זיכרון הוא דבר קצת טריקי. כמו האישה שפגשתי הבוקר, והיתה נראית לי מוכרת, רק שלא הצלחתי להיזכר מאיפה, ואיך קוראים לה בכלל, ואחרי עשר דקות של שיחה כבר לא נעים לשאול. כמו זה שכמה דקות אחרי שנפרדנו והחלטתי לשכוח מזה לגמרי, השם שלה פתאום צף ועלה, וקלטתי שזו היתה בת השירות במקום העבודה הקודם שלי, ולא זיהיתי אותה רק בגלל שבאותם ימים היא היתה נערה צעירה ולא אישה בהריון. או כמו השם הזה של הסופר, שאין לי מושג מאיפה הוא מוכר, אבל הוא חייב להיות מוכר, כי הוא כתוב באותיות גדולות מאוד על הכריכה. ומזל שההוצאה לאור מכירה את זכרונם החלש של בני האדם וטרחה לייצר עזר זיכרון בדמות שם רב המכר הקודם של הסופר. וכמו "הפרוצדורה הרביעית", שהוא מסתבר שם הספר הקודם, ושהוא היה ספר מתח ממש טוב. לא שיש לי מושג מה היתה שם העלילה, או מה שם הגיבור, ובכלל אם זה היה גיבור או גיבורה. אבל אני זוכרת שהוא היה ממש מפחיד. כלומר ממש טוב, מהסוג שלופת את הלב ביד קרה. ושהוא היה על משהו רפואי, איזו טכנולוגיה מתקדמת שנוצלה בצורה מרושעת או משהו.
טוב, אז זה מספיק. לקחתי את "שריפה איטית" הביתה. בבית התחיל הדיון השגרתי עם האיש. הוא אומר "קראנו", ואני אומרת שלא. ההיסטוריה אמרה שהצדק איתו, סטטיסטית, פשוט כי הזיכרון שלו טוב משלי. לא שאי פעם ניסינו להתיר את הויכוח הזה בדרך הפשוטה. היינו: הוא קרא, ואני לא. כי גם זה יכול לקרות, בחלק מהבתים, אצל אנשים שלא נשואים זה לזה עשרים ומשהו שנים, ולא קוראים באדיקות כל פיסת נייר מודפסת שמתגלגלת תחת ידיהם, גם אם היא אריזת דגני הבוקר שמספרת להם כמה חשוב לאכול תירס מעובד ומסוכר כדי להיות ספורטאים טובים. לא משנה. זה דיכוטומי: או ששנינו קראנו, ואני סתם לא זוכרת כהרגלי, או שאף אחד מאיתנו לא קרא, ואז הוא זוכר משהו אחר. אז קראתי רק כדי לבדוק. האם זה משהו שקראתי פעם ואז משהו מתוכן יישמע מוכר, או שלא. הסיכום היה שלא. ומחשב הספריה, אגב, תומך בגירסה שלי לאירועים.
כמו בהרבה מקרים, הכל מתחיל במשולש. קאש ווקר הוא מדען שחוקר זיכרון, ויש לו עבר שחור. כלומר, הוא בעצמו שחור, והוא רדוף זכרונות מהיותו ילד קטן, של לינץ' שערכו באביו. נאט הנסי הוא בלש במשטרה. גם הוא רדוף זכרונות מהיותו ילד קטן, מהיותו עד למוות האלים של אביו. המחקרים של ווקר אינם תיאורטים, הוא מוצא יישומים מעשיים. אחד היישומים הללו הוא מבדק שאמור לגלות נטיות גזעניות אצל אנשים אחרים, מבדק שהמשטרה נאלצת לאמץ ולהפעיל על עובדיה בכל הדרגים. כך מתנגש ווקר לראשונה עם הנסי. השניים שונים זה מזה מאוד, ככל שמדען שחור ושוטר לבן יכולים להיות שונים. אלא שלשניהם יש גם משותף, מעבר לחוויות היתמות והטראומה. הכל מתחיל כשנאט מגלה לזוועתו שהאקס של ארוסתו היפה והמוכשרת הוא ווקר. לקאמילה, הארוסה והאקסית, יש גם כן סוד שחור, שהיא מגלה לעצמה, אבל מתלבטת אם לספר עליו לנאט. ואז קאמילה נפצעת בראשה, ונאט מוצא את עצמו נזקק נואשות למיומנותו של ווקר כנוירולוג, ולתגליות השרויות במחלוקת אתית הכרוכות בהעברה ובשחזור של זכרונות אישיים.
ואז העלילה הולכת ומסתבכת. אבל קשה כבר להרחיב בלי לספיילר כהוגן.
שביל החלב:
מתח: חמישה כוכבים, בלי ספק. קצבי ודינמי מאוד.
עיסוק בפערים גזעיים ובדעות קדומות: ארבעה כוכבים. דיון טוב ומעורר מחשבה.
אינטראקציות בינאישית, דינמיקה, ועיסוק ברגשות: ארבעה כוכבים. כולל דילמות הכרוכות בזיכרון, או בהעדרו.
עיסוק בתחום המדעי: שלושה כוכבים. אולי בגלל שהספר יצא לפני חמש עשרה שנה, ולכן היידע המדעי בתחום חקר המוח קצת מיושן, אולי בגלל חולשתו של הכותב. הרקע המדעי לא משכנע.
הכריכה: שני כוכבים בקושי. מה זה הגועל נפש הזה? מזל שאני לא מסתכלת בקנקנים.
ולא ממש אכפת לי אם קראנו או לא. מבחינתי זה כמו קריאה ראשונה. עכשיו ממהרת לרשום התרשמות, אחרת לא אצליח לזכור.
