כמעט כל ספר של רם אורן נוגע לחיי היום יום שלנו, כולל ספר זה, העוסק במחלת נפש, ליתר דיוק – בקבוצת הפרנויה, מחשבות ואמונות שווא, דלוזיה.
בספר נפתח בפנינו צוהר קטן להצצה ל"אופנה" ששנותיה כשנות המחלה: 'התחזות לחולה נפש'.
הדיווידנד המתקבל מההתחזות ידוע וברור לכולנו: אפשרות לצאת זכאי מפשע שעשינו – ש"נעשה בזמן שלא היינו שפויים ואחראים למעשינו".
כוכב הסיפור הוא אלי בארי - חוקר פרטי בינוני, שחלק מעבודתו הוא מעקב בשירות חברות ביטוח אחרי תובעים - בניסיון לבדוק האם הם מתחזים, כדי להונות את החברה. לאחר שעקב אחר מתחזָה במחלת נפש, ועם הודעתה של אשתו העשירה כי לא תתמוך בו כספית ושרצונה להתגרש ממנו, הוא מחליט ללמוד את כל תורת ההתחזות, לרצוח את אשתו ולרשת את כל כספה - עוד לפני שתתחיל בהליכי הגירושין.
התוכנית נראית ברת ביצוע:
עם הרבה אימונים, היסטוריה של מחלת נפש במשפחתו, ידע שקיבל מפסיכיאטר, ספרות מקצועית, כושר תיאטרלי מעולה והרבה מזל, מקווה אלי בארי לחמוק מהעמדה לדין באשמת רצח, ולצאת מהר ככל האפשר מהמוסד שבו יתאשפז בצו בית המשפט ולחזור לחיים נורמלים כשהוא עשיר - משימה שבהחלט נראית לו בהישג יד.
רם אורן אינו מביא בספרו דבר שמבחינתי נראה כמתבקש: להאיר מקרים של מומחים רפואיים שממונים ע"י בית המשפט, שחוות דעתם יכולה להיות מושפעת ומוטה לכיוון של כל המרבה במחיר...והמקרים, לצערנו, רבים.
במקום זאת הוא בוחר לקחת את המקרה הרפואי נטו, להתרכז בו ולהתעלם ממעגל שממש משיק למקרה, ולא לפתח אותו.
אומר מייד: אין בכך כל פסול, רק סתם כך, היו לי תקוות לעלילה עם יותר "בשר".
הסיפור עצמו לוקה, מבחינתי, בחוסר אמינות - שהרי קשה לי להאמין שאדם המתחזה לחולה נפש שיהא נתון למעקב יום יומי במשך שנתיים, לא יעשה שום טעות שתגלה את רמאותו.
בסך הכל סיפור בסדר, אינו ממריא ושומר על מתח מסוים, אולם כפי שקורה לכולנו, גם בביקורות: פעם מצליח ופעם פחות.
כאן ניצח הפחות.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
