ביקורת ספרותית על נו, אז כמה סוטרה? מאת עמרי בר-לב

---

יש ספרים שטוב לקבל כמתנה, אבל אחרי עלעול או חיוך נתקעים ואין מה לעשות איתם.
אני מניחה שזה מה שקורא לספריו של בר-לב. לקחתי אותו מאיזו מבוגרת שפינתה את ביתה (קיוויתי לספה הזוגית ושולחן ויצאתי עם תקליטים נדירים וספרים ישנים).
זהו הספר הראשון שאני קוראת מ"הוצאת זימה".
הספר מורכב מכמה משחקי מילים שנונים מאוד המתארים תנוחות, נניח "ליקוק למשעי" או "המשגל הנמוג"
וכל פיני הלצות נוספות כמו מדוע עדיף בובת מין וקווים לדמותו של הגבר הישראלי.
הספר מתוחכם יחסית לנושא, בלי בדיחות קרש, המון משחקי מילים וכנות, ואין צנזורה.
אם קוראים את הספרון זה מאוד נחמד ומשעשע, כל עוד זה לא מביך מידי לקרוא לבד או אם בין זוג זו מתנת חתונה לא רעה לאלו שעוד קונים מתנות למסיבת רווקים.
למה לא?
הציורים נוראיים. אני מבינה שהספר חייב להיות ענק רק מהבחינה הזו אבל לדעתי אם היו עורכים אותו בקטן זה היה ממצא הרבה יותר והשנינות של הסופר עולה על הציורים המאוד מכוערים שנוצרו כקריקטורות של צבי פלדמן.
הייתי מעדיפה את מישל קישקה, או כל אחד שאינו אותו צבי פלדמן. זה פשוט כל כך... הורס.
הספר יעבור הלאה, לא מפני שהו גרוע, מפני שהוא ארוך, דק ואין לי איפה להניח. מצויין להעביר זמן בשירותים או לצחקק עם החבר, רק לכסות את האיורים הגרועים אם עוד רוצים חשק מיני כלשהו.

» ביקורות נוספות של דובה
» ביקורות נוספות על נו, אז כמה סוטרה?