בתקופת ילדותי הייתי קורא ספרי היסטוריה יותר ממה שאני קורא היום, אבל אחת לכמה זמן אני עוד מוסיף וקורא בספרים כאלה. את הספר הזה, "משני עברי המעברה" בחרתי לקרוא אחרי שהגעתי למסקנה שאני מכיר את התקופה המקבילה בהיסטוריה האמריקאית ופחות מזו שלנו, וההקבלה הולכת ככה פחות או יותר: לכל אחד מהעמים ארץ נבחרת, לעם האמריקאי יש את קליפורניה ולעם שלנו כמובן את ארץ ישראל. בתקופת המשבר האמריקאי יש את המושג One dime ואילו אצלנו מייחסים את התקופה ההיא לתקופה שבה לגרוש היה חור.

תקופת המעברות היא באמת התקופה שנזכרת בשיחה הראשונה של לובה אליאב ויוסי אלפי אבל זאת רק נקודת ההתחלה והם מגיעים גם לעשורים שאחרי. הספר מובא כתמליל של שיחה אחת, אבל אין לי ספק שהספר יצא מתקופה של סדרת שיחות שהיתה ביניהם. עוד בשיחה הראשונה שלהם הם משוחחים ביניהם על כך שהעם שלנו נחלק לכאלה שהגיעו לארץ מרצון ויש כאלה שמתוך חוסר ברירה. יצא לי עד היום לקרוא כמה ספרי שיחות כאלה, אבל שיחתם זו ישר הזכירה לי להבדיל את הספר "שיחות בחצות לילה עם פנחס שדה", שיחות שניהלו בזמנו (בסוף שנות ה-60') בנושאים רוחניים יותר, יוסף מונדי וכמובן פנחס שדה זכרונם לברכה שנוצרה ביניהם ידידות נפש ולא שבין אלפי לאליאב לא. אלפי בנקודה מסויימת של השיחה "לוחץ" (בצורה ידידותית) על חברו לשיחה שיספר על מה שהוא זוכר עליו בתקופה הראשונה שלו בארץ, כמי שקלט אותו.

הספר כאמור עוסק גם בהיסטוריה של העשורים שאחרי תקופת המעברות, תקופה שחשבתי "להעשיר" את עצמי בלדעת עליה יותר דרך הספר הזה, אבל גם כך הספר עניין אותי מאוד גם אם פה ושם חזרו והועלו בו על כמה נושאים שידועים לי כבר מתוך קריאה בספרים אחרים. הספר ריתק אותי בכל זאת, כי אני מאוד מחבב ומעריך את השניים, זה המביא פרקים מחייו בעולם הבמה ועמיתו מהעולם הפוליטי, כמי שהיה יד ימינו של לוי אשכול. זו ההזדמנות להזכיר את העובדה המצערת, כי "איש האשכולות", לובה אליאב הלך לעולמו לפני כשנתיים כך שבדיעבד הספר הוא לא רק סגירת מעגל אלא גם פרידה מרגשת ממנו.

גם אם אתם לא נוהגים לקרוא ספרי עיון ו/או ספרי מחזות אני מאמין שתצליחו להתחבר אל הספר הנפלא הזה שכמו נלקח מאחד מאירועי מספרי סיפורים של אלפי (קשה לי להאמין שיש מישהו שלא צופה בסידרת התוכניות הנפלאה הזו של אלפי מדי שבת בבוקר) אבל בצורה אינטימית יותר. ספר לקירוב לבבות שמוכיח שלא רק שלא משנה מהי הארץ ממנה עשינו עליה ובאיזה עולם אנחנו חיים (זה מאוד חשוב לזכור את זה במיוחד בתקופה שבה אנחנו חיים כשנדמה ששכבת הביניים נרמסת), כולנו כדברי המשורר "רקמה אנושית חיה" ולא שאני רומנטיקן אבל זה באמת בא לידי ביטוי בצורה יפה בספר הזה.

בתקופת ילדותי הייתי קורא ספרי היסטוריה יותר ממה שאני קורא היום, אבל אחת לכמה זמן אני עוד מוסיף וקורא בספרים כאלה. את הספר הזה, "משני עברי המעברה" בחרתי לקרוא אחרי שהגעתי למסקנה שאני מכיר את התקופה המקבילה בהיסטוריה האמריקאית ופחות מזו שלנו, וההקבלה הולכת ככה פחות או יותר: לכל אחד מהעמים ארץ נבחרת, לעם האמריקאי יש את קליפורניה ולעם שלנו כמובן את ארץ ישראל. בתקופת המשבר האמריקאי יש את המושג One dime ואילו אצלנו מייחסים את התקופה ההיא לתקופה שבה לגרוש היה חור.

תקופת המעברות היא באמת התקופה שנזכרת בשיחה הראשונה של לובה אליאב ויוסי אלפי אבל זאת רק נקודת ההתחלה והם מגיעים גם לעשורים שאחרי. הספר מובא כתמליל של שיחה אחת, אבל אין לי ספק שהספר יצא מתקופה של סדרת שיחות שהיתה ביניהם. עוד בשיחה הראשונה שלהם הם משוחחים ביניהם על כך שהעם שלנו נחלק לכאלה שהגיעו לארץ מרצון ויש כאלה שמתוך חוסר ברירה. יצא לי עד היום לקרוא כמה ספרי שיחות כאלה, אבל שיחתם זו ישר הזכירה לי להבדיל את הספר "שיחות בחצות לילה עם פנחס שדה", שיחות שניהלו בזמנו (בסוף שנות ה-60') בנושאים רוחניים יותר, יוסף מונדי וכמובן פנחס שדה זכרונם לברכה שנוצרה ביניהם ידידות נפש ולא שבין אלפי לאליאב לא. אלפי בנקודה מסויימת של השיחה "לוחץ" (בצורה ידידותית) על חברו לשיחה שיספר על מה שהוא זוכר עליו בתקופה הראשונה שלו בארץ, כמי שקלט אותו.

הספר כאמור עוסק גם בהיסטוריה של העשורים שאחרי תקופת המעברות, תקופה שחשבתי "להעשיר" את עצמי בלדעת עליה יותר דרך הספר הזה, אבל גם כך הספר עניין אותי מאוד גם אם פה ושם חזרו והועלו בו על כמה נושאים שידועים לי כבר מתוך קריאה בספרים אחרים. הספר ריתק אותי בכל זאת, כי אני מאוד מחבב ומעריך את השניים, זה המביא פרקים מחייו בעולם הבמה ועמיתו מהעולם הפוליטי, כמי שהיה יד ימינו של לוי אשכול. זו ההזדמנות להזכיר את העובדה המצערת, כי "איש האשכולות", לובה אליאב הלך לעולמו לפני כשנתיים כך שבדיעבד הספר הוא לא רק סגירת מעגל אלא גם פרידה מרגשת ממנו.

גם אם אתם לא נוהגים לקרוא ספרי עיון ו/או ספרי מחזות אני מאמין שתצליחו להתחבר אל הספר הנפלא הזה שכמו נלקח מאחד מאירועי מספרי סיפורים של אלפי (קשה לי להאמין שיש מישהו שלא צופה בסידרת התוכניות הנפלאה הזו של אלפי מדי שבת בבוקר) אבל בצורה אינטימית יותר. ספר לקירוב לבבות שמוכיח שלא רק שלא משנה מהי הארץ ממנה עשינו עליה ובאיזה עולם אנחנו חיים (זה מאוד חשוב לזכור את זה במיוחד בתקופה שבה אנחנו חיים כשנדמה ששכבת הביניים נרמסת), כולנו כדברי המשורר "רקמה אנושית חיה" ולא שאני רומנטיקן אבל זה באמת בא לידי ביטוי בצורה יפה בספר הזה.