שנת הגנן הוא מהספרים הנדירים שמצליחים להסתתר מאחורי קלילותם את קללת היאוש של חיי האדם. לכאורה זהו ספר על גינון: עונות השנה, אדמה, זרעים, מזיקים, שכנים, עציצים, גשם ועבודה סיזיפית בגינה. אך ככל שמעמיקים בקריאה מתברר שצ׳אפק, כמו צ׳אפק כלל איננו כותב רק על צמחים, אדמה, מזג אויר וכו... הגינה אצלו היא מיקרוקוסמוס של החברה האנושית, והגנן הוא הרבה יותר מחובב פרחים — הוא דמות פוליטית, פסיכולוגית ואפילו מטאפיזית.
אני בתחילה נפלתי לחלוטין למלכודת של צ’אפק ולא הבנתי מה תכלית הספר המוזר הזה בקטלוג של האדם החריף במיוחד הזה. התחלתי לקרוא מתוך מחשבה שמדובר בספר הומוריסטי קטן על אהבת טבע, אך מהר מאוד הבנתי שהוא מדבר על משטרים, על שליטה, על הניסיון האנושי לאלף את העולם, ועל הסכנה שבאובססיית הסדר. מתחת להומור המבריק מסתתרת ביקורת חריפה מאוד על האדם המודרני ועל התקופה שבה חי צ’אפק בעיקר, אירופה שבין מלחמות העולם, רגע לפני שהיבשת נסחפת לטוטליטריות, או בשפתו בוץ טובעני.

קשה לקרוא את הספר מבלי לחשוב על עלייתם של המשטרים הפשיסטיים והטוטליטריים של שנות השלושים. צ’אפק, שחי בצ’כוסלובקיה וראה מקרוב את התפוררות אירופה הדמוקרטית, הבין מוקדם מאוד את הסכנה שבאידיאולוגיות המבקשות “לסדר” את העולם. בספר הזה הגינה הופכת כמעט למדינה קטנה: יש צמחים רצויים וצמחים “מזיקים”, יש סדר היררכי, אלימות בין צמחים ואפילו גלישה לטריטוריות שכנות, יש גיזום, עקירה, טיפוח, סירוס, פיקוח ושליטה מוחלטת כמעט בכל פרט.
זו בדיוק הנקודה שבה הגנן הופך לרודן. הגנן אצל צ’אפק איננו אדם רע. להפך, כוונותיו טובות, לנסות להגיע לגן העדן הנכסף. גנן, בדומה לדייג אוהב את הגינה שלו. אך דווקא מתוך האהבה הזאת נולדת האלימות הסמויה בספר. הגנן מחליט אילו צמחים זכאים לגדול, אילו צריכים להיחתך, מי “מתאים” למקום ומי נחשב עשב שוטה. הוא אפילו משלם לזקנה עם עז להביא את העז על מנת לנקות את הרע. העז היא שכירת חרב חיצונית. הוא, הגנן, מנסה לכפות על הטבע סדר אנושי מוחלט, כאילו העולם עצמו חייב להיכנע לתוכנית שהוא בנה בראשו ומתוך ידיעותיו את טבע האדמה והצמח.

זה מה שהופך את האלגוריה של צ’אפק למצמררת: כל רודנות מתחילה מתוך רעיון של “טיפוח”. גם משטרים אפלים טוענים שהם מבקשים ליצור סדר, תרבות, ניקיון, יציבות או עתיד טוב יותר. הם תמיד מציגים את עצמם כגננים של החברה. אלא שבדרך, בני אדם הופכים לצמחים שניתן לעקור, לעצב או להשמיד בשם האידיאל.

יש רגעים בספר שבהם הגנן מזכיר אב המנסה לעצב את ילדיו לפי דמות מסוימת, לביית אותם; ברגעים אחרים הוא מזכיר ביורוקרט אובססיבי או מנהיג פוליטי המשוכנע שהוא יודע כיצד בני אדם צריכים לחיות. צ’אפק מבין שהגבול בין טיפוח לבין שליטה הוא דק מאוד. חינוך יכול להפוך לסירוס. סדר יכול להפוך לדיכוי. אהבת טבע יכולה להפוך לשנאה לכל מה שאיננו ניתן לשליטה.
בכל זאת, הספר איננו פסימי לחלוטין. להפך, הוא מלא אהבה אמיתית לטבע ולכאוס שבו. שוב ושוב צ’אפק מראה כיצד הטבע לועג לניסיונות האדם לשלוט בו לחלוטין. הגשם מגיע בזמן הלא נכון, הצמח הלא צפוי פורח דווקא היכן שלא רצו בו, ומה שנחשב “עשב שוטה” מתגלה לעיתים כחזק והחי ביותר בגינה. יש תחושה שהטבע עצמו מתנגד לכל אידיאולוגיה מוחלטת וניתן לסמוך על הטבע באופן חלקי בלבד.

הייחוד של הספר הוא בכך שכל זה נאמר דרך הומור עדין ואירוניה נפלאה. צ’אפק הצחיק אותי ובדרך נתן לי להבין שקראתי ספר אלגורי מטריד על טבע האדם. לכן “שנת הגנן” הוא הרבה יותר מספר על גינון. זהו ספר על התרבות האירופית רגע לפני שהחלה לנסות “לעצב מחדש” בני אדם, ועל הסכנה הנוראה הטמונה בכל ניסיון להפוך את החיים עצמם למשהו מסודר, נקי וצייתני מדי.

הציון שלי 7/10, למרות הרעיון היפה, היה יכול לכתוב את העניין עם פחות מושגים של חובבי אדמה וצמחים שכן אם מישהו אחר היה כותב את הספר לא הייתי טורח לקרוא אותו.

פרויקט הגנן והגינה - א

קריית טבעון ישוב הולדתי, נולדה כחלום של פועלים ובהם אבי, לברוא ישוב גנים, שבו הטבע הקיים ישתלב לתוך גינות הפועלים, כמימוש אוטופית גן העדן הנברא מכוחה של הציונות הסוציאליסטית.

טבעי בעיני הייתה בחירתי כתלמיד כדורי בענף הנוי, כמקצוע התמחות. אהבתי בו את מרחבי הדשא העצומים, את שדרות האילנות הנטועים לתוך תוואי הגבעות, את גני הוורדים שלפתע פרחו באביב במרבדי אדום סגול וורוד. אחר כך הייתי חייל בהיאחזות הנח"ל בגיתית בבקעה. בישוב החדש בראתי את הנוי מתוך שממת המידבר. תחושה אדירה של יצירה חדשה וסיפוק מילאו אותי.

כשנשאתי, אשתי בקשה גינה קטנה במרפסת, בעציצים בגדלים שונים, כמימוש משאלת לב. אך אני נחלתי כישלון חרוץ, העציצים רובם התייבשו וקמלו, למרבה בושתי. ברגעים מסוימים רעייתי חשבה שסיפור הנוי שלי, הוא המצאה שאין לה ביסוס עובדתי, ביטוי לחוסר עניין והיעדר כישרון מוחלט בנושא, (בהמשך היא תגלה היעדר כישרון או עניין שלי לנושאים נוספים).

לפני שנים רכשתי את הספר שנת הגנן של קארל צ'אפק, בניסיון לפצח את כישלוני בגינון, המדגים היטב את הביטוי גנן לא גידל צמחים בגן (פרפרזה לסנדלר הולך יחף). הספר הזה נשכח, עד לפסח האחרון, בו קבלתי את הספר של שלו במתנה. כעת החלטתי לקרוא את שני הספרים, ודרכם לספר את סיפור הגנן והגינה שלי, כאפשרות לחשבון נפש לתבנית נוף מולדתי, לעומת הנוף הנוכחי שלי.

יש לספר הזה פתיחה מבאסת, הדומה ללוח שנה המחולק לחודשים, ובו הנחיות לגנן, איך לבצע פעולות גינון ברצף ידוע מראש, באופן שבקשתי להעיף את הספר. אך קריאה נוספת מגלה שלספר הזה תובנות אנושיות על האופן בו האדם מנסה לאלף את הטבע, ולהשתלב לתוכו. האם שתי המגמות הסותרות, טבע ועיור אפשריות, כפי שצ'אפק מכניס אותן לקונטקסט אחד כגינון עירוני?

הגנן והגינה העירונית, הם מיקרוקוסמוס, דרכם מנסה צ'אפק, לבחון את יחסי הגומלין, בין האדם לטבע, ולהביט לתובנות אנושיות, כמו אם אדם אוהב ורדים, אז לבטח הוא רומנטי ושרמנטי. ההגדרה שלי פשוטה ומזעזעת, לעומתי, צ'אפק, ידגים זאת ברגישות, תחכום ועם הרבה אירוניה מצחיקה.

הגינון העירוני, הוא גם תשוקה קמאית לחזרה לגן עדן האבוד ממנו גורשנו פעמיים. הפעם הראשונה, הייתה שאלוהים זרק אותנו מגן העדן בגלל תאוותנו לדעת. הפעם השנייה, גם היא תוצאה של תאוות האדם לידע פורץ דרך באמצעות טכנולוגיה חדשה ורתימתה למהפכה התעשייתית, באופן בו מיליונים נעקרו מהכפר אל העיר הצפופה והמזוהמת. בהיבט הזה האדם כפרט מחפש איזון אנושי, בקנה מידה קטן, בכדי להיאחז במעט טבע ולהרגיש דרכו את מקצבו, להתחבר למראות ושינויים שצמחים עשויים להעניק למגדלים. זהו האושר אותו מנסח צ'אפק גנן חובב, הומניסט, בורגני ואוהב אדם.

צ'אפק, מתאר את הגינון היוצר אינטימיות לאדמה, ולצמחים הבוקעים מבטנה, כפלא המשקף את עצמתו ותחכומו של עולם הצמחים. איך מצליח נבט קטן ושברירי להבקיע מתוך האדמה הקשה בעקשנות, בכדי לפרוץ ולהפוך לצמח? נסו לתחוב את היד לקרקע הלחה, מציע צ'אפק. אם תחושו בנצר עדין, תהייה זאת, "חוויה בל תתואר, בדיוק כפי שקשה לתאר במלים נשיקה..."(42).

"דעו לכם שהפרחים האלה, כל אותן מרגניות ופעמוניות, הן באמת כמו נשים: כל כך יפות ורעננות..."(76). כשהם פורחים, הם אפופים בריחות משכרים המעצימים את התשוקה לאהבה.

לצ'אפק מסקנה מרחיקת לכת, לפיה הגנן, לא מגדל צמחים, אלא את האדמה. את הסביבה הדרושה להתפתחות וצמיחת הצמח. עכשיו באו וניקח את התובנה הזאת לחינוך, לארגון ולמשפחה, ונבין שסביבת הצמיחה היא הגורם המשמעותי לצמיחתם של צמחים, עובדים, תלמידים וילדים מאושרים.

צ'אפק, אז כהיום מבין את השפעות האקלים על חיינו, הוא גורם שלא בשליטתנו, אך לעתים הוא מעכיר את שלוות רוחנו, כפרץ של כפור הורס כל חלקה טובה. העצה של צ'אפק היא שהטבע גדול מאתנו, ולכן מה שנותר לנו זה להיות סבלניים אל הטבע. דומה כי בעצה הזאת כשלנו. לאדמה חייבים להעניק יותר מאשר לוקחים ממנה, טוען צ'אפק, בצניעות וענווה המאפיינת את השקפתו לטבע ולסביבה, ואת כתיבת הספר הזה שהוא קליל כמו ספר ילדים, חכם ורגיש, ומיועד לבוגרים.

לאווירת הקריאה, מוסיפה כריכת הספר הקשה, העשויה מנייר ממוחזר. הספר מלווה באיורים נפלאים של האח יוסף צ'אפק, המבטאים את רוח התקופה והומור שנון, מי שנספה בברגן בלזן בשל היותו הומניסט. לספר תרגום נפלא של רות בונדי, המשובץ בשמות צמחים, בצורה מדויקת ומרהיבה, כמו הכריזנטמה הכחולה, וסיפור אישי להכרות עם גינתו של צ'אפק, המענקים אווירה מיוחדת לספר.

אחרי סיימתי את הספר, אמרתי לרעייתי, שאצא לגמלאות, אני מבטיח לך לתקן עוול ישן, אני אחזור למרפסת ואנסה לגדל צמחים, כאלו שיעניקו לנו נקודת אושר צנועה. נראה אותך אמרה רעייתי.

לפני שאני אתחיל בדעתי על הספר, אני צריך להקדים כמה הקדמות.
הראשונה היא לגבי כישורי הגננות שלי ושל משפחתי - אמנם היה לנו קומפוסט בבית, ויצרנו דשן בחצר, אבל הדשן הצליח להרוס את עץ המשמיש. בזמנו, הורי נטעו עץ תפוזים, והתקיים בו המשפט "תפוזים היו לחושחשים!" - החושחש השתלט על התפוז וגדל לנו עץ חושחשים. פעם ניסיתי לגדל נענה - ת.נ.צ.ב.ה. בזיליקום - היה נהדר, עד שהוא מת תוך כמה חודשים. תות - עדיף לא לדבר על זה. אבל זה רק צמחי מאכל, מה עם עצי נוי? סבי נהג לומר שאין דבר כזה עצי נוי. איך עץ יכול להיות יפה אם אין לו פירות? אז כך יוצא שבדרך נס כל שנה אנחנו יכולים לצאת לגינה ולברך ברכת האילנות, אבל כמעט ואין לנו בחצר עצי נוי. מה כן יש? גזע משמש ישן, שסק שכל שנה ציפורים פולשות על היבול, שזיף שלפעמים מוציא משהו, המון שיחי בר, כמה פסיפלורות שמתו, כמה פסיפלורות שחיו, גרניום שיצא משליטה, אגס, עץ לימון (לימונים זה דבר נהדר), ורימון שבדרך כלל לא משהו. כל זה אודות לכישורי הגינון של אבא שלי, שאמנם גדל בעיר אבל יש לו כישורים חקלאיים טובים. לאמא שלי לעומת זאת היו גנים מעולים מאבא שלה, אבל אלי לא הגיע כלום. הדבר היחיד הקרוב אולי לגננות - זה דבורים. אני מתעניין בדבוראות. יש שקוראים לזה מסיבה לא ברורה לזה ולזה חקלאות ובבת אחת משייכים את זה לאותו מקצוע.
ההקדמה השניה - אח שלי אדם מעניין, שכנראה רובכם לא מכירים. הוא קורא הרבה ספרות, ולומד את זה בדרכו לתואר. הספר האחד לפני האחרון שהוא המליץ לי עליו היה הגיבן מנוטרדם - גיבוב מילים בלתי נתפס באורכו שארוך מכדי להקרא ספר. האורך האידאלי של ספר הוא לכל היותר מאתיים עמודים. אני בכלל בעד סיפורים קצרים. הספר האחרון שהוא המליץ לי עליו היה שנת הגנן, בטענה שהוא דומה לגאורגיקה. אמנם אני מעט עמר"ץ אבל מה זה הגאורגיקה אני יודע, וזה לא בדיוק גורם לבן אדם לרצות לקרוא ספר. ההמלצה הנוספת שקיבלתי על הספר הייתה מאמא שלי. אמנם יש לה טעם טוב, אבל היא טוענת שהספר הזה בעצם מדבר על חינוך. הוא לא מדבר על חינוך. אין לי שום רצון לקרוא ספרים על חינוך.
הקדמה שלישית - צ'אפק סופר אדיר. אני ממש אוהב אותו. הוא כתב את הספר הנפלא "המלחמה בסלמנדרות" ואת "האיש שידע לעופף", והוא שילוב נדיר של סופר כשרוני וציני. אל תאמינו לשום מילה שויקיפדיה כותבת עליו - היא מוציאה לו שם רע. הוא סופר נפלא ופסימי להפליא, ששנא את הנאצים, את הקומוניסטים, את הפשיסטים ואת הקפיטליסטים. סופר מבריק, המציא את המילה "רובוט" וכו'. פשוט תקראו ספרים שלו.

ועכשיו, בחזרה לספר - הוא מבריק. הוא ציני, ונהדר, ולא באמת צריך ידע בגננות. הספר בעצם עוסק בלוח השנה של הגנן, ומה הוא עושה בכל שלב ושלב. בין לבין יש פרקים שעוסקים בגננות באופן כללי - בקקטוסים, בגשם, באדמה, ובשאר ירקות.
הספר הזה הוא בעצם כמו מדריך הטרמפיסט לגלקסיה, רק צ'כי ועל גננים. מה הכוונה? יש ספרים כמו שר הטבעות שאני יכול לומר עליהם שאני לא זוכר את כל הבדיחות והפרטים, אבל אני זוכר את הרעיון הכללי והעלילה. להלן העלילה של המדריך למען אלה שלא קראו אותו - אין. המדריך הוא אוסף הברקות, אפשר לומר שאני זוכר משם לא מעט הברקות אבל אין לי מושג מה העלילה או מה הסיפור הכללי. הספר הזה חסר עלילה, אבל מלא בהברקות נפלאות. כגון:
"עבור גנן מסור גם ינואר אינו חודש של בטלה," אומרים ספרי ההדרכה לגננות. אכן, הם צודקים, מפני שבינואר הגנן מ ג ד ל בעיקר את מ ז ג ה א ו ו י ר.
או:
יש הטוענים שצריך להוסיף לה פחם עץ, בשעה שאחרים שוללים את הדבר. יש הממליצים על מעט חול זהוב מפני שהוא מכיל לטענתם ברזל, בשעה שאחרים מזהירים מפניו דווקא מהסיבה הפשוטה שהוא מכיל ברזל. אחרים ממליצים על חול נהרות נקי, אחרים על כבול בלבד או על נסורת. הכנת אדמה לזרעים היא סוד גדול ומעשה כשפים. רצוי להוסיף לתוכה אבקת שיש (אך איפה אפשר להשיג אותה?), זבל בקר בן שלוש שנים (לא ברור אם הכוונה לזבל פרות בנות שלוש או לערמת זבל בת שלוש שנים), קמצוץ אדמה ממחילת חפרפרת, טיט טחון לאבקה מדיר חזירים ישן, חול מנהר הלבה (אך לא מנהר הוולטבה), אדמת חממה בת שלוש שנים, אולי גם רקבובית מפרחי הרע, וחופן אדמה מקבר בתולה שתלתה את עצמה. את כל אלה צריך לערבב היטב (ספרי העזר לגננות אינם מציינים אם הדבר חייב להיעשות בראש חודש או בליל ירח מלא או בליל מכשפות) ואז לשפוך את תערובת האדמה המסתורית הזאת לעציצים (שטופים במים שעמדו שלוש שנים בשמש ושבתחתיתם יש להניח שברי חרס רתוחים וחתיכות פחם עץ, דבר פסול בעיני בעלי סמכות אחרים). אם אכן תבצעו את כל ההוראות האלה, הסותרות לרוב, דבר המכביד במידה ניכרת על הטקס הנ"ל, אתם יכולים לגשת ללב העניין, דהיינו לזריעת הזרעים.
וגם:
תארו לעצמכם את הספר "חיי גיאורגינוס הקדוש איש דליה". גיאורגינוס היה גנן חסוד וירא שמים, שהצליח אחרי תפילות ארוכות לגדל את הדליות הראשונות. כאשר שמע על כך הקיסר פלוקסיניאן עובד האלילים, רתח מזעם ושלח את הזקיפים שלו לעצור את גיאורגינוס ירא השמים.
"מגדל קלחים שכמוך עלוב שכמוך," רעם עליו הקיסר, "השתחווה מיד לפלוקסים נבולים!" "לא אשתחווה," ענה בתקיפות גיאורגינוס, "מפני שדליות הן דליות ופלוקס הוא רק פלוקס." "רסקו אותו," צווח פלוקסיניאן האכזר. על כן ריסקו את גיאורגינוס הקדוש איש דליה, ואת גינתו החריבו ופיזרו עליה ויטריול וגופרית. אולם מחלקי גופו המרוסקים נוצרו פקעותיהן של כל הדליות לעתיד, כגון דליה מנוצה, דליה קישוטית, דליית הקקטוס, דליית הפומפון המיניטאורית, רוזטה וגם הכלאות.
ואחרון חביב - קיימים אנשים, בעיקר מבקרי ספרות ונואמים בציבור, שאוהבים לדבר על שורשים. הם מכריזים למשל, שעלינו לחזור לשורשים או שיש לבער איזה פגע מן השורש או שעלינו לרדת לשורש הדבר. אם כן, הייתי רוצה לראות אותם מוציאים מן האדמה (עם השורשים) נניח עץ חבוש בן שלוש שנים.

הספר מקסים, מבריק, נהדר, נפלא, מלא במשפטים ארוכים עם תיאורים רבים, משעשע, קצר, זורם, קליל, חוזר על עצמו, מדבר על מושגים שאינני מבין, ובאופן כללי אפשר לפעמים לדלג על משפטים ארוכים מעין זה - המתחילים בעמוד אחד ומסתיימים עמוד אחר, ללא חשש טבל, עורלה או שביעית, על מנת לא להתחרפן מאורך המשפט ולהתבכיין על זה אחרי זה בביקורת שאתם כותבים על הספר, כי כמובן אתם תהיו חייבים לכתוב ביקורת על הספר כי הוא מוצלח, ואדיר וכן הלאה.
בקיצור - תקראו את הספר, הוא קצר והוא שווה את זה.
ואסיים במשפט יפה - "הגינה לעולם אינה גמורה. בכך דומה היא לעולמו של אדם ולמעשיו."

ספר קטן, אך חביב בצורה יוצאת דופן!
הספר מתאר את קורותיו של גנן לאורך שנה אחת. וידוי קטן: ספרים ופרחים הם שני התחביבים הגדולים שלי - והספר הנפלא הזה מחבר בין שניהם בצורה כל כך עדינה וחיננית.
למרות רשימות ארוכות של שמות צמחים ופרחים, הכתיבה קולחת ומלאת הומור. אני חושב שלא רק גננים יתחברו אל הספר הזה, אלא כל אחד שיש לו שיגעון למשהו, שיש לו איזשהו תחביב שמעסיק אותו יום ולילה.
המיוחד והמעניין כאן הוא המסע לאורך שנה שלמה, המתאר את הגנן ואת גינתו בחודשי השנה השונים, כאשר כל תקופה בשנה צופנת עבור הגנן הרפתקה חדשה... גינתו של צ'אפק היא לא עוד גינה: היא יישות חיה ונושמת, חשה ומתקשרת, רגישה ומרגישה, צוחקת ולעתים זועפת... עד שבסופו של דבר, הגינה והגנן - אחד הם; ועיקר דבריו, כפי שנכתב בדברי הסיום (של המתרגמת רות בונדי) - "מכוונים לגידול הטבע המשונה מכל, האדם".

ספר שונה. במה שונה? נושא הספר מינורי-גינה ואהבתו של האיש לגינתו. עוסק בגינה במשך כל חודשי השנה. ביד מלטפת, אוהבת ובהומור דק לא פוגעני מתוארת פעילותו של האדם בגנו. הפרחים , השיחים והאיש הם גבורי הספור. ספר קריא מאד. לא אלים, לא קורא לאיש להצטרף וללחום למען... פשוט אהבה אנושית לדבר יפה.

אהבתי והתמוגגתי מכל פרק. ספר מומלץ לריענון מצב הרוח.

גדולתו, הוא דבר אלי, שניסיוני בגננות עלוב יותר. הכתיבה שלו מענגת, משופעת בהומור שנון.
כשהתחלתי לקרוא, ניסיתי לדמיין מה כבר יש לרשום על גננות, מסתבר שלא מעט. יופיו הוא בשלוב
הפן המקצועי בראייה לא שגרתית. התוצאה, ספר מרגש, עם הומור שנון.

הספר עוקב אחר התהוותו של גנן וגינה לאורך כל חודשי השנה. אני חייבת להביא דוגמא אחת.

כאשר זורעים בגינה, את אחד הזרעים, למשל. הגנן משקה ומטפח, וממתין ..וממתין לנבט הראשון.

הנה הציטוט מהספר:

"ביום הראשון מאום לא נולד והוא מתהפך בלילה על משכבו, מצפה בקוצר רוח לבוקר.
ביום השני מופיע על פני האדמה המסתורית אניץ של עובש. הממתין שמח למראה אות החיים הראשון.
ביום השלישי יוצא מתוך האדמה משהו בעל רגל לבנה וארוכה וצומח כמו משוגע. הממתין צוהל כמעט בקול, שהנה זה בא, ומשטל בשתיל הראשון כמו בבת עינו.
ביום הרביעי, כאשר הוא מגלה שהשתיל עלה לגובה שלא יאמן, מתעורר בו שמץ של חוסר מנוחה: אולי זה עשב שוטה? עד מהרה מתברר לו שחששו אכן היה מוצדק. תמיד, הדבר הראשון, הארוך והדק שעולה בעציץ הוא עשב שוטה. נראה שזה חוק הטבע."

מהנה ביותר. מומלץ.

אהבתי את הספר. אני מתחיל בספור נוסטלגי אישי . כילד סבי וסבתי גרו בבית פרטי ולבית חצר.
פעם בשבוע היה מגיע הגנן שמו היה ישראל. לוקח את הדופייה, ככה נקרא בפינו צינור ההשקיה באותם ימים משום שלצינור כידוע שתי פיות ומשקה את שיחי הוורדים, (שושנים) שריחם היה שונה משום מה מאלו של היום. או שחוש הריח שלי היה אז טוב יותר. גוזם את העצים. מטפל בשיחי הגדר הקוצניים. ואני אתו מסייע לו בעשייה ונהנה מאד מיחסו ומספוריו על עולם הצומח. אותו ישראל שהיה ייקה במוצאו הספיק להמלט מתופת, היה אגרונום במקצועו בוגר אוניברסיטה בברלין. גם חובב מוסיקה מושבע. עשה את העבודה כשילוב שבין רפואה אומנות ואדריכלות. הוא היה מגיע רכוב על אפניים כשעגלה מחוברת מאחוריהם. היה לו ציוד מושלם, נקי ומצוחצח וכל דבר במקומו.
נזכרתי בו כשקראתי את הספר של צ'אפק שהוא סופר נפלא. בספר ישנו שילוב של ידע רב ואהבה לצומח , חוש הומור, שכתב בוודאי צחק לעצמו על ההתעמקות בכל פרח , שיח וקוץ. שהצמיח בחצרו. נדמה לי שיש שם גם מעט רמזים פוליטיים בעיקר כשעוסק בצמחים -צמחי בר שמשום מה אינם נחשבים ולמרות זאת מצליחים בדרכם שלהם לחדור לגינה. כשמתאר שככל שהצמח עדין יותר כך נחשב יותר ומושקעת עבודה רבה בגידולו. שגם ב"עונות מתות" יש מה לעשות לטיפוח הגינה העתידית. שישנה קינאת חובבי גידול צמחים והיא בהחלט משפיע על תפקודם. לטוב ולרע. בהחלט ספר טוב משחרר אנרגיות חיוביות. מזכיר לי את הזן ואומנות הקשת, את ספר התה, ספרים שעוסקים כביכול בקטנות אבל אין זה כך. זו תורת חיים שלימה. פילוסופיה,
תפיסת עולם. כייף של ספר.

כמו השדון, גם אני קצת נבוכה. מתחילה מהסוף: עיצוב מעולה (של מיכאל גורדון), איורים מקסימים (של יוסף צ'אפק), תרגום משובח (של רות בונדי), והכתיבה המתוקה והחיננית של קארל צ'אפק. אבל הנושא, הנושא.. האם זאת אני? שתמיד טוענת שאין נושאים משעממים אלא רק מורים פחות טובים? אז כן, הנה אני אומרת את זה: השתעממתי מהספר הזה. אם אתם גננים אתם תמותו עליו, באמת: אני מכירה גננים שנשבעים בו, מזדהים איתו, ישנים איתו מתחת לכר. אבל מבחינתי הוא היה חמוד בעשרים העמודים הראשונים ומשם חוזר על עצמו לעייפה. וגם לא מצאתי שם את התובנות מאירות העיניים על טבע האדם.
מישהו כבר השווה אותו כאן ל"שלושה בסירה אחת", ספר שחזרתי אליו לאחרונה כי זכרתי אותו כקורע מצחוק. ויש בהשוואה הזאת מן האמת - ההומור של שניהם כבר לא. כאן זה צינור גינה מתפרע, שם זה כיסוי ברזנט לסירה - התיאורים האלה כבר לא מצחיקים כמו שפעם הצחיקו, ואני לא בטוחה למה. סלפסטיקי מדי? צפוי מדי?

כבת לאמא שהיא משוגעת על גננות, הספר הזה הקסים והצחיק אותי מאוד. ספר עם הומור צ'כי קליל, אך אל תטעו בו - מתחת לאדמת המילים הספוגה מי הומור, רוחות הנושבות לכאן ולכאן - אין כוונתו של צ'אפק בספר זה רק לתאר את הגנן, עבודתו, תשוקתו ודאגותיו. מבעד למטאפורה שהיא הספר כולו, אנו רואים בעצם את גידול טבע האדם. הטבע - על צמחיו, מזג האוויר שלו ואדמותיו - דומה לטבע האדם על כל תהפוכותיו. ההקבלה בין השניים היא מקסימה ונוגעת ללב, כפי שרק צ'אפק יכול להוציא מ (פרי) עטו.