ביקורת ספרותית על יהודי הדממה - הוצאה מחודשת - כתבי אלי ויזל # מאת אלי ויזל
ספר מעולה

---

ארבעים שנה אחרי, בעיניים דומעות, מצטרף הקורא למעגלם הסוער של מאות הסטודנטים המוסקבאים. אלו, שכל יחיד מהם מסתיר את יהדותו, ורק המעגל המשותף מאפשר להם לפרוק את הגאווה היהודית שהם כל-כך מתביישים בה ביום-יום. כאן, בלילה הזה של חג שמחת-תורה, הם יתפרקו בטירוף של שמחה. טירוף כזה שישמור על הניצוץ שכה מתקשה לשרוד, שמרבה להילחם על שבריר של לגיטימציה-עצמית-פנימית. אל המעגל המטורף הזה, יתגעגעו כל השנה. הם יודעים זאת היטב - גם הקורא חש זאת - וזה רק מבעיר את התפרקות השמחה הלא-כל-כך חוקית.

להכניס את התודעה מאחורי 'מסך-ברזל'; לדבוק בפאראנויה מהצל של עצמך ועם כל זה להתגאות ביהדותך; להפך ל'בבושקה' מזילה דמעות; או לחסיד מתוועד ומתחמם בקור סיבירי - אלו חלק מהתחושות שמציע הסופר והנובליסט המוכשר בספרו 'יהדות הדממה'.

לברית המועצות הוא אמנם נסע כעיתונאי ותייר מסקר, אך עטו התעקשה - משום מה - לדבר מגרונם החנוק של יהודי-הדממה. בחושים מחודדים של בוגר אושוויץ ובוכנוואלד, הוא מטיב להקשיב לדממה הצורחת. הוא יודע להסתכל אל העיניים. די לו בכך. הוא מבין את כל מה שאי אפשר - ואולי גם אין צורך ? - לומר לעולם.
השילוב המנצח של המבט החיצוני בעינו וליבו של האיש הכל-כך פנימי, כשהם נכבשים עד דק בסגנונו החד והמגדיר, נותן מבט ומעניק תחושה של אחורי מסך ברזל, ושל חירות פנימית בלתי מוסברת שכל הנסיונות להחניקה לא יעלו.

כשקראתי, לפני שנים אחדות את 'יהדות הדממה', העמסתי על עצמי הרבה צער ובעיקר מחנק. כמעט שלא הצלחתי להוציא הגה - לאות הזדהות עם צווחת דממתם. כששבתי לעולם המעשה והמציאות היבשה, נזכרתי באחת כי כבר שנים שהם כבר לא דוממים. הם הקימו מפלגות משפיעות, קם כבר דור חדש ושזוף, שקיבתו מתמודדת עם סחוג וחילבה, וכבר ממש מתקשה למצוא את סיביר ואת מוסקבה באטלס מבלי עזרה של גוגל-מפה.

אז, ורק אז, הנחתי את הספר, יצאתי ממעגל הרוקדים והבוכים - ניגבתי את דמעתה של הבבושקה מרוטת הלחי ועטוית השביס. וקראתי לעברה בקול מלבב: די, מנעי קולך מדממה ועיניך משחוק של בכי.

הבאנו שלום, שלום, שלום-עליכם...

» ביקורות נוספות של מתלמד
» ביקורות נוספות על יהודי הדממה - הוצאה מחודשת - כתבי אלי ויזל #