****
אני אעשה את זה בקיצור :-)
בנאדם יושב ברכבת, קורא ספר של סופר שהוא מעריך, סופר של סיפורים קצרים. הוא מנסה למצוא את ה"מוג'ו" החמקמק והנעים שהיה בסיפורים מהספרים הקודמים, משהו ששילב חן, רעננות ומיסתורין, למרות העברית הפשוטה והדלה.
אבל כאן, חוץ מסיפור או שניים, האיש ברכבת נשאר עם תחושה חמצמצה קצת. "מה, זהו?" הוא חשב כמעט בקול. "גם אני יכול לכתוב סיפורים כאלה". ואז הוא הבין שזה בעצם חלק מהקסם של אתגר קרת. הסיפורים כתובים באופן כל כך פשוט, נקי, יומיומי וקולח, שזה נראה נורא נורא קל.
אבל כשהאיש הזה ברכבת חשב על כך עוד קצת, הוא בעצם הבין שקרת התאמץ מאוד כדי לכתוב את הסיפורים האלה. שה"זיעה" ניכרת בכל שורה מהודקת ומזוקקת מדי. שהכול נקי מדי, מיושר מדי, ומתאמץ מדי. שכל הדמויות חושבות את המחשבות אך ורק של אתגר קרת, ומדברות כמוהו, לא חשוב אם הן מלצריות מטקסס, אנשי עסקים מתל אביב או רופאי שיניים דתיים מירושלים. כולן מדברות בדיוק באותה שפה חולמנית ויומיומית, כמו שליח של פיצה תל אביבית עם תואר בפילוסופיה וספרות עברית.
מרק טוויין אמר פעם, "כשיש לך ביד פטיש, כל בעייה נראית לך מסמר". וזו בדיוק הבעיה של אתגר קרת, חשב האיש ברכבת. הוא מותח כל סיפור כדי שיתאים לאותה תבנית, ולאותה שפה. הוא לא משנה את עורו, ולא חשוב אם הוא כותב על אלוהים או על מישהו שמאס בחיי הנישואין שלו. שניהם אותו דבר. וזה הופך את זה למשהו חלול ולא אמין.
זה לא שהספר לא טוב. הוא לא רע. אבל המשמעות הנוספת הזאת שהיתה לסיפורים מפעם והעניקה להם תוגה וקסם, נעלמה כמעט לחלוטין.
האיש ברכבת חשב על סיפור קצר שהוא בעצמו כתב לפני כמה שנים, ושהיה לו נורא מתאים:
המכונית הידרדרה עשרים מטר מתוך הדרייבוויי אל הרחוב, עיקמה פח אשפה, ופגעה במכונית אחרת שחנתה על המדרכה.
השכנים התאספו מסביב. איזה נס, כולם אמרו.
היה יכול לעבור שם מישהו, איזה ילד שלא שם לב.
איזה מזל.
סופרמן הסיט את התריס בחזרה, והלך למטבח להכין קפה. הוא הדליק את האור, והרגיש כאילו שני סלעים מקריפטונייט מאיימים למחוץ לו את הגולגולת. רק חודש וחצי הוא שוכר כאן, וכבר נמאס לו מהשכנים האלה, שדוחפים את האף לכל מקום. בטח שהוא ראה את המכונית מידרדרת. החושים המחודדים עד כאב שלו הזהירו אותו על הסכנה עוד כשמקפירסון שכח למשוך את הידית של ההנדברקס, לפני שעה. העניין הוא שפשוט לא היה לו כוח לקום מהמיטה. המסיבה הזאת גמרה אותו, בעיקר האלכוהול. אחרי שמונה וודקה רד בול הוא בקושי זכר איך קוראים לו, קלארק קנט או כריסטופר ריב או ג`ון סמית. הוא בדרך כלל הקפיד לא לקחת יותר מדי סמים, הסרוטונין שלו היה גם ככה בשמיים, וטריפים רק גרמו לו לעשות שטויות, כמו אז, עם המסטולית ההיא, לויס.
אני לא הולך היום לעבודה, פור קרייסט סייק, מה שלא יהיה, הוא חשב. צריך לנקות קצת את הדירה, הפח מחוץ לדלת עוד מיום חמישי, והחתולים כבר הפכו אותו ונברו בשקית הקרועה כדי לחפש אוכל. הכל הסריח כל כך.
החלב נגמר.
די, צריך להגיע להחלטות, לעשות משהו בחיים, אולי אפילו ללכת ללמוד משהו, הוא חשב, ועף לשירותים להשתין.
***