• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
הסיפור השלושה-עשר

הסיפור השלושה-עשר

מאת דיאן סטרפילד

הביקורת של מלי קרו

תמונה של מלי קרו
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
הסיפור השלושה-עשר

הסיפור השלושה-עשר

מאת דיאן סטרפילד

הביקורת של מלי קרו

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של מלי קרו
הוצאה לאור:כתר
שנת הוצאה:2007
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
חגית
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 18 שנים•1 דקות קריאה

מה שכתוב בכריכה האחורית משעמם ולא משקף את עומק הכתיבה וריקמת סיפור המעשה שטמונים בחובו של הספר הנהדר הזה. יש בו מיסתורין ועלילה שריתקו אותי עד שהתחלתי להבין את פתרון החידה. וגם כשהתחלתי להבין - לא יכולתי להפסיק לקרוא. מעולה.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
אין לייקים עדיין

על המבקרת

תמונה של מלי קרו

מלי קרו

חברה מזה 19 שנים
19 ביקורות•8 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מדע בדיוני ופנטזיה
תמונה של מלי קרו
מלי קרו
חברה באתר מזה 19 שנים
ביקורות19
לייקים שקיבלה8
דירוג ממוצע4.0 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת9ספרות מקורית4מדע בדיוני ופנטזיה2

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של מלי קרו

צילו של פו

צילו של פו

מתיו פרל

היו לי הרבה ציפיות מהספר הזה. וכגודל הציפיות - כך האכזבות. הספר מבטיח לשפוך אור על מותו המיסתורי של אדגר א' פו. עלילת הספר מתרחשת כשנתיים לאחר מותו של פו. עו"ד צעיר ונלהב מכתבי פו יוצא למסע גילוי האמת, בין בולטימור, שם מצא פו את מותו לצרפת, בה, מאמין אותו עו"ד, נמצא אדם שהיווה השראה לגיבור סיפורי המתח של פו. והוא הוא שיעזור לו להתחקות אחר האמת.
מתיו פרל מסתמך על עובדות אמיתיות, השערות והיקשים ומגיע בסופו של ספר מייגע זה אל התרחיש ההגיוני ביותר שניתן להעלות על הדעת לגבי מותו של פו. מדוע בחר לכתוב ספר מתח כביכול, עדיין לא ברור לי. ייתכן שאם היה מפרסם את מסקנותיו ותוצאות מחקרו בספר עיוני- מעין ביוגרפיה, לא הייתי קונה את הספר...

לפני 18 שנים•
★★★★★
•מלי קרו
בארבע עיניים

בארבע עיניים

הייזל רולי

מיתוסים מנופצים... אבל המציאות מחייבת. לא פשוט לגלות שמאחורי ההצהרות ופילוסופיות הקיום הענקיות הללו הסתתרו אנשים קטנים מאד. שני אנשים שאימללו אחד את השניה, מי יותר ומי פחות. דה-בובואר הצטיירה בעיניי כרחוקה מפמיניסטית וסארטר מכוער וסוטה קטן. ללא ספק - מוחות גדולים ואנשי מילים. אבל המעשים...?

לפני 18 שנים•
★★★★★
•מלי קרו
אלף שמשות זוהרות

אלף שמשות זוהרות

חאלד חוסייני

אני יודעת שעוד רגע יינעצו בי כידון וירטואלי... אהבתי אותו יותר מאשר את רודף העפיפונים. אולי כי אני אישה. סיפורן של שתי נשים אלו נגע לליבי וריגש אותי כמעט עד דמעות.

לפני 18 שנים•מלי קרו
צל מן העבר

צל מן העבר

גרגורי הול

מתח אינטליגנטי משובח

לפני 18 שנים•מלי קרו
מחברת המילים הקשות

מחברת המילים הקשות

שלומית אברמסון

שנות החמישים. צנע. מדינה בהתהוותה.ירושליים של פעם וילדה אחת שלא מדברת ויש לה מחברת שבה היא כותבת את המילים הקשות. סיפור מרגש על חיי היומיום שמאחורי המיתוסים של קום המדינה. חובה לקרוא את האפילוג או התודות בסוף הספר. זה הקטע שכמעט גרם לי לבכות.

לפני 18 שנים•מלי קרו
מעשה בטבעת (מהדורת 2007)

מעשה בטבעת (מהדורת 2007)

אילן שיינפלד

זוהי "ספרות מקור" להתפאר בה. בין הספרים הטובים ביותר שקראתי עד כה. מבוסס על מקרים אמיתיים, מתובל בעברית שקשה למצוא כמותה כיום, עלילה מותחת, סוחפת ומעניינת. הנושאים הנדונים בספר מהווים בחלקם טאבו, גם בימינו המתירנים. אילן שיינפלד מכניס אותנו לתקופה ולהוויה בכישרון יוצא דופן. נהדר!!!

לפני 18 שנים•מלי קרו
מקימי

מקימי

נועה ירון-דיין

הצליחה להפתיע אותי בכתיבה השנונה ובבניית העלילה. נהניתי עד לשלב שטיפת המוח הדתית וההשתפכויות או שמא ההשתטחויות על קברים. אבל בסך הכל ספר טוב, במיוחד ל"מתחזקים" או כאלו שיש להם משיכה למסורת.

לפני 18 שנים•מלי קרו
הקייטנה של קנלר

הקייטנה של קנלר

אתגר קרת

מקורי, על סף טירוף אך עם זאת הכי נורמאלי והגיוני. אתגר קרת במיטבו.

לפני 18 שנים•מלי קרו
האי של סופייה

האי של סופייה

ויקטוריה היסלופ

זורם וקריא. היסטוריה מקורית שזורה ברומן. סופייה בקושי נשמעת בו. שם הספר באנגלית מתאים לו יותר. פשוט "האי".

לפני 18 שנים•מלי קרו

ביקורות נוספות על "הסיפור השלושה-עשר"

הסיפור השלושה-עשר

הסיפור השלושה-עשר

דיאן סטרפילד

תחילת הספר מרתקת, איטית, איטית, נותנת לתוכן לשקוע המחשבות של הקורא. צריך שקט נפשי להיכנס לראש של הסופרת האמיתית.

לקראת הסוף - כשהסופר בספר - מרגישה שזה סופה - מתחילה האי בהירות, דמויות נוספות - איפה " התאומה השלישית הייתה, עד שעובדי הבית מצאו אותה מלוכלכת ומוזנחת. כל הסוף - אינו ברור - פתאום נוספו דמויות. נראה שהיה לחץ פנימי של הסופרת בספר לסיים אותו במהירות, וניצלה את העובדה שהיא נמצאת בימיה האחרונים.אני הולכת לקרוא שנית את 50 העמודים אחרונים שנית.

קטע שמצא חן בעיני
" בחדר העבודה שלי מתקהלות המוני דמויות שממתינות להכתב, אנשים דמיוניים , להוטים לזכות בחים, שמושכים בשרוולי וצועקים ""עכשיו אני!נו כבר! עכשיו תורי ואני צריכה לבחור"

לפני שנה•מיקי בהט
הסיפור השלושה-עשר

הסיפור השלושה-עשר

דיאן סטרפילד

זה מתחיל בפשטות.
כמו כל הילדים לפניך, כמו אינסוף ילדים בעתיד, גם אתה מגיע לרגע שבו הסימנים השחורים על הדף מתחילים לייצג מילים.
אתה קורא. בהתחלה אתה חייב. יהיו שיעורי קריאה. יהיו טקסטים לקרוא, שאלות להבין, תשובות לענות.
אחר כך נכנס הקסם לתמונה. סיפורים מביאים אותך לעולמות אחרים. אתה פוגש חברים בין הדפים. זה הופך מחובה לתחביב.
ואז זה קורה. בפתאומיות. אבל אתה כל כך עמוק בפנים, שלפעמים אתה לא מרגיש אפילו.
מסך עובר פתאום בינך לבין המציאות.
אוצר המילים שלך נעשה אחר. גדול יותר, עשיר יותר. הוא לא תואם את הגיל, לפעמים גם לא את החברה או התקופה.
ההתנסחויות שלך בוגרות פתאום, שונות.
אתה מגלה שיש לך יותר ספרים מחברים, ושהפער ילך ויגדל.
אתה יוצר מאגרים של ידע אקראי: מקטעים מקטעים של ידיעות לא קשורות, פיסות היסטוריה, שלהם אנשים קוראים בטעות "ידע רחב".

והפלא הכי גדול: עולם האסוציאציות שלך.
הוא מתרחב לממדים שלא ייאמנו.
אתה שומע חצי משפט באוטובוס ומחייך מאוזן לאוזן, כי האישה מולך נשמעת בדיוק כמו דודה מיוריאל;
אתה מגיע הביתה, הבית נעול, ואתה יודע בדיוק איך ילד ושמו אמיל היה נכנס פנימה;
אתה מחכה בתור לרופא, קורא משועמם עלון של מכבי ומתחיל לתהות אם יש לך עווית הרחם, או בתרגום הישן והטוב ברכי כובסת;
אתה רב עם חבר והמשפט שבו הוא תוקף אותך גורם לך לפלוט, ברפלקס, את המשפט הבא בדו שיח שבספר האחרון שקראת;
אחותך בוכה ואתה מנחם אותה, אבל הקול אינו קולך אלא קולה של גברת קונקל.
הראש שלך הוא קליידוסקופ רוחש: מילים, סצנות, דיאלוגים של אחרים.

והקושי הכי גדול: במוקדם או במאוחר אתה תבין שאיש לא יחלוק איתך את הפלא הזה, את העולם הזה.
אתה תחייך פתאום, והחברים ישאלו אותך מה מצחיק. לא תוכל להסביר. ההקשר סבוך מדי מילולית.
אתה תגיד לחברה שלך, "זה כמו..." אבל היא לא תבין, כי היא לא קראה אותו.
נוף יצית בך מילים של שיר, אבל תיאלץ לדקלם אותן לעצמך.
אנחנו שנינו מאותה הספרייה? אני עוד לא שמעתי על דבר כזה.

אז נכון.
אני לעולם לא אמצא אדם שיחלוק איתי את העולם האסוציאטיבי המופלא הזה.
אבל אפשר, תמיד אפשר, למצוא אדם שגם לו יש עולם אסוציאטיבי מופלא משלו.

מרגרט לי חיה בין ספרים.
מרגרט לי רק קוראת וכותבת.
גם למרגרט לי יש יותר ספרים מחברים. למען האמת, אין לה חברים.
גם למרגרט לי יש אוסף גדול של חלקיקי מידע ופיסות היסטוריה שאין שום קשר ביניהם.
גם מרגרט לי אפורה מאבק. גם למרגרט לי יש חברים שמתחבאים בין הכריכות.
גם למרגרט לי יש אוצר דימויים משלה ואסוציאציות משלה.

וידה וינטר רק כותבת וקוראת.
וידה וינטר מאמינה שהמציאות הכתובה עולה על המציאות הקיימת.
גם אצל וידה וינטר מילים הן הכוח הכי חזק שיש.
גם המחשבות של וידה וינטר מנוסחות במילים של מישהו אחר.

זה מה שנפלא בספר הזה:
ההזדהות הרגשית של כל אוהב ספר עם עולם הקריאה של מרגרט לי.
התשוקה שעולה בכולנו למראה הכריכה.
התחושה הזאת: מצאתי מישהו כמוני.
הן היו יכולות להבין אותי.


אולי יש משהו אירוני בכך שגם הן עשויות נייר.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•אריאל
הסיפור השלושה-עשר

הסיפור השלושה-עשר

דיאן סטרפילד

הביבליופיליה כמחלה אנושה

ספר בהחלט יכול להיות עבורי כמו אהבה ממבט ראשון, כזאת שתופסת אותי ברגעים הראשונים ומקנה לי תחושת חוויה אינטימית מרוממת נפש. כך קרה לי בסיפור השלושה עשר שבפתיחתו הייתה הבטחה מלהיבה. הספר הפגין בתחילתו, אווירה מכשפת, שפה נפלאה, וסיפור מעורר סקרנות שהיה לו פוטנציאל להמריא לגבהים, ולפתע לאחר כחמישים עמודים הספר הרגיש לי כתוב שונה מחלקו הראשון. הוא הפך למייגע ומשעמם, המשכתי לקרוא מכוחה של אינרציה ונטשתי. זה לא הספר, זה אני מלמלתי לעצמי...

תחילת העלילה בחנות לממכר ספרים עתיקים, ספרי המאה ה- 19 של העידן הויקטוריאני. בחנות אב ובת שניהם חובבי ספרים. את החנות כמעט ולא פוקדים אנשים. היא סוג של עולם אנכרוניסטי, קפסולה של תרבות, בה חיים האב והבת. אווירת הספר היא גותית, וויקטוריאנית, שאפשרה לי לראות בעיני רוחי, את הספרים העתקים עם כריכות העור, את אפלולית הספרייה והריח המיוחד של הספרים הישנים, ולחוש בהתרגשות במגע הספרים הנדירים.

יש לי כמה ספרים בודדים בספרייתי מהמאה ה-19, אני מעיין בהם מידי פעם, ומכיר את תחושת האושר בהחזקת ספר יישן המבטא תרבות שחלפה מהעולם. כשקראתי את הספר תפסתי שאני שייך לקבוצת הביבליופילים, אוהבי ספרים, כזאת שהסיפור השלושה עשר כותב עליה באהבה רבה, זה מאוד מעודד לאור העובדה שאשתי מכנה אותי, אספן ספרים כפייתי, למי שהוא אסמטי, אך בכל זאת מוכן לחיות בבית שמסביבו ספרים מעלי אבק. למרות העובדה הזאת את הספר הזה ננטשתי באמצע. כעת אני מנסה להבין את הסיבות, כמאהב שנטש את אהובתו, והוא עדיין מנסה להסביר לעצמו איך זה קרה ?

הספר הזה מתכתב עם גדלות הכותבות של המאה ה -19, אמילי ברונטה, שכתבה את אנקת גבהים, סיפרה היחיד, ושרלוט ברונטה שכתבה את ג'יין אייר, אותם לא קראתי, ולכן נגשתי לספר הזה עם חסך תרבותי. עוד יותר נעצבתי מכך שלא הצלחתי להתחבר לעולם של טירות אנגליות ישנות. אני מתחיל להישמע יותר ויותר כאקס שמסביר לעצמו, מה בעצם לא עבד במערכת היחסים הזאת, ובעצם נהנה מהפוסט מורטום של הספר, יותר מהקריאה בו עצמו.

מרגרט, מוכרת הספרים הצעירה, לכודה במלכודת הספרים הישנים, כמו היפיפייה הנרדמת. היא חובבת ביוגרפיות ישנות של אנשים אלמוניים שלא בחיים. לא פעם חלמתי לגאול את מרגרט מחייה מבין הספרים המתים, כמו הנסיך שהציל את היפיפה הנרדמת, אבל זה לא קרה, כי על מה אדבר איתה, אם אני לא מכיר את אמילי ברונטה, ואולי אני בעצם לא מאמין באגדות גותיות מופרכות.

לסיפור יש אישה נוספת, היא וידה וינטר, סופרת נערצת, שחייה לוטים בערפל ומסתורין, כמו באגדה גותית, כעת היא גוססת, ומחליטה לסכם את חייה באמצעות ביוגרפיה, כזאת שתהייה לרוחה, לצורך כך היא קוראת לאחוזתה האפלולית את מרגרט, בכדי שתכתוב ביוגרפיה עליה, לכאורה סיפור נפלא בו מרגרט אמורה לחשוף את חייה האמתיים של הסופרת הדגולה. הסופרת הקשישה מלוהקת כמו המכשפה הרעה מהאגדות האחים גרים, ולכן רצתי להמשיך ולקרוא את הספר בכדי לשמור על מרגרט, שחלילה לא יקרה לה משהו רע, אבל אני נטשתי את נסיכתי.

דיאן סטרפילד, מחברת הספר, היא פרופסור לספרות צרפתית המתגוררת ביורקשייר באנגליה, הביקורות קשרו לה כתרים, ואני יוק, ממש השתעממתי, אתם יודעים מה, זה ממש לא בסדר.

סטרפילד כתבה משפט יפה ונוגע ללב, שרק בגללו היה כדי לנסות ולקרוא את הספר: "מילים...הן שובות את הלב. הן נכרכות סביב איברי הגוף כמו קורי עכביש. .. הן פועלות את פעולת הקסם שלהן"

לפעמים שווה לקרוא רבע ספר בשביל לחוות אגדה יפה וקסומה, בכדי לקרוא משפטים כל כך יפים על ספרים, ולהתעורר מהאגדה באמצע הספר, ולהרגיש כמו הנסיך שלא מצא את היפיפייה הנרדמת שלו. זה לא נורא, זה רק ספר, אולי בספר הבא.

לפני 10 שנים•רץ
הסיפור השלושה-עשר

הסיפור השלושה-עשר

דיאן סטרפילד

מצאתי אותו בחנות לספרים משומשים. מה שהיה כתוב מאחור היה מספיק מושך כדי שאתעניין בו. תעלומה על סיפור שאבד, רומן גותי, סופרת ידועה ומסתורית וכותבת ביוגרפיות עכברית. וגם "כתוב יפהפה ואינטליגנטי" דברי הטיימס. והצילום היפהפה של הכריכה...אפשר ממש להריח את הספרים העתיקים.

דיאן סטרפילד - שהיא פרופסור לספרות צרפתית שחיה ביורקשייר, כתבה ב 2006 סיפור שמתחזה להיות "סיפור עתיק": אחוזה עתיקה והרוסה, רוחות רפאים, סיפור עמוס תאורים לא מתקבלים על הדעת, והמון מיתוסים על תאומים, יתמות, גידול ילדים, אהבה, נטישה, התמכרות ומה לא. כל זה בעטיפה של אהבת ספרים שמתבטאת בהדהוד ספרים מוכרים.

סטרפילד כותבת על רגשות: היא כותבת על פחד, אהבה, יתמות, על קריאה...חוויות מוכרות. אבל לא הזדהיתי עם דבר. יותר מכל הספר דמה בעיני לתרגיל ספרותי: הכנס כמה שיותר ספרים ידועים והישען על יוקרתם.

אז ככה: הוא לא פחות מופרך מ"האישה בלבן", מופרע (וחולני) לפחות כמו "אנקת גבהים", ילדים בודדים בו כמו ב"סוד הגן הנעלם" ותעלומות נפתרות בו כמו בספריה של אגטה כריסטי. יש בו את כל האלמנטים מספרים אלה (ואחרים...) אבל אין בו כלום מהקסם של הספרים עליהם הוא נשען. הוא לא משעמם, אבל אין בו שום רעיון או סיפור מקורי, שום ערך מוסף לקריאה.

*

לפני 14 שנים•
★★★★★
•yaelhar
הסיפור השלושה-עשר

הסיפור השלושה-עשר

דיאן סטרפילד

קריאה היא דבר מוזר. תהליך שמתרחש בין כותב ובין קורא, בפער של זמן ומקום, דרך תייוך לינארי של סימנים על גבי משטח, ומתוך תהודה עם זכרונות, מחשבות, חוויות ותחושות של הקורא. קריאה היא דבר מופלא. את הספר הזה סיווגתי בקטיגוריית "שווה קריאה שניה" ומסיבה זו או אחרת רק דירגתי והכנסתי לרשימה אך לא טרחתי לכתוב סקירת קריאה. עכשיו באמת הגעתי לקריאה שניה, כי האיש לקח את הספר מהספריה באמוק נתפוס-כמה-שיותר-ספרים-לפני-הסגר ולא זכר שהספר הזה כבר היה בביתנו וכבר קראנו אותו.

כך היתה לי לכאורה הזדמנות לחווית קריאה שניה. ההזדמנות הוחמצה משום שלא כתבתי כאן ואני לא זוכרת מה היו ההתרשמויות הראשוניות שלי מהספר כדי להשוותן להתרשמויות שיניוניות. בנוסף באמת לא זכרתי דבר מתוך עלילת הספר. לא רק לכתחילה אלא גם תוך כדי קריאה לא נזכרתי שאי פעם קראתי את הספר הזה. אפשר לומר שהוא אכן השאיר עלי רושם עצום. יכול להיות שבלבלתי אותו עם ספר אחר ולכן סיווגתי בטעות ספר שונה, אבל יכול להיות שבאמת קראתי ואני לא זוכרת כלום. ממש. יש בקריאת הספר רעיונות שנשמעים מוכרים, אבל זה מעצם טיבו. מדובר בספר שעוסק בספרים, בכתיבת ספרים, והוא מהדהד בכוונה עלילות ישנות של רומנים ויקטוריאניים ישנים, כך שכל דבר שנקרא מוכר - יכול להיות שהוא מוכר בכלל ממקומות אחרים.

מרגרט לי, בחורה צעירה נטולת בן זוג ונטולת חברים, מתגוררת בקשישות בודדת עם אביה מוכר הספרים ועם אימה מוכת היגון, קוראת בהנאה ספרים של סופרים מתים וכותבת מחקרי ספרות שלא מעניינים אף אחד. יום אחד מקבלת מרגרט מכתב של הסופרת הפופולרית וידה וינטר הנמצאת בערוב ימיה ומזמינה את מרגרט לכתוב את הביוגרפיה שלה. מרגרט יודעת שוינטר נוטה לתעתע בעיתונאים ובחוקרי ביוגרפיות ומוכרת להם פרטי עלילות ובדיות טרופות בתור סיפורי עובדות, אבל למרות ההתלבטות שלה היא נוסעת ונענית לכל הקפריזות של הגברת הקשישה, החולה והמטורללת. הסיפורים של וינטר מובילים את מרגרט לטירות אנגליות מטות מזוקן, נוטריונים קשישים, יומנים בלים ושכוחים, וכן אצולה היורדת מנכסיה,ילדים לא חוקיים ונסתרים, רוחות רפאים, תמותה של תינוקות, אומנות נוקשות ורשעות תהומית וטהורה. כדי שהקורא לא יטעה במקורות ההשראה, הספרים ג'יין אייר ואנקת גבהים נמצאים במודע לאורך כל העלילה שמנסה להפחיד ולמעשה בעיקר מעלה פיהוק.

סיפור הרשע הטהור והרשעות התהומית הגוזלים מבני אנוש את אנושיותם מושכים כמדומה הרבה כותבים. מזלנו שהמציאות היא מורכבת בהרבה, וכמו שבכל אדם טוב נמצא מעט רוע, גם בכל אדם רע נמצאות נקודות של חסד. כך שהספר המנסה להתחקות אחרי האגדה השלוש עשרה שוידה וינטר הוציאה מחוץ למסגרת הספר הכי פופולרי שלה, מתקשה לעורר הזדהות בזמן הקריאה. כן, יש כמה ציטוטים יפים. בג'ין אייר יש יותר.

לפני 5 שנים•נצחיה
הסיפור השלושה-עשר

הסיפור השלושה-עשר

דיאן סטרפילד

ספר קסום, מיסטי
ספר מדהים על בחורה מוכשרת ששמה מרגרט לי אשר מצאה מכתב באקראי כאשר הייתה בחנות הספרים של אביה, בו ביקשה סופרת בשם וידה וינטר לכתוב את הביוגרפיה שלה, והיא הבטיחה לספר לה את האמת על חייה הפרטיים.
אהבתי את הדרך שבה דיברה על הקסם והיופי הטמון בספרים, וכיצד מילים יכולות להעניק חיים לספר.
מרגרט לי(הדמות המרכזית),ניסתה לחקור ולפענח את המסתורין והחידות שאפפו את משפחתה של הסופרת, משפחת אנגלפלד, באמצעות יצירת קשרים, עם האנשים אשר עבדו בבית אנגלפילד,ומוכרים במשפחה.
הזכרת שמות ספרים ישנים ומפורסמים, היה רעיון נפלא, והסב לי אושר ועונג רב.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•Slam(وخير جليس في الزمان كتاب)
הסיפור השלושה-עשר

הסיפור השלושה-עשר

דיאן סטרפילד

ספר חמוד, לא מצאתי בספר הזה איזה מסר חשוב לאומה, אבל עושה את העבודה של להעביר את הזמן בכיף. לפעמים קצת נודניק, למשל הדמות הראשית אומרת: "הרגשתי שמישהו מביט בי מהגב". ואז מתחילה לפרט: "ידעתי שקיים כזה דבר - יכולת להרגיש שמביטים בך מהגב, אבל אישית אף פעם לא הרגשתי את זה, אז הנה עכשיו הרגשתי וזה מרגיש כך וכך וכך". ברגעים כאלה מאוד רציתי לצעוק למחברת "לעסק סרג'ו!"
בקיצור ספר חביב, אך לא נכנס אצלי לרשימת ספרים שחייבים לקרוא. מי שמעוניין בדצמבר יוצא סרט בריטי על פי הספר.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•בוקי
הסיפור השלושה-עשר

הסיפור השלושה-עשר

דיאן סטרפילד

הספר הזה נשאר לי במחשבות גם אחרי שסיימתי אותו, ועם זאת לא קל לי לכתוב את הבקורת הזאת כי אני בעצמי לא ממש יודעת מה אני חושבת עליו.

יש בו סיפור מסקרן על חייה המלאים בסודות של סופרת מצליחה שמחליטה סוף סוף לספר את האמת על שורשיה, ובמקביל יש לנו את סיפורה של מרגרט, בחורה נחבאת אל הכלים שאהבתה הרבה לספרים היא הגורם המשמעותי ביותר בחייה, והיא זו הנבחרת ע"י הסופרת לכתוב את הביוגרפיה שלה.

הספר נע בין העבר להווה ומה שהפריע לי בו הוא מצד אחד האיטיות שבו ומצד שני הסיפור המרתק שנחשף בפנינו, כך שנעתי כל הזמן בין שיעמום לעניין ורצון להמשיך לקרוא.

מומלץ לבעלי הסבלנות ואוהבי הספרים

לפני 9 שנים•
★★★★★
•דקלה
הסיפור השלושה-עשר

הסיפור השלושה-עשר

דיאן סטרפילד

מה שכבש אותי בסיפור השלושה-עשר יותר מכל דבר היתה האהבה העצמאית של הספר לספרים אחרים. זה מסוג הספרים שגורמים לך לרצות רק דבר אחד: לזרוק את עצמך על המיטה ולקרוא יום שלם. יש ספרים שלוקחים אותך אליהם במילה הראשונה או בפרק השלישי ויש כאלה שעושים זאת בלי שתהיי מודעת, ואין שום סיכוי שתזכרי מתי הם חטפו אותך אליהם. אני חושבת שהייתי בפנים באמת, כאן.

"...תמיד אהבתי לקרוא; קראתי בכל שלב בחיי ואף פעם לא הייתה בחיי תקופה שבה הקריאה לא העניקה לי את האושר הגדול מכל. ובכל זאת, איני יכולה להעמיד פנים שחווית הקריאה בשנות בגרותי משתווה לחוויה העצומה שהייתה לקריאה על נפשי בילדותי. אני עדיין מאמינה בסיפורים. אני עדיין שוכחת את עצמי כשאני שוקעת בקריאת ספר טוב. מבחינתי הספרים הם החשובים מכל; אבל אני לא יכולה לשכוח שהיו זמנים שבהם הספרים היו בנאליים יותר וגם חיוניים יותר. כשהייתי ילדה הספרים היו הכל. לכן יש בי תמיד כמיהה נוסטלגית לאותה הנאה אבודה מהקריאה. אין זו כמיהה שאדם מצפה להגשים. אבל במרוצת התקופה הזאת, במהלך אותם ימים כשקראתי כל היום ועד חצי הלילה, כשמעל השמיכה שלי היו פזורים ספרים ואני ישנתי מתחתיה שינה שחורה וחסרת חלומות שחלפה ביעף, והקצתי כדי לשוב ולקרוא – שבו אליי הנאות הקריאה האבודות. מיס וינטר השיבה לי את האיכויות הבתוליות של הקורא הטירון וכבשה אותי בסיפוריה."

כשסיימתי את הספר הזה לא ידעתי אפילו איך להשליך את הדמויות על החיים המוכרים. הוא היה מיוחד מדי, טמן בתוכו ישויות הזויות ומורכבות מכדי להגדיר, או לרצות להגדיר – הן יפות כך, בערפל שלהן. אבל מה שבטוח, הספר הזה נגע עמוק במשהו שהתחיל הרבה לפני שאני זוכרת, משהו שכנראה נולדתי איתו, אהבה פשוטה ומשותפת למילים.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•אאורה
דירוג
5.0
לפני 18 שנים

“ספר מדהים, מרתק שאי אפשר להניחו לרגע...”

55/56
ביקורות על הסיפור השלושה-עשר
הבאה
feelgood
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 18 שנים

“מרתק כמעט עד הסוף, מערבולת ארועים מרגשת. לא מתאים לקריאה חוזרת.”