ז'אן פול סארטר היה פתיין מכוער שהתברך ביכולת מילולית עשירה ומשכנעת ותמך כספית באהובותיו. בובואר הייתה יפה מוכשרת ופמיניסטית וניהלה גם היא רומנים עם גברים ונשים לסירוגין- אבל זה מה שנקרה ה"צהוב" כדי למשוך ולסקרן, בין השניים הקבורים בקבר משותף התקיים קשר חזק ומיוחד, שנמשך 51 שנים עד למותו של סארטר, ונחשב לאחד מסיפורי האהבה הגדולים .

כאקזיסטנציאליסטים שניהם סרבו לקבל את מושג "טבע האדם" וכפילוסופים קראו תיגר על כל המוסכמות. שניהם היו חדורי מוטיבציה להפוך את החיים -שהם חיו- חייהם -לכאלה שידמו למה שהם מספרים עליהם, ובעיקר השקיעו מאמצים במה שישאירו אחריהם, הם הפכו למעשה את חייהם למעין מעבדה. וכפי שאנחנו כבר יודעים , במעבדה מבצעים ניסיונות, מתחילים בהנחות יסוד ויוצאים לדרך, ומה לגבי התוצאות ?– מי ישורנו ...

אז האם הם הצליחו ? "טבעי שהאדם אינו יכול להצליח בכול" כך נהג סארטר לומר אולי להגנתו... הם כתבו הרבה, ריתקו וסחפו דור שלם. צמד אינטלקטואלים נערץ שזכה למעמד אייקוני לא פחות מכוכבי רוק, חופשיים בדעותיהם, ובעלי חשיבה מקורית, וכך צריך לקרוא את הביוגרפיה שלהם - כדיוקן מרתק של שני אנשי רוח שחיו ובעיקר העזו בתקופה מרתקת וסוערת שכללה את הכיבוש הנאצי בצרפת, מלחמת אלג'יר המהפכה הפמיניסטית והמלחמה הקרה. הם לא היו חפים מפגמים אבל היו מעורבים ומחויבים.

סארטר זכה בפרס נובל לספרות על "המילים" הספר שהוא כתב, ובובואר זיכתה אותנו בספר הפמיניסטי המהפכני והחלוצי "המין השני" שלימים היה הטקסט שעליו התבססה תנועת הנשים המודרנית ועוד ...

כשחושבים על סארטר חושבים על "חירות" חושבים על "חופש בחירה" ועל "היות האדם בן חורין", ומהרהרים ואולי גם מערערים על כך שהחירות אינה עניין של מה בכך- היא מביאה עמה את ייסורי הבחירה והיא מגיעה עם נטל האחריות !!
וכשחושבים על בובואר חושבים על "אישה לא נולדת אישה, אלא נעשית אישה"

וגם אם אחרי מותם התגלו כתבים ששפכו אור לא מחמיא אודותיהם, אפשר רק להקיש מכך על טבעו של האדם, ש...למרות הניסיונות להתוות דרכים חדשות ולשנות סדרי עולם – טבע האדם – חד הוא, ולא תמיד השניים עמדו במבחן התאוריות שלהם....

כך או אחרת סיפורם מסקרן וגם אם הוא שנוי במחלוקת, האמת אודות התאוריה שלהם לא מתאימה לקטגוריות!

ואני אסיים עם הציטוט של טולסטוי דווקא : "כל היגיון באהבה מקלקל אותה."

נהניתי מכל רגע .

הפילוסופיה, יש לה טעם מועט למדי אם אינה מקבלת ביטויים ממשיים בחיים.

משנתם האכזיסטנציאליסטית של בובאר וסארטר, שהיתה חדשה בעולם, וציירה אותו באור ביקורתי - כצבוע ומלאכותי, חייבה אותם לחפש לעצמם דרך חדשה, אותנטית.

על דרכם המשותפת של השניים - ובייחוד על החותם שהותירו באחרים שפגשו בדרכם - מי שנותר נפעם ומי שנותר מצולק - בהחלט ראוי היה לכתוב ספר.

יש הרבה מקום להעריך את נכונותם לפרוץ את המקובל, לבקש אמת, ליצור - ולא לקחת מן המוכן. אני מציע לקרוא את הספר הזה כהיסטוריה של התנסות, שהיו בה חלומות והיו בה משגים. לזכור שאנו קוראים אותה בעיניים החכמות של ה"בדיעבד", והמשקיף מהצד, ושל מי שגדלו בחברה פתוחה בהרבה מן החברה בה גדלו הזוג.

אני חושב שהשאלה הגדולה שעולה מתוך הספר, ובכלל ממשנתם האכזיסטנציאליסטית של בני הזוג - היא שאלת היחס לאחר והאחריות על האחר. ומבחינה זו אני בהחלט חושב שכדאי לקרוא את הספר באור ביקורתי.

יותר מדי רכילות, מעט מדי פילוסופיה.