לא לעצור!! לא להפסיק את מרתון הביקורות!! לפחות ביקורת ליום או שתי ביקורות ליומיים! אני אבקר ספרים עד שהראש שלי יתפוצץ! או עד פורים :O
סתם, לא, גם אז אני לא אפסיק!! D:
מעניין מה אני אעשה אם יהיה לי מחסום קריאה =.=
אבל לא להתעמק בדברים עצובים מאין אלהההההההההה!! בואו נתחיל!!
קדימה! ואחת, ושתיים, ושלוש, וכושר! ואחת, ושתיים, ושלוש, וכושר! (נכון רק הצרחות האלו מעייפות אתכם?^_^)
אבל היי, בלי כושר איך נרצח אנשים תמימים ברחובות?

אוקיי, אז את הספר התחלתי לקרוא בתחילת ואני שבה וחוזרת, תחילת, החופש הגדול.
כן, זה היה בערך לפני חצי שנה. אני יודעת אני יודעת.
קיבלתי אותו כמתנת יום הולדת מכנרה היקרה לי מאוד בשבוע הספר. אבל בשלב מסויים גיליתי אותו מייגע ועזבתי את הספר.
עכשיו, אתם בטח חושבים לעצמכם למה לא כתבתי ביקורת על זה כבר אז, כי כידוע, אני כותבת ביקורת על כל ספר שאני קוראת. אז זהו, שלא סיימתי לקרוא אותו. בכלל לא. נתקעתי באמצע והזנחתי אותו.
עכשיו אתם בטח חושבים לעצמכם, "איך לעזאזל היא הזניחה ספר לחצי שנה?!" אז זהו, שגם אני עדיין תוהה בנוגע לזה. הדבר היחיד שאפשר לנקוף לזכותי הוא שהזיכרון שלי רק הולך ונהרס עם השנים :O

אז את הספר התחלתי מהאמצע שלו לפני... יומיים? כשסיימתי את הספר... שאני לא זוכרת את שמו או מודעת בכלל לזהותו :O אה, כן, במבי.
אז התחלתי את הספר הזה אחריי במבי.
לא ממש זכרתי מה קרה בספר הראשון לספר השני. וכנראה שנטשתי אותו בגלל ילדותיות ותמימות יתר, אבל אחריי "הפנימייה שלא הייתה", שום ספר כנראה לא יגרום לי לנטוש אותו בגלל המניעים האלו. אז שרדתי את הספר יפה מאוד. הוא גם מאוד מתוק, ונחמד. אבל מעצבן.
כי הדמויות בסך הכל מאוד תמימות. הדברים מסתדרים על הצד הטוב ביותר תמיד. וזה משמים לקרוא על ספרים מושלמים. עם הדמות המושלמת והחמודה שלא יכולה להרביץ לאף אחד (באמת? ברצינות? תהיי גבר!! נמושה!!) ואיך הם התחתנו אחרי עשרים וחמש שנים שהם לא נפגשו - אנשים משתנים!! זה ממש נדוש. happly ever after, ממתי אן מאבונלי קשור לדיסני? (וכן, לא אכפת לי אם אני עושה טעות כתיב באנגלית. אז אל תתקנו אותי, זה מביך!!><
(ואם מישהו שקורא את זה מורה... בבקשה אל תהרוג/תהרגי/אחר אותי [כי ה"אחר" בתפסים מסויימים נוגע לחייזרים D:])
טוב, אז באמת, הספר לימד אותי שמורים ה-ה-ה-הם... מגמגמת גם... בולעת רוק בכוח בני אדם!! אומרת מהר לפני שאני אתחרט
אז כן. המורים הם גם - אני אמנע מכם את התחבטויות הנפש שלי - הם גם כאלה. או לפחות אן, אני לא יודעת מה עם האחרים. אבל זה ממש נחמד להבין שיש מצב של אחד למיליון שהמורה לשל"ח שמעביד אותי 24/7 עשויי להיות בן אדם, למרבה הזוועה.

הדמות שהכי אהבתי בספר היא דיווי. כי אי אפשר לא לאהוב את עושה הצרות האידיוט (במובן הטוב של המילה) הקטן החמוד והחתיך הזה ~ אולי הוא יהיה אח של פרסי. משום מה הוא מזכיר אותו. למרות שפרסי אף פעם לא החליק על עוגת קצפת.
האמת שאת הספר הזה פחות חיבבתי. הוא מזכיר לי את הארי פוטר הראשון - הוא היה ילדותי למדי. אבל האמת, שלמרות שבספר הקודם אן הייתה צעירה יותר, הוא היה פחות ילדותי. וגם הבנתי למה הוא ילדותי. אבל אן פשוט לא מתבגרת. וגם רוב הדמויות מאוד ילדותיות, רובן צעירות, והזקנות מתנהגות כמו צעירות (מרילה יוצאת דופן מהעניין הזה).
אבל בסך הכל, למרות הכל, אני ממליצה על הספר (:
וסליחה על החפירה, יש לכם בטח חורים בראש בגללי.

בע"ה

I think of her now I'm older / I still love to dance
something will shine through the body / if you give it a chance

אין לי בביקורת הזו מהלך מסודר, אלא רשימת הערות על הספר הזה , אחד האהובים עלי בסדרה.
•קראתי ספרי נוער מגיל צעיר, ומאז תמיד חשבתי על הגיבורים בספרים כמבוגרים ממני; אך אני גדל והסיפורים לא, ולעיתים אני מפנים זאת והתחושה מאוד מוזרה. כאילו, פרסי ג'קסון בן 16 וצריך להציל את העולם? הארי פוטר כנ"ל בן 17?
כך גם בנוגע לספר הזה - אן צעירה ממני בשנתיים-שלוש, מורה נערצת בבית הספר וחצי אימא לזוג תאומים. עניין מוזר ביותר.
•תמה משמעותית בחינוך, כפי שהוא מופיע בשלושת הספרים הראשונים בסדרה, היא עניין ה"שאיפות". המורה האהובה על אן הפיחה בתלמידיה שאיפות, וכך גם אן מקווה לעשות לתלמידיה.
ומה הן השאיפות האלה? השכלה גבוהה, בעצם. לפתח את השכל והרוח האנושיים, להכיר את אוצרות התרבות המערבית ואולי להשתתף ביצירת חדשים.
זה רעיון מעניין ומעורר מחשבה; ונדמה לי שהוא פחות קיים בימינו, כשהלהט האידאולוגי של בני נוער מופנה לדברים אחרים - אבל מה אני יודע. צריך עיון.
•נקודה אחרונה תהיה בנוגע למוסר. לא אתייחס כרגע לעמדת החברה בעניין, שזוקקת עיסוק נרחב יותר בשאלת הדת בסדרה - אי"ה אתייחס לכך בביקורת אחרת; אלא לכך שאן מוצגת, כאן ובספרים אחרים, כמודל לחיקוי. כדמות שהרמה המוסרית שלה גבוהה באופן ניכר מהסובבים אותה.
במה זה מתבטא? "בנקודות הקטנות, במילות עידוד" - לא מדובר כאן בצדיקות או בצדקנות, אלא בהתנהגות נעימה ונוחה לבריות ורגישה; אנחנו יכולים לקוות להיות כמוה, זה לא רף עליון מדי.
•בעצם, נזכרתי בעוד משהו - ל' מ' מונטגומרי מאוד מאמינה באהבה. הספרים שלה מלאים בענייני שידוכים ונישואים, ולמיטב זכרוני כמעט בכולם האהבה מנצחת שיקולים אחרים ומניעות שונות.
הנקודה המעניינת שהיא מיישמת את זה גם אצל זוגות מאוד מבוגרים - ובאופן מפתיע עוד יותר, גם במקרים של נישואים שניים. נדמה לי שזה רעיון נדיר למדי, ואחד שאני נוטה מאוד לחבב - אהבה היא כוח גדול ואמיתי, ואולי ראוי שהוא באמת יהיה השיקול המכריע בנישואין; אבל היא בשום אופן לא חד פעמית, מוקדשת לדמות אחת וזהו.
אבל מה אני יודע, במיוחד בתחום הזה. זו גם לא תובנה שאני מעוניין לבחון אישית. :)

נ.ב.
הערכתי הגדולה נתונה למי שיזהה את הקשר בין הציטוט לביקורת (וליתר דיוק, לספר שעליו נכתבה הביקורת).

טוב, היום חשבתי לעצמי שאם אנחנו הולכים להיתקע באתר הזה עוד הרבה זמן (לפחות עד שנלך לאוניברסיטה ונוציא את הספר הראשון שלנו) כדי שתפסיקו לכנות אותי Angel ותקראו לי בשם החיבה שלי טאם טאם טאם "אלי". אני יודעת זה כינוי לא מרשים, איך קיבלתי אותו? סיפור ארוך לפעם אחרת. אז בכול מקרה, אתם יכולים לקרא לי אלי.להגנתי, קיבלתי את הכינוי הזה עוד לפני שתיכון הלילה יצא, אני אישית חושבת שהם חיקו ממני את השם. ולא, אלי זה ממש לא השם האמיתי שלי. אז די לחפור על אלי ובואו נתחיל כבר בביקורת!

*********************************************************************************************

אוקיי, אז זוכרים את האירוע המשפחתי שסיפרתי לכם עליו? המשעמם ההוא? אז ההורים שלי שיחדו אותי שאם אני אתנהג יפה ולא אנסה להעיר הערות עוקצניות על בן דוד של אבא שלי בזמן האוכל הם ישיגו לי את הספר "אן מאנבולי" ספר שהם יודעים אני חומדת עליו הרבה זמן.

אז כשעברו לבסוף ה-3 שעות המייגעות של שיחות חולין, ואגב, רק להרגשה אני אדגים שיחה מאוד מעניינת עם דודתי.
"אלי! מותק צביטה בלחי איך גדלת חמודה!" (אני גדלתי?!)
"תודה רבה"
"אויש, הנה כמה חצ'קונים יוצאים מהאף! שוב פעם אכלת שוקולד?" (לפחות רואים לי את הפרצוף)
"היי! זה ממש לא נכון!"
"איזה שמש נעימה יש בחוץ נכון? " (אני בטוחה שכן, רק חבל שאת מכסה אותה לכולם)

כמובן שאת כול ההערות החצופות לא אמרתי באמת, אבל תודו שיש לי משפחה מעצבנת.
אז בכול מקרה, כשהשוחד שולם שקעתי על הפוף בחדרי ובלעתי את הספר. ניגשתי לספר עם הרבה ציפיות לאחר ההצלחה של הספר הקודם שעליו לא כתבתי ביקורת.
אז בואו נפעל בדרך המסורתית ונוריד \ נוסיף כוכב על כול + או - שהיה בספר.


כוכב 1 - דמויות, הרכבת הדמויות הייתה נהדרת ומציאותית. אן, הדמות הראשית. לא הוצגה כיפה מידי, נעימה מדי או נחמדה מדי. היא הוצגה כנערה ג'ינג'ית לא מכוערת, גם לא יפה, שאפתנית וחולמנית. דמות ראשית מצויינת ואמינה (סוף סוף).
דיאנה - חברה הכי טובה, אבל מכיוון שהספר מתרחש אי שם במאה ה-19 היא נקראת "ידידת נפש". מקסימה וחברותית. ואוהבת את אן באמת ובתמים ומבלה איתה כול הזמן.
גילברט - הילד שמאוהב באן, אבל היא לא מחזירה לו אהבה, הוא לא חנון, הוא הילד הכי מקובל, והיא ילדה מאוד מקובלת גם. בתקופה ההיא לא היו מלך ומלכת הכיתה. מי שהיו לא ידידים והיה חלק בחבורה הוא היה נחשב מקובל.

כוכב 2 - תקופה, איך אפשר להיתעלם מהתיאורים הקסומים של העיירות המאה ה-19? התיאור המקסים לא פוסח על אף פרט ופרט אך גם לא מתעכב עליו.


כוכב 3 - אווירה, איך שאתה פותח את הספר אתה מתענג על האווירה הקסומה השוכנת בו. עבודה איכותית של הסופר, ללא ספק.


כוכב 4 - כתיבה, כתיבה ברמה גבוהה אך מובנת. לא נתקלתי בשום ניסוחים לא נאותים לתקופה (כמו ברעות מלידה, מצטערת אנג'ל) אולי בגלל השספר עצמו נכתב ממש ממזמן. איכות טובה!


הכוכב שהורדתי היה העלילה, לפעמים הסופר קצת "נתקע" על עלילה אחת. מקרים אלו היו בודדים אך בכול זאת פוגעים באיכות הקריאה.

בקיצור, קלסיקה שחובה לקרא בין אם אתה בן 10 או בן 100.
מומלץ מאוד! תלכו לקרא מיד! אמרתי מיד!!!!!!!! (תוצאה מעודף שיעמום באירועים משפחתיים הא הא אמא ואבא!)