ספר בוגר המתאר מערכת יחסים משפחתית מתפרקת בחברה שבעה( הולנד).
הספר מתאר אם שחוזרת מ"נדודים" לבית שבו האב הזנוח מתפקד ומגדל את שתי בנותיו במשך שלוש שנים לבדו.
לכאורה מצב ברור של רעים(האם) וטובים ( האב ולפחות בת אחת).
אבל, התמונה מסתבכת, כי כרגיל לכל גורם יש תרומה למצב.במהלך העלילה מתקלפת השכבה החיצונית ורובד אחר רובד נחשפים באיזמל חד, אמיתי ומורכב.
המסכות נופלות: האב בעל ההתנהגות הנוקדנית, המתעלמת מבעיות ומצוקות של האישה, הבנות והסביבה, יוצרת ניכור קשה שפוגע גם בו.
ה"רעים" אינם הופכים ל"טובים", אלא יש תהליך של שינוי מורכב. מין מחול סביב ארוע מרכזי אחד (מסיבת הבגרות של טירזה).
הספר מציג אמיתות ביחסים שבמשפחה. ללא רחם ובלי לחוס על הדמויות והקוראים.
העלילה דחוסה.
לעיתים היתה לי הרגשה של מחזה של חנוך לוין מתורגם לסביבה הולנדית בלי ההתחכמויות החנוך לויניות.
השפה פשוטה והעלילה הגיונית וקולחת ועדיין צריך מאמץ ואמפתיה לדמויות בקריאת הספר.
מי שצולח אותו , מקבל תובנה עמוקה והרבה חומר למחשבה, הנותן תמורה מלאה למשאבים הנדרשים לקריאה.

אהבה הורגת, קודחת בליבך
אהבה הורגת, מצלקת אותך
היא רק בידור זמני, דואב
מזיקה לקו הלב
לעולם לא תשחרר אותך…

כשהייתי בת 16 ניסיתי לתרגם את Love Kills של מרקורי וגיליתי כמה קל להרוס שיר עוצמתי כל כך.
נוסיף לכך את העובדה שאז, עוד לא חוויתי אהבה אמיתית ולכן גם לא יכולתי להבין על מה מקונן סולן להקת קווין. חשבתי שאם אני טובה באנגלית לא תהיה לי בעיה להעביר את רוח היצירה לעברית.
העתקתי לגיליון נקי את תרגומי המטופש בצרוף שמי המלא ותאריך ומסרתי אותו כחיבור מקורי שלי למורה לספרות.
קיבלתי עליו ציון 100 ובונוס מיוחד: להקריא אותו בכיתה בקול רם.
מיותר לציין שמאז אותה תקרית הפכתי לחברתו הכי טובה של הקצין הצרפתי, דרייפוס.
כן! ההוא שניטלו ממנו הדרגות, שהשפילו אותו לפני כולם אלא שאצלי זה הפך להיות דבר שבשגרה: אינני יודעת אם גם אותו דקרו בסרגל מתכת וקרעו את מחברותיו אך הוא לפחות היה חף מפשע וגם אמיל זולא עמד לצידו.
אני גזלתי משהו שלא היה שלי, העמדתי אותו אל מול עפרוני וטבחתי בו ללא ניד עפעף.
(לפניכם הבית הראשון בלבד ובואו נשאיר זאת כך מטעמי פדיחות).
הבגרות לימדה אותי דברים נוספים על האהבה למרות שמאז ומתמיד התייחסתי אליה בחשד. חשתי שמיוחסת לה חשיבות מופרזת בכל ההיבטים הידועים: ספרים, (הפסקתי עם הז'אנר הרומנטי מהרגע שסיימתי לקרוא את "לאהוב עד מוות" של דבורה עומר. יש יגידו מתוך התגוננות עצמית) סרטים, מוסיקה וממתקים בצורת לבבות.
שוויון הנפש שלי כלפי האהבה וזלזול בכל מה שמסמל אותה חיסן אותי לזמן מסוים עד שהגיע אחד שחשב כמוני ונפלתי מרצון ברשתו.
החיבה העזה הכרוכה בחשיבה עקבית, אי-רציונלית אודות אדם מסוים ידועה בכל העולם וספרים רבים מנסים לפרש אותה אך אותי דווקא מעניינות הפרשנויות מהצד האפל שלה, זה שעליו שר פרדי בקול "ליל הבדולח" שלו.
האם לא יהיה זה מרתק לעקוב אחר נפילתו של אדם מן השורה, מרובע, צייתן וחובב כללים ונורמות לתוך באר אפלה, חסרת דפנות וקרקעית הקרויה אהבה?
יורגן הופ-מיי-סטר (שם משפחתו בתרגום מהולנדית הינו: משרת בכיר) גר בחלק הטוב של אמסטרדם אל מול הוונדל פארק, עורך בהוצאת ספרים. נשוי ואב לשתי בנות חכמות ויפות. הוא דואג לעתידן, מנסה לחנכן עפ"י חוקים וכללים שאותם קיבל על עצמו מהוריו כשהיה קטן. הוא אב דואג ואוהב.
אינו מורד, אינו מתנגד גם כשאשתו מחליטה לעזוב את הבית למספר שנים ולחזור אחרי כן, שבעה מרומנים כושלים ומשגלים חפוזים.
הוא מצטייר כטיפוס כנוע, שקוף ובלתי משמעותי ואמנם הקורא השפוי מגיע למסקנה שדמותו הרופסת, לא מזיקה לאיש.
הוא השלים עם חסך האהבה, עם התקשורת הלקויה בינו לבין אשתו, עם הסתלקותה של הבת הבכורה לצרפת. הוא חי למען דבר אחד בלבד. בשביל אדם יחיד ומיוחד. אהבתו העזה והבלתי מתפשרת לבתו הצעירה, טירזה.
הוא מוכן לעשות הכל כדי לזכות בהערכתה, במילה טובה ממנה, ממלכת השמש שלו כפי שהוא מכנה אותה.
בכתיבה מבריקה, חכמה ואף משעשעת (עד כמה שההולנדים יכולים לשעשע, בל נשכח שמדובר בעם הכי מפוכח, רציונלי ועם שני רגליים נטועות עמוק באדמה) שוזר ארנון גרונברג עלילה עוצרת נשימה, מפתיעה ובלתי נשכחת אודות יחסים בין גבר לאישה, בין אב לבנותיו, בין משפיל למושפל.
והחוט הדק עד דקיק המפריד בין אהבה לשנאה, לשטנה, לטינה.
לאחר הקריאה האינטנסיבית שנמשכה יום וחצי כולל הפסקות פיפי, נשימה ונשיפה, הייתה לי שיחה מעניינת עם שותפי לחיים, הולנדי משני הצדדים ולכאורה נורמטיבי לחלוטין.
הוא אמר שההולנדים כמו הישראלים, ישירים מאוד.
הם ידברו אתך על הכל, פנים מול פנים ולא יסתירו דבר אך דווקא העם הזה, הישיר שדוגל בסקס חופשי ומריחואנה בבתי הקפה – מופנם בכל מה שכרוך באהבה.
פוחד לדעת על דברים שזרים לו, שאינם נמצאים בלקסיקון משום שההתנסות בדבר מה "כואב" יכולה להזיק ולהוציאו מכלל ריכוז.
וזה לא רק נכון לגביהם, זה ודאי לגבי העולם.
אחד בפה ואחד בלב,
כך עושים כולם.

מכירים את ההרגשה שאחרי קריאת ספר (או אפילו תוך כדי קריאתו) לא ברור לכם אם זה בעצם ספר טוב? זה מה שהרגשתי עם הספר הזה - מצד אחד הוא מכאיב, בועט ומראה צדדים פחות יפים של החיים, ומצד שני - יש בו חלקים די מופרכים (לא אכתוב כדי לא לגלות למי שמתכוון לקרוא). האם אני ממליץ עליו - אני באמת לא יודע.

יש איזשהו מוטיב חוזר בספרות ההולנדית - גיבור גברי עם סוג מסוים של נכות רגשית (ע"ע "ארוחת הערב" ו-"בית קיץ עם בריכה" להרמן קוך, "יצירת המופת" של אנקוויסט, "לא לישון לעולם" של הרמנס).
אבל בספר הזה, גרונברג הגזים לחלוטין - הופמייסטר הוא כל כך מגוחך, כל כך נלעג פסיכולוגית (שלא לומר בלתי אמין), שלעתים הקריאה פשוט בלתי נסבלת. שאר הדמויות, אפילו טירזה האפונימית, מרגישות אפרוריות לחלוטין, ומשרתות רק כדי להציג את הופמייסטר בתור לוזר גדול יותר.
מלבד זאת, המלל ארכני והכתיבה מלאה באלמנטים שאפשר לתאר אותם רק כ-OCD ספרותי. אין שום צורך בכל 400 העמודים, זה בעיקר הופך את הספר לבלתי אפשרי לקריאה בבת אחת (מרחתי אותו על פני חודש, מה שכמעט לא קורה לי). אפשר, באותה המידה, להתחיל לקרוא מעמוד 50, או מעמוד 150, כי החלק הראשון הוא אקספוזיציה ארוכה מאוד ומייגעת מאוד.
בקיצור, הקריאה כדאית לחובבי הז'אנר ההולנדי בלבד - וגם זה לא בטוח.

היה לי קשה להיפרד מהספר - ספר יוצא דופן ברגישותו לצדדים האנושיים של בני האדם. בביקורת בכריכה האחורית כתוב: "גרינברג מסיר מעלינו את המסכות" - פשוטו כמשמעו. ואכן, גרונברג זכה בפרס יוקרתי בהולנד על ספרו טירזה.
מערכת יחסים בין אב ואם, ובין כל אחד מהם לבין בנותיהם וחבריהם של הבנות נחשפת כאן במלוא "מערומיה". מול הרגישות האנושית ניצבת התרבות. מה נכון ומה לא נכון? איך על האדם לתמרן בין רגשותיו האותנטיים לבין מה שהתרבות מכתיבה לו? האם עליו להיות תמיד כנוע? האם עליו לסלוח? האם עליו להתנגד בתקיפות?
שאלה נוספת היא, כיצד ההורים בונים את עתידם, וכיצד הם מתכוננים ליום שאחרי שהילדים יעזבו את הבית? מהם הגבולות להתערבותם בחיי הילדים לאחר גיל מסויים? שכן אדם יכול להרגיש בתוך תוכו שהילדים הם ייעודו בחיים ולהתערב בחייהם ללא גבול אלא שמנגד - התרבות מתפתחת לכיוון אחר. התרבות של ימינו בחצי הכדור המערבי של העולם מאפשרת לכל נער ונערה בגיל צעיר יחסית, לנהוג על פי שיקול דעת גם אם זה נוגד את שיקול הדעת של ההורים שהביאוהו עד הלום. אז היכן הגבול?
ספר מומלץ בחום, זורם אך מטלטל (ובהחלט מתאים לשיח במועדון קריאה ובחיק המשפחה).

כתיבה שגורפת, תוכן שכל כך קרוב למציאות. הפתעות רבות כואבות של בדידות תרבותית, של איפוק גברי שמתפרץ במקומות כל כך שבריריים ואסורים.
מומלץ לא יכולתי להרפות מהספר עד שסיימתי אותו.