחת אותנו אל כפר פרסי יהודי בראשית המאה ה-20, אבל יותר משהיא מתארת מקום, היא בונה מציאות שלמה מלאה בריחות, בצבעים, במגעים. עולם שבו האדמה, הגוף והאמונה שזורים זה בזה כמעט בלי הפרדה.

במרכז הסיפור עומדות שתי נערות, פלורה ונזי. האחת כבר נושאת ברחמה חיים חדשים, השנייה עדיין ילדה, אבל רק לכאורה. שתיהן נמצאות בדיוק באותו רגע עדין ושברירי שבו הילדות נסדקת והעולם דורש מהן להיות נשים. זה לא תהליך הדרגתי או רך אלא מעבר חד, כמעט אלים, שמתרחש בתוך מציאות שאין בה הרבה מקום לבחירה.

הכוח הגדול של הספר אינו בעלילה עצמה, שמתפרשת על פני זמן קצר יחסית, אלא באופן שבו רביניאן מצליחה לגעת בגוף ובחוויה האנושית בצורה ישירה ולא מתנצלת. היא כותבת על נשיות, על מיניות, על היריון ועל תשוקה, לא כעל רעיונות מופשטים, אלא כעל משהו חי ומוחשי. יש רגעים שבהם הקריאה כמעט פיזית, כאילו העולם שהיא מתארת זולג החוצה מן הדפים.

ובתוך כל זה יש גם תחושת גורל חזקה. הסיפור הוא על עולם שבו הדברים נקבעים מראש: נישואין, תפקידים, חיים שלמים. אבל דווקא בתוך המסגרת הזאת, הדמויות מחפשות סדקים קטנים של חופש.

הספר הזה הוא גם עדות לכוחו של סיפור להציג תרבות אחרת ושונה. הוא אינו מתבונן מבחוץ ואינו מסביר הוא פשוט מציב את הקורא בתוך המציאות הזאת ומבקש ממנו להרגיש. להבין דרך החושים, לא רק דרך המחשבה.

ואי אפשר שלא להתעכב על השפה של דורית רביניאן. זו עברית עשירה מאוד, חושנית, שמצליחה לגעת לא רק בתיאור אלא גם בתחושה. היא מרבה בדימויים, בצבעים, בריחות, במילים שמטעינות כל סצנה בעומק נוסף. לעיתים נדמה שהיא לא רק מספרת את הסיפור, אלא ממש לשה אותו והופכת את השפה לחומר חי. לעיתים זה באמת על גבול העומס אך בסך הכל זו הייתה עבורי אחת החוזקות הגדולות של הספר: היכולת ליצור עולם שלא רק נקרא אלא גם מורגש.

ואולי זה גם מה שהכי נשאר ממנו. לא סצנה מסוימת או אירוע דרמטי, אלא התחושה. התחושה של עולם רחוק שדורית רביניאן מביאה אותו אלינו. עולם שבו הילדות נגמרת מוקדם מדי, אבל הרגש, כמו תמיד, מוצא את דרכו להישאר. ומדהים שכל זה נכתב על ידה כשהייתה רק בת 22.

זהו הספר הראשון שלה שקראתי, אני מניח שיהיו עוד בעתיד.

לפני 4 שבועות•
★★★★★
•בנצי גורן
יונים בטרפלגר

יונים בטרפלגר

סמי מיכאל

יונים בטרפלגר הוא ספר שנוגע באחד הנושאים הטעונים ביותר: הסכסוך הישראלי פלסטיני, אך סמי מיכאל עושה זאת בדרך אחרת. לא דרך סיסמאות, לא דרך הצהרות גדולות, אלא דרך סיפור אנושי לא פשוט, מורכב ולעיתים גם נוגע ללב. הוא מספר על בני אדם, על מערכות יחסים, על אהבה, מעט על קנאה, על יצרים, בקיצור הסיפור עובר דרך כל החומרים מהם מורכבים חיינו.

מיכאל אינו מנסה לפשט את המציאות, להפך. הוא מציג אותה במלוא המורכבות שלה: ערבים ויהודים, כאב מול כאב, פחד מול פחד, תקווה מול ייאוש. אין כאן טובים ורעים במובן הפשוט. יש כאן בני אדם עם סיפור, עם עבר ועם זהות. הרבה מאוד זהות וזה אולי הכוח הגדול של הספר.

השם "יונים בטרפלגר" מעורר מיד דימוי של מקום אחר, רחוק מהמרחב המקומי, כמעט אוניברסלי. כיכר טרפלגר בלונדון, עם היונים שלה, היא מקום של מפגש, של תנועה, של חיים. ובתוך כל זה, נדמה לי שמיכאל מבקש לשאול: האם אפשר בכלל למצוא מרחב משותף כזה גם כאן?

הכתיבה של מיכאל, כמו תמיד, נקייה ומדויקת. אין בה עודף דרמה, אבל יש בה הרבה מאוד רגש. הוא יודע לבנות סיפור, והוא יודע לבנות דמויות כאלו שאי אפשר להתעלם מהן, גם כאשר הן מעוררות אי נוחות, ואולי דווקא אז.

סמי מיכאל אינו מציע פתרונות והוא גם לא מתיימר לכך. הוא מתאר את המציאות הקשה כפי שהיא ואולי, בתוך מציאות שבה קל כל כך להתבצר בעמדות, עצם הניסיון להקשיב לצד השני, הוא כבר צעד לא קטן.

זהו ספרו השני של סמי מיכאל שאני קורא (אחרי חצוצרה בואדי) ואין לי ספק כי אקרא עוד מכתביו.

לפני חודש•
★★★★★
•בנצי גורן
גנים בימי מלחמה

גנים בימי מלחמה

תיאודור צריץ'

לכאורה, "גנים בימי מלחמה" הוא ספר על גנים. אבל מהר מאוד מתברר שהגנים הם רק נקודת מוצא. הם אינם עומדים בפני עצמם, אלא משמשים מעין עדשה שדרכה מתבונן המחבר בעולם: בזיכרון, בגלות, בזהות, ובעיקר בניסיון האנושי ליצור סדר ומשמעות בתוך מציאות של הרס. הגן על פי המחבר, אינו רק מקום של צמחים ועצים, אלא מרחב שבו האדם מנסה לגעת בזמן, לשמר משהו חולף, ואולי גם לברוח לרגע מן האירועים ההיסטוריים המתרחשים סביבו.

המחבר, המוצג כתאודור צריץ', נודד בין גנים שונים ברחבי אירופה: מפריז ועד אנגליה, מאיטליה ועד הרקליון, ומתאר אותם בעין רגישה, כמעט פיוטית. הוא כותב על אדמה, על אור וצל, על עצים וציפורים, ועל אותו דבר חמקמק שהרומאים קראו לו - Genius Loci - רוח המקום, הנשמה שלו.

תאודור צריץ' מתגלה כדמות בדויה, יצירה של הסופר האיטלקי מרקו מרטלה, שבחר לכתוב דרך קולו של פליט בוסני הנודד באירופה ומוצא מפלט בגנים. יש משהו כמעט עיקש במעשה הזה של גינון: לשתול פרח, להשקות עץ, לטפל באדמה, וכל זאת בזמן שהמקום ממנו מגיע המספר, סארייבו, נהרס במלחמות הבלקן של תחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת.

מבין הפרקים השונים, הפרק שעוסק בגן של סמואל בקט היה עבורי המעניין ביותר. הגן שלו, פשוט, כמעט חסר חן, כזה ש"גנן מכובד לא יכול אלא לבוז לו". ובכל זאת דווקא שם, בתוך הפשטות הזאת, נולדו כמה מן הטקסטים העמוקים והטובים ביותר של בקט.

למרות היופי והרגישות, נדמה לי שהספר אינו ממצה עד תום את הפוטנציאל של הנושא המרכזי שבו הוא עוסק: החיבור בין אדם לטבע, ובמיוחד גנים כמרחב של משמעות בתוך מציאות של הרס, יכול היה להוביל לדיון עמוק יותר. לא רק תיאורי, אלא גם רעיוני. לעיתים התחושה היא שהספר מעדיף להישאר מעט מרוחק, במקום להעמיק אל השאלות הגדולות שהנושא הזה (המעט פילוסופי לדעתי) מזמן.

לסיכום: מי שמבקש לקרוא על גנים וגינות, "גינת בר" של מאיר שלו הוא בעיניי בחירה מוצלחת הרבה יותר.

לפני חודשיים•
★★★★★
•בנצי גורן
העולם של אתמול [מהדורת 2012]

העולם של אתמול [מהדורת 2012]

סטפן (שטפן) צווייג

יש ספרים שמספרים את סיפור חייו של אדם, ויש ספרים שמספרים את סיפורו של עולם שלם. העולם של אתמול של סטפן צווייג, הוא גם זה וגם זה.

צווייג לוקח אותנו אל וינה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, עולם שנראה אז יציב, בטוח בעצמו, משוכנע בקדמה. עולם של תרבות, של מוסיקה, של ספרות. עולם שבו נדמה היה שהעתיד רק ילך וישתפר. אך כל זה עומד להיעלם.

אחד הדברים המעניינים ביותר בספר הוא שצווייג אינו מתמסר רק לנוסטלגיה. יש בו גם מבט ביקורתי חד. הוא אינו מהסס להאיר את הפגמים של אותו עולם "נאור", במיוחד בכל הנוגע למערכת החינוך שבה גדל.

כשהוא מתאר את שנות לימודיו בתיכון, התחושה כמעט חונקת. מדובר במערכת נוקשה, היררכית, כזו שמקדשת שינון על פני סקרנות. המורים אינם מעודדים חשיבה עצמאית אלא דווקא מגבילים אותה. התלמידים נדרשים להתאים את עצמם לתבניות קבועות, והיצירתיות, זו שהייתה יכולה להצמיח דור שלם של יוצרים, נדחקת לשוליים במקרה הטוב או מדוכאת לחלוטין במקרה הפחות טוב.

יש משהו מפתיע בביקורת הזאת. דווקא מתוך אותה וינה שנחשבה לאחד ממרכזי התרבות הגדולים של אירופה, מצטיירת מערכת חינוך שמתקשה להכיל רוח חופשית. אולי זה גם אחד ההסברים לפרדוקס הגדול של התקופה: תרבות עשירה ומבריקה, לצד מבנים חברתיים נוקשים ומגבילים.

אני חייב להודות כי הפרק הזה שבו הוא כותב על מערכת החינוך, נגע בי במיוחד. וכאן בא גילוי נאות: השנים שבהן הייתי בתיכון לא היו פשוטות עבורי (בלשון המעטה), ולכן היה לי קל מאוד להזדהות עם התחושה שצווייג מתאר: התחושה של מערכת שמבקשת ליישר, לצמצם, לעיתים אפילו להשתיק ובכלל לא לראות את האדם שמאחורי התלמיד. צוויג החזיר אותי שנים רבות לאחור אל השנים הקשות שלי בתיכון, אך יש משהו כמעט מנחם בגילוי הזה שגם אחד מגדולי הסופרים של המאה ה-20 הרגיש כך, ושהדרך שלו אל הכתיבה עברה דווקא דרך ההתנגשות עם המסגרת.

בתוך העולם הזה פוגש צווייג גם דמויות מפתח, ואחת הבולטות שבהן היא דמותו של בנימין זאב הרצל. המפגש עם הרצל אינו רק אנקדוטה ביוגרפית, הוא מציג רגע מרתק שבו אינטלקטואלים יהודים באירופה מתחילים להתמודד עם שאלות של זהות, לאומיות ועתיד. צווייג מתאר את הרצל כדמות כריזמטית, כמעט גדולה מן החיים, אך גם כמי שמייצג תפנית דרמטית בתולדות היהודים באירופה. וככל שמתקדמים בספר, מתברר עד כמה התחושה הזאת הייתה מוצדקת.

מלחמת העולם הראשונה שוברת את האשליה. העולם הישן מתחיל להתפורר, ומה שנראה כמציאות יציבה מתגלה כמשהו שברירי מאוד. בהמשך, עם עליית הנאציזם, הקריסה כבר מלאה. צווייג, שהיה חלק בלתי נפרד מן התרבות האירופית, מוצא את עצמו פליט, אדם ללא בית וללא שורשים ברורים.

אבל אולי מה שהופך את הספר לכל כך חזק הוא לא רק הסיפור ההיסטורי, אלא גם הידיעה באיזה רגע הוא נכתב. צווייג סיים את הספר זמן קצר לפני שהוא ואשתו שמו קץ לחייהם. לא מצאתי בספר רמז לעתיד לקרות, אבל קשה שלא לחוש שהוא נכתב מתוך תודעה של פרידה. לא רק פרידה מעולם שנעלם, אלא גם פרידה אישית, שקטה מאוד.

קראתי במהלך השנים לא מעט מספריו של צווייג, ורובם נוגעים בנפש האדם, ביצרים, בפחדים, ברגעים הקטנים שבהם אדם נבחן מול עצמו. דווקא משום כך, העולם של אתמול הוא ספר שונה. אין כאן עלילה במובן הרגיל, אלא מבט רחב, כמעט היסטורי, על תקופה שלמה. ובכל זאת, גם כאן ניכרת אותה רגישות אנושית עמוקה, אותה יכולת נדירה שלו להבין בני אדם, רק שהפעם, האדם שהוא מתבונן בו זה הוא עצמו, ובמקביל להתבוננות בעולם שבו הוא חי.

אין לי ספק כי עוד אשוב לקרוא בספר הזה פרקים נבחרים.

לפני חודשיים•
★★★★★
•בנצי גורן
יונה ונער

יונה ונער

מאיר שלו

יש סופרים שיודעים לספר סיפור ויש סופרים שיודעים לטוות סיפור. מאיר שלו היה מן הסוג השני ו"יונה ונער" הוא אחת הדוגמאות הטובות ביותר לכך.

בתחילת הקריאה נדמה כאילו הספר מתחיל בכמה סיפורים נפרדים. שלו מציג בפני הקורא דמויות שונות, תקופות שונות ועלילות משנה שלכאורה אינן קשורות זו לזו. אך ככל שמתקדמים בקריאה מתברר עד כמה המהלך הזה מחושב ומדויק. החוטים מתחילים להיקשר זה בזה, העלילות מתחברות, ומה שנראה בתחילה מפוזר מתגלה כמארג אחד שלם.

"יונה ונער" נוגע במגוון רחב של נושאים: קודם כל עולם היונאות המיוחד והכמעט נשכח. בתקופת מלחמת העצמאות השתמשו גם כוחות היישוב ביוני דואר להעברת הודעות בין יחידות, בעיקר במצבים שבהם קשר אלחוטי לא היה אפשרי. היונים, שנשלחו לשמים עם פתק קטן קשור לרגלן, היו לעיתים הדרך היחידה להעביר מידע. שלו לוקח את הפרט ההיסטורי הקטן הזה ומצליח להפוך אותו למרכיב מרכזי בסיפור, גם כזיכרון מתקופה אחרת וגם כסמל לנאמנות, לקשר ולחזרה הביתה.

אך לא רק יונאות יש בספר: סיפורי אהבה ונישואין, זיכרון, חברות, משפחה ונאמנות. כל אחד מן הנושאים הללו יכול היה לעמוד בפני עצמו, אך אצל מאיר שלו הם נשזרים יחד ויוצרים סיפור שיש בו גם היסטוריה, גם רגש וגם לא מעט רגעים של חיוך.

אך יותר מכל בולט כאן הכישרון הלשוני של שלו. הוא כותב בעברית עשירה ומלאת חיים, עם חוש הומור דק ויכולת מופלאה לתאר אנשים, מקומות ורגעים קטנים. לפעמים נדמה שהוא אינו רק מספר סיפור אלא ממש נהנה מהשפה עצמה, מהצלילים, מהדימויים ומהדרך שבה משפט אחד יכול להאיר סצנה שלמה.

וככל שמתקדמים בקריאה מתברר עד כמה הכול נבנה בדיוק רב: הדמויות, הסיפורים, הזיכרונות, הכול מתכנס בסופו של דבר אל סיפור אחד גדול על אהבה, נאמנות וזיכרון.

בסופו של דבר "יונה ונער" הוא ספר שמזכיר עד כמה מאיר שלו היה קוסם של מילים. ביד בטוחה ובשפה נהדרת הוא לוקח סיפורים קטנים, פרטים לכאורה שוליים ועולם שנראה כמעט יום יומי, והופך אותם לסיפור שיש בו קסם אמיתי.

וכשמסיימים את הספר, נשארת אותה תחושה טובה שמותירים אחריהם הסופרים הגדולים באמת: לא רק שנהנינו מהסיפור, אלא שגם זכינו לפגוש לרגע את כוחן של המילים הטובות ועושר השפה. וכמו שיונת דואר תמיד תשוב הביתה, כך ספריו של שלו תמיד נכנסים ללב.

לפני חודשיים•
★★★★★
•בנצי גורן
יומן הריק

יומן הריק

אמי יאגי

יש לי חיבה עמוקה לתרבות היפנית ולספרות היפנית, ולמרות זאת יומן הריק הוא אחד הספרים המוזרים שיצא לי לקרוא, גם בז'אנר הזה של ספרות יפנית.

הספר עוסק בעולם העבודה והתרבות הארגונית ביפן, והוא מתחיל ברגע כמעט אבסורדי.

שיבטה, עובדת משרד בטוקיו שהיא האישה היחידה בין גברים, מתבקשת שוב לפנות את כוסות הקפה אחרי ישיבה. אמנם יש לה בחברה תפקיד רשמי, אך כאשה יש לה מטלות שהגברים רואים בהן נשיות: להכין קפה, לפנות את הכוסות, לנקות את הכיור וכו'. שיבטה מאסה כבר בתפקיד הלא רשמי שהודבק לה ואז היא אומרת משפט אחד פשוט: "אני לא יכולה. אני בהריון". הבעיה היא שהיא אינה בהריון אך השקר עובד.

פתאום היחס אליה משתנה. לא מבקשים ממנה לעשות עבודות ניקיון. נותנים לה לצאת מוקדם. מתחשבים בה. היא אפילו מתחילה להשתתף בשיעורי התעמלות לנשים בהריון ולנהל יומן לפי שבועות ההריון. וכך נמשך הסיפור במשך תשעה חודשים של הריון מדומה. ככל שהזמן עובר, השקר מתחיל לקבל חיים משלו.
לפעמים אפילו שיבטה מרגישה כאילו היא באמת בהריון.

היופי בספר הוא שהוא לא באמת עוסק בהריון, אלא שואל בעקיפין שאלה עמוקה: האם אישה מקבלת הכרה רק כאשר היא בדרך להפוך לאם?

עוד נושא שעולה הוא הבדידות של החיים העירוניים. שיבטה חיה לבד, עובדת שעות רבות, וכמעט שאין לה קשרים חברתיים. ההריון המדומה נותן לה פתאום קהילה: נשים בהריון אחרות, שיחות, תשומת לב.

הספר כתוב כמו יומן, לפי שבועות ההריון בדיוק כמו פנקס רפואי שמקבלות נשים בהריון ביפן.

זהו לא ספר גדול אבל הוא חכם, מקורי ומעורר מחשבה. הבעיה היא שעבור הסיפור הזה, הספר ארוך מדי למרות שמדובר ב-205 עמודים בלבד. ניתן היה לקצר אותו ב-30% לפחות מבלי שהתכנים והרעיון יפגעו כלל. רק על המריחות המיותרות האלו אתן לו 3 כוכבים.

לפני חודשיים•
★★★★★
•בנצי גורן
סיום מדומה

סיום מדומה

נועה סוזנה מורג

סיום מדומה הוא מושג הלקוח מעולם המוסיקה, ותמיד אהבתי אותו. זהו אותו רגע שבו היצירה נשמעת כאילו היא עומדת להסתיים, המתח נרגע, האוזן כבר מצפה לאקורד הסוגר — ואז, ממש בשנייה האחרונה, מגיע אקורד אחר. לא הסיום שציפינו לו. התחושה מתעכבת, היצירה ממשיכה ואנו נשארים תלויים רגע באוויר.

כשנתקלתי בשם הרומן של נועה סוזנה מורג, סיום מדומה, היה לי ברור שלא מדובר רק במושג מוסיקלי אלא במפתח רגשי. מורג בוחרת בו במדויק, כי הספר כולו עוסק בתחושה הזאת: נדמה לנו שמשהו בחיינו הסתיים — זוגיות, קריירה, תקופה — אך בפועל שום דבר לא באמת נסגר. אין קו חד שמפריד בין לפני לאחרי. יש רק המשכיות מעט מבולבלת, לעיתים מעגלית, שבה אנחנו מנסים להבין מי אנחנו עכשיו.

אייר, גיבורת הספר, בת שלושים ואחת, חוזרת מאוסלו לתל אביב אחרי שמקצועה כמוסיקאית קורס, אחרי פרידה מבעלה, אחרי מגפת הקורונה שהשאירה סדקים גם בנפש, ומחפשת את עצמה מחדש, אישית ומקצועית. זה איננו ספר על דרמה גדולה אלא על קריסה איטית. שום דבר בחייה של אייר אינו קבוע: בעבודה היא אינה מחזיקה מעמד, המגורים מתחלפים בין דירות סאבלט אחת לשניה, וגם היחסים האינטימיים מזדמנים וחולפים. לעיתים נדמה שאפילו הזהות עצמה זמנית. ומעל הכול מרחף סיפור יחסיה עם הוריה הקשישים, שברור כי הם בירידה תלולה ולקראת סיום חייהם, סיום שאיננו מדומה כלל.

זהו סיפור אישי מאוד, והיו בו לא מעט רגעים שבהם מצאתי את עצמי מזדהה עם אייר. לאו דווקא בפרטים הביוגרפיים, אלא בתחושת הביניים, בארעיות, בחיפוש אחר קרקע יציבה. מבחינת העלילה לא מדובר כאן בספרות גדולה או מסעירה במיוחד. אבל הרבה יותר מהסיפור עצמו, אהבתי את צורת הכתיבה, את הסגנון, את בניית הדמויות ואת האיפוק הרגשי. בזכות אלו, הספר הזה שווה בעיניי ארבעה כוכבים.

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•בנצי גורן
גלות ומלכות

גלות ומלכות

אלבר קאמי

"גלות ומלכות" של קאמי אינו רומן, אלא קובץ של שישה סיפורים שונים, אך יש קו מנחה המחבר בין כולם. לא מדובר בסיפורים עם עלילה סוחפת אלא בתיאור של מצבים אנושיים: קאמי מתאר רגעים של שתיקה, בחירה, בדידות והכרה. למען האמת, בעקר בדידות: אנשים החיים את חייהם – ולעיתים חשים זרים בתוכם.

הגלות אצל קאמי, איננה גיאוגרפית אלא בעקר מצב נפשי. הדמויות בספר אינן בהכרח עקורות ממקומן, אך הן מנותקות מעצמן, חיות בתוך שגרה ריקה, זוגיות מתה, עבודה חסרת משמעות או אידיאולוגיה חונקת. הן ממלאות תפקידים, מצייתות לכללים, אך חשות כי החיים האמיתיים מתרחשים במקום אחר.

כך כבר בסיפור הפותח על "האשה הנואפת", מתברר לנו כי קאמי אינו עוסק בניאוף במובן המוסרי. הגיבורה אינה בוגדת בבעלה עם אדם אחר, אלא בחיים שהיא חיה. רגע ההתעוררות שלה, כשהיא עומדת לבדה מול המדבר והלילה, הוא רגע של חירות פנימית, כמעט מיסטית. שום דבר חיצוני לא משתנה, אך היא חשה לפתע חיה, נוכחת ואמיתית. זהו רגע של מלכות, כלומר הגלות והמלכות כאן שתיהן מטאפורות.

גם בסיפור "האורח" מוצב האדם מול בחירה שאין לה פתרון מוסרי נקי. המורה נדרש להחליט על גורלו של אסיר, והבחירה (כל בחירה), תוביל לאשמה. כאן המלכות אינה בתוצאה, אלא בעצם ההכרה באחריות. החירות, אצל קאמי, איננה נחמה - היא נטל. אך דווקא הנכונות לשאת בו מעניקה לאדם רגע של ריבונות פנימית.

הכתיבה של קאמי מאופקת ופשוטה, אך דווקא הפשטות הזו נושאת עוצמה גדולה. אין כאן נאומים פילוסופיים, אלא מצבים שבהם השאלות צומחות מעצמן: מהו חופש? מהי אחריות? האם אפשר לחיות חיים אמיתיים בעולם שאינו מבטיח משמעות?

לקח לי זמן להבין את פשר השם "גלות ומלכות": הגלות היא מצב הקיום המתמשך המתאפיין בניכור ושגרה, חיים מתוך הרגל או פחד. המלכות לעומתה היא רגע נדיר: הבזק של בהירות, אמת פנימית, הכרה שאתה חי.

גלות ומלכות הוא ספר שאינו קל לקריאה, אך הוא מן הספרים שנשארים עם הקורא זמן רב. לא משום שהוא נותן תשובות, אלא משום שהוא נוגע במקומות ובנושאים המוכרים לכולנו, או לפחות לרובינו.

4 כוכבים רק בגלל הסיבה שכמו בהרבה קבצי סיפורים, לא כולם כאן אחידים ברמתם.

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•בנצי גורן

ביקורות נוספות על "האי של סופייה"

האי של סופייה

האי של סופייה

ויקטוריה היסלופ

מחלת הצרעת היא מחלה זיהומית רעה!
הספר שווה קריאה, גם אם אינו בעל עומק מי יודע מה.
סיפור על כאב, חולי ושכול של אנשים שנפגשו על אי מבודד (ספינלונגה) בשל צרעתם.
היסלופ מתארת מנעד רגשות רחב שאפיין את אנשי המקום, אשר ביקשו לשמור על צלם אנוש, תוך התמודדות עם האסון שהלם בהם.

מעורר תהיות כלליות, מה נותן לאדם כוחות להתמודד עם משברים. זה כמו מקום לדאגה, כפי שכתב יונתן גפן ז"ל... אשמח לקרא תובנות שלכם :)

בקצה השמיים ובסוף המדבר
יש מקום רחוק מלא פרחי בר
מקום קטן, עלוב ומשוגע
מקום רחוק, מקום לדאגה.

אומרים שם מה שיקרה
וחושבים על כל מה שקרה.
אלוהים שם יושב ורואה
ושומר על כל מה שברא.

אסור לקטוף את פרחי הגן
אסור לקטוף את פרחי הגן
ודואג ודואג נורא.

לפני 3 שנים•טנא
האי של סופייה

האי של סופייה

ויקטוריה היסלופ

ספר קריא מאד. ממש בולעים אותו. ספר מעולה לחופשה או לטיסה ארוכה. וזהו. זה כאילו עלילה טובה ומקום עם היסטוריה מורכבת וארוכה, נפלו לידיים הלא נכונות. הספר הזה שטוח לגמרי, יש טובים ויש רעים ואין כלום ביניהם, הדמויות שטוחות, העלילה מועברת כמו דו"ח וככה גם התחקיר שנעשה על האי וההיסטוריה שלו. קראתי בתחושה של החמצה, סופר טוב יותר היה לוקח את החומרים האלה ועושה מהם יצירת מופת והיסלופ הופכת את זה למעיין רומן רומנטי, וגם התרגום לא מוסיף.

לפני שנתיים•
★★★★★
•מירב
האי של סופייה

האי של סופייה

ויקטוריה היסלופ

לא הז'אנר שלי, אבל הביקורות שכנעו אותי לקרא ולא התאכזבתי, סאגה משפחתית מורכבת ועצובה כתובה ברגישות. רומן טוב ומהנה.

לפני שנתיים•
★★★★★
•avner
האי של סופייה

האי של סופייה

ויקטוריה היסלופ

מדכא במיוחד, אך מעניין מספיק כדי לא להיות מעיק.

לפני 5 חודשים•
★★★★★
•דוריאן גריי
האי של סופייה

האי של סופייה

ויקטוריה היסלופ

ספר מטלטל ועוצמתי. קראתי בשקיקה

לפני שנה•
★★★★★
•רעות
האי של סופייה

האי של סופייה

ויקטוריה היסלופ

הספר "האי של סופייה" מתרחש באי כרתים (ספציפית בכפר פלאקה ובאי ספינלונגה) וקראתי אותו בעת חופשה בכרתים. רבות נאמר על הספר הזה, שהפך לסוג של must בעיני רבים, אך הרושם שהוא הותיר בי קצת יותר מורכב.

הספר מביא סיפור אנושי מעניין, שנוטה לעתים לז'אנר אופרת הסבון, ושזור במאורעות היסטוריים: מלחמת העולם השניה (כיבוש ושחרור האי כרתים מידי הגרמנים) והיסטוריה יוונית מקומית (קורותיהם של המצורעים בכרתים, בספינלונגה וביבשת). הוא לוכד היטב את האווירה בכרתים, גם אם הוא נוטה לקלישאות ולדימויים שבכוח הותאמו לגאוגרפיה. זכורים לי כמה דימויים שקשורים בעצי זית ובזיתים (לדוגמה "היה מר כזית שנקטף זה עתה מהעץ"), כאשר זיתים הם העץ הנפוץ בכרתים, עד כדי כך שהרפרנס אליהם נדוש מדי לטעמי. כמובן שביקרנו גם באי המצורעים, לא מספיק עדויות פיזיות נותרו כדי לדמיין את הקהילה שוקקת החיים שפעלה באי ומתוארת בספר, ובכל זאת היה נחמד. את המכונית חנינו בחזית הכנסיה המפורסמת של פלאקה.

בניגוד לרוב הישראלים, טיולנו בכרתים לא כלל בטן-גב במלון הכל-כלול אלא טרקים, נסיעות מרובות ולינה בדירת airbnb. אני מציינת זאת כי כשהגעתי אל הספר בסוף כל יום, הייתי מותשת אך הספר הצליח להחזיק אותי ערה ולספק מגוון של התרחשויות גם במקבצים קטנים של עשרה עמודים. לא פלא, אם כך, שהספר עובד לסדרת טלויזיה מצליחה ביוון. הוא מותאם לרייטינג הלא-סלחני של הצופים והקוראים, שומר על רצף מרשים של התרחשויות פנימיות וחיצוניות ואין רגע דל.

יחד עם ההיסטוריה המעניינת וההתרחשויות הבלתי-פוסקות, משהו בכל זאת חסר בספר כדי להגדירו כספר איכותי. אולי זה הסוף המלאכותי, הכתיבה שאין לה ערך ספרותי יוצא דופן או התחושה שהספר נכתב כדי להיות רב מכר. יש בו ובעריכתו כמה דברים מטופשים, לדוגמה - שמה של פוטיני בספר רשום בתקציר שעל כריכת הספר כ"פורטיני" ובמהלך כל הספר כ"פוטיני". גם לא ברורה נחיצותו של טוויסט מסויים בסוף הספר (לא אעשה ספויילר) והתחושה היא שהעלילה נכתבה כך למען הדרמטיות בלבד.

לסיכום, זה ספר טוב כדי לליווי חופשה בכרתים או ביוון, רק קחו בחשבון שאורך הטיסה שעה ועשרים דקות.
בניכוי המראות ונחיתות (אין ארוחה) לא תספיקו לקרוא יותר משלושים עמודים, וגם זה רק במידה ואתם טסים בלי ילדים ;)

לפני 8 שנים•
★★★★★
•זוהר
האי של סופייה

האי של סופייה

ויקטוריה היסלופ

אם לא אימא שלי, בחיים לא הייתי נוגעת בספר הזה. אני זוכרת שהתחלתי אותו, הוא נעלם לי לכמה חודשים, וכשמצאתי אותו שוב לא הבנתי כלום. אבל זאת ויקטוריה היסלופ, אז אני לא יכולה להתלונן.
בגרסה הבריטית של חוטים מקשרים ויקטוריה שמה תמונות של סלוניקי וכתבה "מסתבר שכל אוכלוסיית היהודים של סלוניקי, כ-50,000 איש, נלקחו למחנות ריכוז בשנת 1943. זה גרם לי להלם. לא היו לי מילים. ידעתי שהקהילה היהודית ביוון כמעט ונעלמה. עכשיו אני יודעת למה."
כמו התיאור הזה, גם האי ספינלונגה אמיתי, וגם עליו מתו המונים של אנשים. וזה אחד הקטעים הכי מזעזעים שיש בספר.

כדי לא לאבד את הדמויות האהובות עליי, במוח שלי, בדיסקרטיות (ומאוחר יותר על הכתב), העברתי את כולם למאה ה-21, מריה שוב בת 16 ואנה שוב בת 18, קיריציס בן 21, אלני מתה מסרטן ולא מצרעת, העיקר לא לאבד אותם.

מריה שקטה, אולי שקטה מדי. נערה יוונייה ככל הנערות, כמו קטרינה בחוטים מקשרים (רק בלי הקטע של הרקמה). כמו שמתואר בספר, יפה כמו פנינה אדומה (יש דבר כזה). אחותה הגדולה אנה דורשת תשומת לב, אולי דורשת יותר מדי. מאוד קולנית, בעלת הרבה מאוד רגש בתוכה, רגש שגרם למותה. כמו שמתואר, יפה כמו יהלום מלוטש.
השתיים בנות למשפחה מכרתים, האם, הלני, מורה. האב, יורגוס, דייג. משפחה שמתפקדת יפה עד שמגיעה הפצצה - הלני חולת צרעת. היא נלקחת עם אחד מתלמידיה, דימיטריס בן התשע, לאי ספינלונגה. מטפלים בה הרופא של האי, כריסטוס לפאקיס, וחברו, ניקולאוס קיריציס, רופא עור שמתחבב על מריה. הלני לא מחזיקה מעמד.
שנים מאוחר יותר, אנה נישאת לאנדריאס ונדולאקיס, בן לאחת המשפחות החזקות בכרתים, ובן דודו, מאנוליס, שמנהל עם אנה רומן, רוצה להינשא למריה. כחודש לפני החתונה, מריה מתגלה כחולת צרעת. היא נלקחת לספינלונגה. באותה התקופה, דוקטור קיריציס, שהפסיק את ביקוריו לפני מספר שנים, חוזר לעבוד על האי. במקביל, אנה יולדת בת בשם סופיה, ולא ידוע מי אביה של הילדה.

בלילה בו חוזרים תושבי ספינלונגה לכרתים, דוקטור קיריציס מציע נישואין למריה. מאוחר יותר באותו לילה, מגיעה המשלחת של משפחת ונדולאקיס. איש אחד נראה בורח ממנה. הדלת נפתחת, ובחורה צעירה עם גרון שותת דם נראית מאחוריה. אנה ונדולאקיס נורית באותו הלילה בו אחותה הצעירה חוזרת. "איך בלילה אחד קיבל בחזרה את בתו האחת ואיבד לתמיד את בתו האחרת."

ספר קשה, יותר מחוטים מקשרים, אני חייבת לציין. מה שעלה בגורלה של סופיה כתוב כבר בתקציר, אני לא צריכה לכתוב פה.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•Maddie Lautner
האי של סופייה

האי של סופייה

ויקטוריה היסלופ

קנינו את הספר בדיוטי פרי לפני המראה לכרתים.
אשתי קראה את הספר בטיסה הלוך ובכרתים בכל רגע פנוי, ואני התחלתי לקרוא בהמתנה לטיסה חזרה.
בכרתים היינו אורחי מלון "פורטו אלונדה" שבעיירה אלונדה כ 5 ק"מ דרומית לעיירה פלאקה שמול "ספינלונגה"- אי המצורעים.
אחד הרגעים המרגשים בטיול היה הפלגה לספינלונגה. רוב התיירים מפליגים מאלונדה בספינת תיירים, אבל אנו שחזרנו את הפלגתם של המצורעים עצמם, יצאנו מהמזח הישן שבעיירה פלאקה, על גבי סירה עתיקה וגונחת, שאולי נשארה מהימים ההם. היה יום יפה ובהיר. הפלגנו בשעה 5 אחה"צ והסירה באה לאסוף אותנו בשעה 6, כשהאי נסגר (לא נעים להשאר שם בלילה, אחרי כל מה שקראת).
החווייה של לקרוא ספר וגם להיות במקום העלילה נותנת מימד אחר לחוויית הקריאה. כך גם חוויתי בברצלונה לפני 5 שנים כשאחרי שחזרנו יצא לאור הספר "צלה של הרוח" שבלעתי אותו תוך מס' ימים.
"האי של סופיה" זה ספר נפלא, קריא ומעניין, ומכניס את הקורא לחווייה של האנשים שסבלו במחצית הראשונה של המאה העשרים ממחלה שהיתה אז חשוכת מרפא. ספר מרגש מאוד , במיוחד הקטעים בהם מתוארת פרידה של חולה מבני משפחתו, כשברור שזו פרידה לעולמים, למעשה כמו מוות.
מומלץ מכל הלב, במיוחד בשילוב עם ביקור בכרתים ושייט לאי.
דרך אגב, במקור הספר נקרא "האי" ולא האי של סופיה.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•oscar
האי של סופייה

האי של סופייה

ויקטוריה היסלופ

אני מאמינה שזהו אחד הספרים שנמצאים לכל אחד על מדף הספרים, ואם לא אז כנראה הוא נתקל בספר זה.
הרבה המליצו לי עליו, ואני בהחלט יכולה להבין למה. אני חושבת שויקטוריה היסלופ היא סופרת מעולה, שיודעת לסחוף ולגעת בקוראים שלה.

זהו מהספרים שבולעים אותם תוך יום, וגם נהנים מהם.

הספר אכן מוצלח. לקח לי לא מעט זמן להתחבר אליו , אני חושבת שהתרגום תחילה הפריע לי אך בהמשך נכנסתי לסיפור והיחס אליו התמעט.
נהניתי מאוד מהקריאה. אני נהנית לקרוא על תקופה מסוימת, והתעסקות במחלת הצרעת הייתה מעניינת, ובשבילי זו הייתה בעצם הפעם הראשונה בה נתקלתי במחלה מעבר לערך באנציקלופדיה.
הדמויות של היסלופ עוברות בסיפור תלאות ומהלומות רבות אך למרות זאת הן מרימות את ראשן וצופות אל העתיד, שאולי יהיה טוב יותר. כריכת הספר מעבירה מסר זה וכמובן שעוד מסרים רבים, אם זה הבדידות, אם זה הזמן שנעצר, ההרגשה שמתנהל עולם שלם ואני נמצא במקום שהוא מנוכר לו.

אם להגיד שמצאתי עומק כלשהו בספר, לא מצאתי. אני קוראת וקוראת ומחכה לראות על מה כולם מדברים בספר הזה, ולא מצאתי.
אני חושבת שחסר בו משהו, משהו שיחדור לי ללב ויטלטל את עולמי כפי שהוא טלטל את עולמם של תושבי ספינלונגה.
בנוסף אגיד שהדרמה שהייתה בסוף הספר הרסה לי את הצפיות, ומשם כבר הבנתי שאת עיקר הספר קראתי. לטעמי זה היה קצת קיטשי וזה פגם בספר, אך כמובן זו דעתי האישית. מה גם שיש לי קצת ביקורת על הסיבה לספר בעצם את הסיפור. הסיבה שסופיה בחרה לנצור את עברה אבל ניחא, זה לא כל-כך משנה.

בקיצור, ספר באמת טוב, הוא סוחף וענייני, לי הוא חידש רבות בנושא מחלת הצרעת וזו אחת הסיבות שהכי נהניתי לקרוא אותו.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•תום
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
האי של סופייה

האי של סופייה

מאת ויקטוריה היסלופ

הביקורת של בנצי גורן

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של בנצי גורן
דירוג
5.0
לפני 12 שנים

“אני חלוקה... הספר מקסים מעניין וקולח אבל בגלל שהכתיבה של ויקטוריה כזו מתומצתת קצת קשה להיקשר לדמויו”

46/222
ביקורות על האי של סופייה
הבאה
סופי
לפני 14 שנים

“ספר נחמד מאוד , לקחת לטיסה.”