“הספר "דרקונים של ליל החורף" שהינו כרך ב' של טרילוגיית "רשומות רומח הדרקון" מאת מרגרט וייס וטרייסי היקמן (הוצאת מיצוב, 1990) היה אחד הספרים האהובים עלי בילדותי, וכמוהו הסדרה כולה. דומני שקראתי אותה, ואת כרך ב' בתוכה לפחות עשר פעמים, ובכל פעם נהניתי עד מאוד. בראשית הספר, לאחר שצבאות הדרקונים החריבו את העיר טרסיס בה שהו, התפצלה החבורה. קבוצה אחת, בהובלת הסייר תניס חצי־עלף, שכללה את קרמון הלוחם ואחיו הרב־מג רייסטלין, את כוהת מישקאל סהר־פז ובעלה מי־נהר, וכן את טיקה ולצדם נסיכת ממלכת העלפים סילבנסטי, אלהנה צפריר, יצאה לסילבנסטי. הקבוצה השנייה, שכללה את נסיכת ממלכת העלפים קוואלינסטי, לאורנה, את הגמד חלמיש כור־אש, את הקנדר גדילן קוץ־רגל, את כוהן פלאדין אליסטן ואת סער בהיר־להב, יצאה לעבר חומת הקרח במטרה למצוא את בועת הדרקון שבידי שר דרקוני הכפור, העלף האפל פאל־תאס. לקבוצה הצטרפו שלושה אבירי סולאמניה בפיקוד דירק שומר־הכתר. אז התברר כי למעשה סער בהיר־להב אינו אביר סולאמניה כפי שהצטייר עד כה. הוא טרם הוסמך לאבירות כאשר עזב את מולדת אבותיו ושב למרגוע בראשית הספר הראשון. לאחר שורה של הרפתקאות שחוותה כל קבוצה הגיעו תניס וקבוצתו לסחף, במטרה לחבור לקבוצתה של לאורנה שהגיעה לסולאמניה. זהו החלק המוצלח בספר. שם עמד סער למשפט משום שדירק האשים אותו בהתחזות לאביר ובמורך לב אל מול פני האויב. לבסוף, בזכות אביר הוורד, גונתר אות' ויסטן, חברו הטוב של אביו המנוח, שערב ליושרו הותר לסער להצטרף לצבא האבירים שיצא להגן על בירת סולאמניה, פלנתאס, כמפקד כוח אבירי הכתר שהגן על צריח הכוהן הראשי במעבר שבהרי וינגארד. הצריח היה למעשה מצודה ששמרה על הדרך לפלנתאס. "האגדות סיפרו כי הצריח לא נפל מעולם, שעה שהגנו עליו אנשים שאמנו בלבבם" (עמוד 383). למרות שלמעשה הוטל עליו קלון "האבירים הצעירים תחת פיקודו של סער בהיר־להב, למדו להעריץ את מנהיגם" (עמוד 384). הקרב שניהלו הוא וחבריו על הגנת הצריח הוא אחד הקטעים המרתקים והמרגשים בטרילוגיה כולה. שם נדרש סער להתמודד עם רדיפת הכוח של דירק, מפקד כוחות האבירים בצריח, כמו גם עם צבאות הדרקונים. "כל ימי חייו, נהג סער על־פי החוקה ועל־פי המידה. החוקה: אסט סולארוס אות מיתס – כבודי יקר לי מחיי" ( עמוד 409). בניגוד לחוקה, המידה התבררה כסד כללים מעיד ומחשק. שמשום מה רק סער, יחידי מכל האבירים, הצליח להתנער ממנו. "מדוע הייתי אני שונה ? שאל סער את עצמו. אולם הוא ידע את התשובה, שעה שהקשיב לריטוניו של הגמד. בזכותם של הגמד, הקנדר, הרב־מג, חצי־העלף... הם לימדוהו לראות את העולם בעיניים אחרות: עיניים מלוכסנות, עיניים קטנות, אפילו עיני שעון־חול. אבירים כמו דירק ראו את העולם בצבעי שחור ולבן" (עמוד 409). לעומתם ראה סער "את העולם בשלל צבעיו הססגוניים, באפרוריותו הקודרת" (עמוד 410). הגנת הצריח תדרוש מסער וחבריו אומץ, נחישות והקרבה כפי שלא נדרשו להם קודם לכן, וזו בדיוק הסיבה שקטעים אלו בספר נותרו עמי שנים כה רבות לאחר הקריאה. מומלץ.”

“אני אוהב בראוניז. הבראוניז הדחוסים והשוקולדיים הללו עם חתיכות של אגוזים בפנים. למה נזכרתי בבראוניז כשקראתי את "דרקונים של ליל החורף"? ובכן חויית הקריאה הזכירה לי אותו. הספר הזה דחוס באירועים נפלאים שהיו יכולים להספיק לטרילוגיה בפני עצמה. האגוזים הפריכים שמתחבאים בתוכו הם הדמויות העגולות והמקסימות בעלי חוזקות וחולשות שגורמות לך להזיל דמעה ולהריע בשלהוב חושים לפי המאורעות שפוקדות אותן. מרגרט וטרייסי השכילו לבנות עולם פנטסטי אדיר שבו הקורא לא יכול שלא להישאב אליו ולחיות אותו. הקריאה היא חוויה פיזית ממש- כמו בראוניס... הספר הזה ממשיך את הרמה של הראשון ואפילו מתעלה עליה! אה- ולאורנה שולטת!!”

“חלמתי עליהם. רציתי להיות איתם. אחד מהם. וכשהם אבדו לי- בכיתי כל כך... גיבורי הרומח עיצבו את נעוריי ופתחו לי שער לעולמות אחרים, מופלאים הרבה יותר...”

“עוד יותר טוב מהראשון!”

“הספר "דרקונים של ליל החורף" שהינו כרך ב' של טרילוגיית "רשומות רומח הדרקון" מאת מרגרט וייס וטרייסי היקמן (הוצאת מיצוב, 1990) היה אחד הספרים האהובים עלי בילדותי, וכמוהו הסדרה כולה. דומני שקראתי אותה, ואת כרך ב' בתוכה לפחות עשר פעמים, ובכל פעם נהניתי עד מאוד. בראשית הספר, לאחר שצבאות הדרקונים החריבו את העיר טרסיס בה שהו, התפצלה החבורה. קבוצה אחת, בהובלת הסייר תניס חצי־עלף, שכללה את קרמון הלוחם ואחיו הרב־מג רייסטלין, את כוהת מישקאל סהר־פז ובעלה מי־נהר, וכן את טיקה ולצדם נסיכת ממלכת העלפים סילבנסטי, אלהנה צפריר, יצאה לסילבנסטי. הקבוצה השנייה, שכללה את נסיכת ממלכת העלפים קוואלינסטי, לאורנה, את הגמד חלמיש כור־אש, את הקנדר גדילן קוץ־רגל, את כוהן פלאדין אליסטן ואת סער בהיר־להב, יצאה לעבר חומת הקרח במטרה למצוא את בועת הדרקון שבידי שר דרקוני הכפור, העלף האפל פאל־תאס. לקבוצה הצטרפו שלושה אבירי סולאמניה בפיקוד דירק שומר־הכתר. אז התברר כי למעשה סער בהיר־להב אינו אביר סולאמניה כפי שהצטייר עד כה. הוא טרם הוסמך לאבירות כאשר עזב את מולדת אבותיו ושב למרגוע בראשית הספר הראשון. לאחר שורה של הרפתקאות שחוותה כל קבוצה הגיעו תניס וקבוצתו לסחף, במטרה לחבור לקבוצתה של לאורנה שהגיעה לסולאמניה. זהו החלק המוצלח בספר. שם עמד סער למשפט משום שדירק האשים אותו בהתחזות לאביר ובמורך לב אל מול פני האויב. לבסוף, בזכות אביר הוורד, גונתר אות' ויסטן, חברו הטוב של אביו המנוח, שערב ליושרו הותר לסער להצטרף לצבא האבירים שיצא להגן על בירת סולאמניה, פלנתאס, כמפקד כוח אבירי הכתר שהגן על צריח הכוהן הראשי במעבר שבהרי וינגארד. הצריח היה למעשה מצודה ששמרה על הדרך לפלנתאס. "האגדות סיפרו כי הצריח לא נפל מעולם, שעה שהגנו עליו אנשים שאמנו בלבבם" (עמוד 383). למרות שלמעשה הוטל עליו קלון "האבירים הצעירים תחת פיקודו של סער בהיר־להב, למדו להעריץ את מנהיגם" (עמוד 384). הקרב שניהלו הוא וחבריו על הגנת הצריח הוא אחד הקטעים המרתקים והמרגשים בטרילוגיה כולה. שם נדרש סער להתמודד עם רדיפת הכוח של דירק, מפקד כוחות האבירים בצריח, כמו גם עם צבאות הדרקונים. "כל ימי חייו, נהג סער על־פי החוקה ועל־פי המידה. החוקה: אסט סולארוס אות מיתס – כבודי יקר לי מחיי" ( עמוד 409). בניגוד לחוקה, המידה התבררה כסד כללים מעיד ומחשק. שמשום מה רק סער, יחידי מכל האבירים, הצליח להתנער ממנו. "מדוע הייתי אני שונה ? שאל סער את עצמו. אולם הוא ידע את התשובה, שעה שהקשיב לריטוניו של הגמד. בזכותם של הגמד, הקנדר, הרב־מג, חצי־העלף... הם לימדוהו לראות את העולם בעיניים אחרות: עיניים מלוכסנות, עיניים קטנות, אפילו עיני שעון־חול. אבירים כמו דירק ראו את העולם בצבעי שחור ולבן" (עמוד 409). לעומתם ראה סער "את העולם בשלל צבעיו הססגוניים, באפרוריותו הקודרת" (עמוד 410). הגנת הצריח תדרוש מסער וחבריו אומץ, נחישות והקרבה כפי שלא נדרשו להם קודם לכן, וזו בדיוק הסיבה שקטעים אלו בספר נותרו עמי שנים כה רבות לאחר הקריאה. מומלץ.”

“אני אוהב בראוניז. הבראוניז הדחוסים והשוקולדיים הללו עם חתיכות של אגוזים בפנים. למה נזכרתי בבראוניז כשקראתי את "דרקונים של ליל החורף"? ובכן חויית הקריאה הזכירה לי אותו. הספר הזה דחוס באירועים נפלאים שהיו יכולים להספיק לטרילוגיה בפני עצמה. האגוזים הפריכים שמתחבאים בתוכו הם הדמויות העגולות והמקסימות בעלי חוזקות וחולשות שגורמות לך להזיל דמעה ולהריע בשלהוב חושים לפי המאורעות שפוקדות אותן. מרגרט וטרייסי השכילו לבנות עולם פנטסטי אדיר שבו הקורא לא יכול שלא להישאב אליו ולחיות אותו. הקריאה היא חוויה פיזית ממש- כמו בראוניס... הספר הזה ממשיך את הרמה של הראשון ואפילו מתעלה עליה! אה- ולאורנה שולטת!!”

“חלמתי עליהם. רציתי להיות איתם. אחד מהם. וכשהם אבדו לי- בכיתי כל כך... גיבורי הרומח עיצבו את נעוריי ופתחו לי שער לעולמות אחרים, מופלאים הרבה יותר...”

“עוד יותר טוב מהראשון!”