• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
סילן טהור

סילן טהור

מאת יוסי עוזר

הביקורת של נוריקוסאן

תמונה של נוריקוסאן
סילן טהור

סילן טהור

מאת יוסי עוזר

הביקורת של נוריקוסאן

תמונה של נוריקוסאן
הוצאה לאור:ספרית פועלים
0
הקודמת
אין ביקורת הקודמת
1/2
ביקורות על סילן טהור
הבאה
טרזבולבה
לפני 14 שנים

“שער ראשון גוף אל גוף נגף שׁוֹנִים לְעָלֶה יָבֵשׁ חָלַף הָרֵיחַ כְּבָר מְעַט וְגַּם צוּרָתו”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 14 שנים•1 דקות קריאה

את השירים המיוחדים של יוסף עוזר טעמתי לראשונה באסופה "שירה חדשה" שיצאה לאור ככרך בכתב העת אפריון (סתיו חורף 1996 - 1997). מה שסקרן אותי במיוחד היה שיר שיצר עוזר מליקוט שורות באגרות החזון איש, ר' אברהם ישעיה קרליץ שאפשר לראותו כדמות התורנית המרכזית בציבור החרדי המכונה הציבור הליטאי. איזו העזה, חשבתי אז, יש מצדו של חוזר בתשובה המזוהה כחרדי, בלקיחת השורות הללו והפיכתן לשיר יפיפה המסתיים במילים "כי ידעתי כי האדם כלו שגיאה"...

את ספריו לא הצלחתי למצוא בחנויות המשומשים. כעת עשה עמנו חסד מי שהעלה את ספריו לסימניה, על תכולתם (האם זה המשורר בעצמו?).
בספר זה שירים המתארים חוויות ילדות במושב בעמק יזרעאל, שירי התבוננות ואמונה. רצוף שורות יפות ומהדהדות,נוגעות ללב ולזיכרון.
לא אאריך בציטוטים כי הכול מופיע כאן.

(ולמי שהעלה את השירים: עדיין יש כאן טעויות, בעיקר בניקוד, שכדאי לתקנן בהמשך)

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של עולם
עולם
תמונה של אנקה
אנקה
תמונה של חמדת
חמדת
תמונה של שין שין
שין שין
תמונה של yaelhar
yaelhar
ה
הקיסרית הילדותית
6קוראים|גיל ממוצע59|83%נשים

על המבקרת

תמונה של נוריקוסאן

נוריקוסאן

ותיקה
חברה מזה 16 שנים
144 ביקורות•5 נבחרות•1,807 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של נוריקוסאן
נוריקוסאן
ותיקה
חברה באתר מזה 16 שנים
ביקורות144
ביקורות נבחרות5
לייקים שקיבלה1,807
דירוג ממוצע4.0 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת41ספרות מקורית27מתח ריגול והרפתקאות25

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של נוריקוסאן

ים של דיו

ים של דיו

אילנה קורשן

הספר הזה עורר בי סקרנות רבה. זהו סיפורה של המחברת אילנה קורשן המגוללת את קורות חייה בהקבלה ללימוד הדף היומי בתלמוד הבבלי שהיא מצטרפת אליו בשעת משבר קשה, לאחר גירושים כואבים, בודדה בירושלים כשכל משפחתה וחבריה הטובים מתגוררים בארצות הברית, נעה ונדה בין דירות שכורות. בסוגיות הגמרא היא מוצאת רמזים למצבה בחיים - כשנלמדת מסכת יומא על עבודת הכוהן הגדול בבית המקדש ביום הכיפורים היא מתארת את תחושת חורבן הבית הפרטי שלה. מסכת סוכה נלמדת כאשר היא נמצאת בגרמניה ביריד הספרים הגדול, ובחולפה בין הביתנים השונים היא בודקת את דפנותיהם ובוחנת אם יכשרו לסוכה. עם התקדמות הלימוד ממסכת למסכת אנחנו זוכים להצצות להתקדמויות בחייה הפרטיים ובדרכה לשיקום ולמציאת זוגיות איתנה ובניית משפחה.
קראתי את הספר מתוך סקרנות. פתיחת דלתות ארון הספרים היהודי לנשים היא תהליך מבורך שנראה לבנותינו טבעי. מעולם לא היה ציבור גדול כל כך של נשים המתעניין בלימוד תורה בכל היקפה, וכאשר לימוד התורה הופך לחלק מסדר היום הקבוע של נשים אין זה אלא טבעי שאותות לכך יגיעו גם ליצירות ספרותיות. הרעיון יפה, אך הביצוע לא תמיד מושלם, ולעיתים הקישור בין החיים ובין הסוגיות הנלמדות נראה מאולץ.
שם הספר, ים של דיו, מתבסס על המדרש היפה של חז"ל ברות רבה, המופיע גם בגמרא, "רבי יהושע אומר: אם יהיו כל הימים דיו ואגמים קולמוסים ושמים וארץ יריעות וכל בני אדם לבלרין אין מספיקין לכתוב דברי תורה שלמדתי". על הכריכה נראית סירת נייר שקופלה מהדף הפנימי של דפוס וילנה של התלמוד.
והערה קטנה לכריכה: מועדון הקריאה הגדול בעולם, עם כל הכבוד לדף היומי, הוא עדיין פרשת השבוע, אותה קוראים בכל העולם היהודי.

לפני 4 שנים•נוריקוסאן
רופא משפחה. יומן

רופא משפחה. יומן

דורון עמוסי

התחלתי לדפדף בספר מתוך סקרנות ובלי לשים לב שקעתי בקריאה עד שסיימתי את הספר. הספר בנוי מקטעי יומן קצרים המתארים את סדר היום של רופא משפחה במרפאתו, ראשי תיבות שם המטופל, גילו, כמה פרטים אישיים, סיבת הגעתו למרפאה. לפעמים מובאים פרטים נוספים, פגישות בעבר ומחלות שאובחנו אז, פרטים נוספים על בן הזוג או הילדים וכדומה. סדר היום חוזר על עצמו, מטופל נכנס ויוצא, מטופלת מגיעה להתייעצות, אם מביאה את בנה לבדיקה. לכאורה יומן פשוט ללא עניין מיוחד, אבל ככל שמתקדמים בקריאה מצטיירת דמות של רופא מהסוג שכולנו היינו רוצים שיטפל בנו. רגיש ואחראי, לא ממהר לשלוח את המטופל לבדיקות מיותרות רק כדי להבטיח את עצמו, מתייחס בכבוד וברגישות לכל חוליו, גם לאלה המגיעים למרפאה ומתלוננים על חולאים מדומיינים. רופא המגלה חמלה לאדם ולכישלונותיו בהתמודדות עם מחלתו ועם מצבו, איננו נרתע מהשיחה הישירה עם החולים המתבשרים בבשורות קשות. הרופא מתגלה כאדם הממשיך לחשוב על חוליו גם כאשר הוא יוצא מהמרפאה, מבקר את החולים שעזבו את טיפולו ועברו להוספיס בית או לבית אבות וממשיך בקשר עם בני המפחה המתמודדים עם האובדן. במהלך הספר מתואר הגילוי האקראי של מחלתו של הרופא עצמו. הוא הופך באחת מרופא למטופל, חווה את הפחדים והמצוקות של החולה המאושפז בבית החולים לניתוח, המצפה לשמוע את גזר דינו לאחריו. כאדם בריא ביקוריו היחידים בבית החולים היו קשורים ללימודי הרפואה שלו או ללידת ילדיו וכעת הוא עצמו לבוש בבגדי חולים ורופא והסטודנטים שלו מקיפים את מיטתו. לאחר פרק זמן קצר של החלמה, הרופא חוזר למרפאה, זרם המטופלים ממשיך, אבל נראה שכעת הרופא מסוגל להזדהות יותר עם תחושותיהם.

לפני 4 שנים•נוריקוסאן
הבית ההולנדי

הבית ההולנדי

אן פאצ'ט

הסיפור מתואר מפיו של אחד מגיבורי הספר, דני, המספר על ילדותו ועל משפחתו, בעיקר על הקשר עם אחותו היחידה מייב, המבוגרת ממנו בשבע שנים. ה"דמות" העיקרית בספר איננה דני או אחותו, גם לא אביו או אימו, וגם לא אנשים אחרים. ה"דמות" העיקרית היא הבית שבו דני ואחותו מבלים את ילדותם. אביו של דני חוזר מהמלחמה באירופה לאחר פציעה קשה ברגל שממשיכה לגרום לו סבל עד סוף ימיו, אך גם עם עצת זהב ששמע מחבר גוסס כיצד להצליח בשוק הנדל"ן. בארה"ב האב מתחיל בקניית נכסים בשכונות ירודות, הוא קונה בזול, ובעזרת מיומנויות השיפוץ שסיגל לעצמו הוא משפר את הנכסים ומשכיר אותם. כך הוא מצליח לצבור הון ולהתעשר. את הבית ההולנדי שבעיירה הוא קונה כמתנה לרעייתו, היא מגיעה לבית בהפתעה גמורה ורק אז הוא מספר לה שהבית שייך להם. נראה שהבית התרוקן מיושביו בהפתעה. הארונות מלאים בבגדים, הכול מרוהט, על הקירות תלויים ציורי דיוקן גדולים של בני המשפחה שגרו בבית קודם לכן. המטבח מלא בכלי הבישול שלהם. האם מתקשה להישאר בבית השנוא עליה, וכשדני מגיע לגיל חמש היא נעלמת מן הבית ואינה חוזרת אליו עוד. האב ממשיך לעבוד בעיר הגדולה במשך שעות ארוכות וגידול הילדים והטיפול בבית הגדול נעשה על ידי מטפלת, ועל ידי שתי אחיות המטפלות בהם לאורך השנים במסירות רבה. כשהאם נעלמת מתפרצת אצל מייב מחלת הסוכרת באופן קשה וחייה מאז סובבים סביב הטיפול במחלה ובמשבריה.
לאחר שנים של בדידות מגיעה לבית אנדריאה, אם לשתי בנות צעירות, שנראה שמתאהבת בבית המפואר יותר מאשר בבעל הבית. הם מתחתנים ואנדריאה משתלטת על הבית ודואגת לכך שבנותיה יקבלו את חלקן, גם על חשבון ילדיו של בעל הבית. מייד לאחר שהאב נפטר, היא מסלקת את ילדיו מן הבית, משתלטת על רכושם ומשאירה אותם חסרי כול.
הספר מגולל את המשך חייהם מנקודה זו, כשמייב בת עשרים ודני בן שלוש עשרה, וכיצד המשיכו בחייהם מאז. בהדרגה מתגלים פרטים שלא היו ידועים ומעגלים נסגרים.
הספר כתוב בלשון קולחת ונעימה לקריאה.
הציור על הכריכה מתאים לספר בצורה מדויקת ומתאר היטב את אחד מציורי הדיוקן התלויים בבית, היחיד שאינו שייך לדיירי הבית הקודמים.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•נוריקוסאן
בתחום מושבם של היהודים

בתחום מושבם של היהודים

א. פ. (אנדרי פבלוביץ) סובוטין

הספר בעיקרו הוא דוח שכתב כלכלן לא יהודי בשם סובוטין. הדוח מתאר מסע שערך בתחום המושב היהודי ברוסיה בשנת 1887 בשליחותו של איש עסקים יהודי עשיר בשם בלוך, שבשליחותו יצאו גם אנשי נוספים, ביניהם נחום סוקולוב. מטרת המסע הייתה כנראה לבחון את מצבם הכלכלי של היהודים באזור זה ואת מקורות פרנסתם. האם יש היתכנות לשינוי מצבם של היהודים, האם יוכלו להשתלב בעבודה יצרנית? כיאה לדוח של כלכלן הספר מלא בנתונים מספריים, בטבלאות המפרטות את מחזורי המסחר, בפירוט מספר בעלי המלאכה בכל מקום, מלאכתם ואחוז היהודים והלא יהודים ביניהם. כל זה כנראה מעניין מאוד היסטוריונים של התקופה. בכל אופן, הספר מפתיע מאוד בתיאורים שנכתבו על ידי אדם שבאמת בא ללמוד ולבחון את המציאות, ללא דעות קדומות וללא אנטישמיות. בתיאוריו מצטיירת תמונה של המציאות בערים הגדולות בזמנו ושל מצבם של היהודים. כך למשל אנו לומדים על שביתת הגרבניות (סורגות הגרביים), רובן היו יהודיות. מחירי הגרביים ירדו מאוד בגלל היצע גדול ושכרן של הגרבניות הופחת והן התקשו להתפרנס. סובוטין מבקר בבתי העסק, בבתים, בדוכנים בשוק. הוא מראיין את האנשים ולומד לדעת מה ערך סחורתם, מה מתח הרווחים. הוא מבקר במרתפים עלובים שבהם מצטופפות משפחות אחדות בחדר. כך למשל הוא כותב על ביקור בשוק במינסק: "...מעניין שבתצפיתנו זו במסחר היהודים בינות לערב-רב של איכרים המצלצלים במטבעותיהם, וכל זאת ביום שוק, לא ראינו כאן ולו שיכור אחד... או אז נזכרתי בימי שוק בסמרה... ובשאר ערים, בין ביום ראשון ובין בימות השבוע, שבהם כוחו של האיש הרוסי כורע ונופל שדוד בכל אשר תפנה..." (עמ'40). הוא מבקר בבתים ומתאר משל את התמונות התלויות: דיוקנאות של משפחת המלוכה, של מונטיפיורי, ושל הרב יצחק אלחנן, רבה של קובנה. הוא מתאר מצד אחד את התחרות ההולכת ומחריפה במינסק בגלל הגירה של יהודים רבים מן הכפרים, לדבריו "גם עכשיו, בעסקי המסחר הם בולעים איש את רעהו חיים, מלשינים זה על זה, כך שבתחום הכלכלי אין זכר ללכידותם ולאחדותם הנודעת. ישראל חברים זה לזה רק בצרה...". הוא מתאר את מוסדות גמילות החסד, את בית התמחוי ואת הקהילה המתאחדת לצורך זה "דוגמה חיה המאירה באור בלתי מחמיא את חברות גמילות החסד שלנו" (עמ' 61).
סובוטין מחיה במילים ובתיאורים את היהודים שפגש במסעו, בהם כנראה גם מאבותיי שהתהלכו במחוזות אלה. בקריאת הספר חשתי שקיבלתי דרישת שלום מהם.
לספר מבוא מאיר עיניים מאת המביא לדפוס, פרופ' גור אלרואי. ממנו אפשר ללמוד מה היה המניע למחקר הדמוגרפי כלכלי של סובוטין ומה הייתה מידת השפעתו על התנועה הציונית ברוסיה. בסוף הספר הערות הבהרה של ביטויים בספר.

הספר כרוך בכריכת בד יפיפייה שעליה מודפסת מפת האזור בכסף, הכיתוב באותיות בגופן ישן כשהאות למ"ד מקופלת מתאים לאווירת הספר, כך גם הנייר הצהבהב.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•נוריקוסאן
לשרוף אדמה לפעמים

לשרוף אדמה לפעמים

דבורה זגורי

לא יודעת אם צריך להתבייש בזה מאוד אבל הרבה מהספרים שאני קוראת הם ספרים שגורמים לי להנאה של כמה שעות של קריאה נעימה, עלילה קוהרנטית, לא הרבה יותר מזה. אני אוהבת ספרי מתח, וכך עקבתי כבר במשך יותר מעשרים ספרים אחרי נדודיו של ג'ק ריצ'ר, אחרי גיבוריו של גרג הורביץ, אחרי נסבו ושאר סקנדינבים אפלים ומדוכאים, ועוד רבים כיוצא באלה. הציפיות שלי מהספרים האלה ברורות ומוגבלות.
לעיתים רחוקות אני נתקלת בספר שממשיך להדהד בי אחרי הקריאה, שיש בו גיבורים שההתחבטויות שלהם מעלות בי הזדהות, שנראים לי מוכרים ובהישג יד, גיבורים שאני מרגישה שאני מכירה ומבינה. הקריאה בספר של דבורה זגורי נתנה לי את כל זה ועוד.
אזהרה: אזכיר בהמשך פרטים מעלילת הספר.

בספר מתוארים חייהם של אורי ורעיה, בני זוג הגרים בקראוון בהתנחלות בהרי יהודה. יש להם בת פעוטה בשם גפן. העלילה מתחילה בחזרתו של אורי משירות מילואים במבצע בעזה. אומנם אורי חוזר שלם בגופו, אבל נפשו מסוכסכת והוא אינו מצליח להשתלב מחדש במרקם העדין של הזוגיות, של הקהילה, של מקום העבודה שלו במסגרת חינוכית לנוער נושר. הוא אינו מצליח להסביר לרעיה מה מעיק עליו. אורי ורעיה מכירים מילדות, רעיה נולדה בו ואילו אורי היה בן שמונה כשעלה לארץ מארה"ב. משפחתו הגיעה ליישוב מייד עם עלייתם. ביישוב משפחתו של אורי נראית זרה ולא שייכת על אף הלהט הציוני שהביא אותם לשם ואורי נלחם לסגל לעצמו מבטא ישראלי ומצליח להעלים את הזהות האחרת שלו כמעט לחלוטין. לעיתים רחוקות נחשפת הזהות הזאת כשאות רי"ש אמריקאית סוררת נפלטת מפיו. בתחילה נראה שאורי נמצא במסלול של הרס עצמי שסופו ידוע - ניוון, ניתוק מן המשפחה, ניתוק מאמונתו, דיכאון. החיים על ההר גובים מחיר כבד מן התושבים. לא רק הטרור מכה בהם, האובדן והאבל מכים בהם מכיוונים אחרים ונראה שאין במקום רוך או סלחנות לטעויות. בספר נוכחים מאוד הגיבורים הנעדרים - אחי רפאים הקבורים במקום, אפי החבר מהישיבה שהתאבד בצבא, המתים בעזה. הספר בוחן ללא פחד סוגיות כמו מהי גבריות, כיצד מגיבים אנשים שונים לשכול ולאובדן, האם המחירים שאנו משלמים על המגורים בארץ הזאת הכרחיים, הרי יש מקומות רכים יותר שאפשר לחיות בהם.
הספר כתוב יפה, באיפוק, ברמיזה, ובסופו של דבר מגיעים לסוג של התרה וסגירת מעגל.

הנה קטע לטעימה של הסגנון, ללא חשיפת פרטי עלילה:
"אורי עומד על גבול הבית עם הטיח המתקלף ורואה את היום ניגר אל השדות שמעבר לגדר. הוא רואה את החצר המוזנחת שקוץ ודרדר ותריסים שבורים זרוקים עולים בה ושני עצים שתולים בה, עץ לימון ועץ פקאן, וכפלא בעיניו שאפילו שהעצים לא מטופלים הם יודעים לקרב אליהם מים ושמש כדי צורכם וכמו הפומלה בחצר האחורית לתת את פריים בעתו".

על הכריכה ציור יפיפה של חגי הלברטל, מתאים מאין כמוהו לספר עצמו.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•נוריקוסאן
אורנים

אורנים

ימימה חובב

איזה ספר מעולה! יש באתר כמה סקירות מצוינות על הספר ואני רוצה להעלות רק כמה עניינים צדדיים.
תמיד נהנית לקרוא ספר שהעלילה שלו מתרחשת במקום מוכר. רחובות ירושלים והסביבה, קמפוס האוניברסיטה בגבעת רם, הספרייה הלאומית ואולם הקריאה ליהדות, הוויטראז' המרהיב של ארדון... כמו ילדה קטנה מתחשק לי לצעוק: אני מכירה, הייתי שם.
בספר חוזר פעמים אחדות הרעיון שכל אחד קורא את הסיפור שלו עצמו בדברים שקרו לאחרים, תמיד החיפוש הוא אחרי הסיפור שלנו. וזה נכון גם בעלילת הספר, מה שקורה דורות לפני כן, חוזר גם עכשיו, הדמות המתלבטת של גבי, החתן המיועד המבטל את החתונה זמן קצר לפני מועד קיומה, מזכירה את דמותו המתלבטת של שרגא, אבי סבה של הגיבורה. אצל שניהם ההתלבטות איננה התחבטות המובילה לתיקון עצמי, יש בה משהו מיופיף ומעושה מפני שהעיסוק בה בא על חשבון הזולת, אישה צעירה ומיוסרת הנותרת עגונה בזמן שבעלה מנסה כביכול לתקן את העולם כולו, וכלה הננטשת זמן קצר לפני נישואיה ואיננה מבינה מה הסיבה לכך. הדמויות בספר הן מורכבות, לא סטריאוטיפיות, הכותרות של הדתי, החילוני, העולה מרוסיה - דבר איננו פשוט ואיננו שטוח, יש דברים נסתרים מתחת לפני השטח, והאמת איננה נחלת צד אחד בלבד.
יש כאן סיפור יפה הכתוב היטב ומעורר ציפייה לספרים נוספים.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•נוריקוסאן
כלוב הזהב

כלוב הזהב

קמילה לקברג

מתברר שהייתי צריכה לקרוא ספר גרוע כל כך כדי לחזור לסימניה אחרי זמן ארוך כל כך. הסתקרנתי לראות אם רק אני מרגישה כך, וכמובן קראתי את הביקורת של אפרתי והזדהיתי עם כל מילה. אילו הייתי קוראת את הביקורות קודם לכן, לא הייתי קוראת וכועסת. בין שאר הדברים המרגיזים, העציבה אותי הזווית הכביכול פמיניסטית, הנקמה הנשית. בחוזה שבין מחבר ספרי מתח לבין הקוראים אמור להיות משהו המחייב אותו ליצור גיבור שאפשר יהיה להדהות איתו ברמה זו או אחרת. זה ממש לא קורה בספר הזה, וחבל.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•נוריקוסאן
אם אשמע קול אחר

אם אשמע קול אחר

חיותה דויטש

"אם אשמע קול אחר" - לאמונים על נוסח התפילה של בני אשכנז שם הספר מעלה מיד את זכרו של הפיוט הידוע "אלה אזכרה" על עשרת הרוגי מלכות, פיוט הנאמר בסוף סדר העבודה בתפילת מוסף של יום הכיפורים. הפיוט הזה תופס מקום חשוב בספר והעלילה שבה וחוזרת אליו מדי פעם. בפיוט מסופר על קיסר רומי שלמד תורה מחכמי ישראל. הוא מזכיר להם את הדין "גונב איש ומכרו מות יומת" ומזכיר את מכירת יוסף - האחים שמכרו את יוסף היו חייבים מיתה, וכעת, לדבריו, ישלמו החכמים בחייהם על העוול ההוא. הפיוט מתאר באופן מזעזע את מותם של עשרה מחכמי ישראל, המקבלים על עצמם את הדין. המלאכים מקשים: "זו תורה וזה שכרה?", אבל בת קול משמים משיבה להם: "אם אשמע קול אחר אהפוך את העולם למים...", כלומר: אחריב את העולם.
הספר מתאר את חייה של עוזיה, בת יחידה למשפחה דתית שגדלה ומתבגרת בתל אביב. מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים הן חוויות ילדות מכוננות. הספר נע בין נקודות השבר והחורבן של בני דורה הדתיים-לאומיים - בין חורבן ימית להתנתקות מגוש קטיף, עבור דרך מלחמת שלום הגליל, מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון, המחתרת היהודית ורצח רבין. השבר מעמיק והקולות המתונים נדחקים מפני הקולות הקיצוניים. הארץ מתמלאת בכתובות גרפיטי שאיש אינו יודע מי אחראי להן ומה כוונתו: "אם אשמע קול אחר אהפוך את העולם למים". השב"כ חושד שמדובר בהכנה לפעילות מסוכנת של מחתרת חדשה ולכוונה לרצוח עשרה אנשים מן "המלכות".
עוזיה שבספר עוברת משבר אישי חמור - היא מתגרשת מבעלה ומחליטה לצאת לנקודה הצפונית ביותר בארץ, להתנתק ממשפחתה ומחבריה ולנסות להחלים מחוויותיה הקשות.
עלילת המסגרת של הספר היא עלילת מתח. אנו יודעים מתחילתו שעוזיה כלואה בבית הסוהר, ובהדרגה נחשפות הנסיבות שהביאו לכך.
בסופו של דבר זה ספר עצוב - אין בספר זוג אחד שיצר זוגיות טובה ואמתית לאורך זמן. זוגיות נגמרת במוות, בשיגעון, בגירושין, בבריחה. האהוב אינו אוהב, האוהב אינו רצוי, מי שניתנים לו ילדים אינו רוצה או אינו יודע לגדלם, ומי שמשתוקק להם אינו זוכה בהם, וכך הכול סובב במעגלים עקרים. ושאלת הכפירה המנסרת מאחורי כל זה היא מה נעשה בגלל אמונה ואידאל ומה נעשה בגלל אהבה או תשוקה או חסרונן? מה באמת עומד מאחורי מעשי האנשים?
נהניתי לקרוא את הספר. זה ספר מעורר מחשבה, ולמי שהוא בן הדור של המחברת וקשור איכשהו לאירועים המוזכרים שם - מעורר סקרנות גם כרומן מפתח במידה מסוימת.

לפני 10 שנים•נוריקוסאן
הנכדה של מר לין

הנכדה של מר לין

פיליפ קלודל

הספר הזה הוא ההוכחה שאפשר לכתוב ספר שיש בו דמויות בלתי נשכחות ועלילה שבה כמה רבדים ועומק במעט יותר ממאה עמודים. אין צורך בטרילוגיה של אלף עמודים לשם כך.
אין בספר דברים מיותרים - הכתוב מזוקק, וכפי שכתוב על הכריכה - לא סנטימנטלי, ובכל זאת מצליח לגעת בלב ולרגש. מצד אחד מתוארת האכזריות האנושית בשיאה - מלחמה שנראית חסרת סיבה הפוגעת בחפים מפשע, הבריחה מהמולדת האהובה - המקום שבו לכול יש ריח - אל הארץ הזרה השונה כל כך באקלים, בשפה ובטיב האנשים, ובעיקר - ארץ שנדמית כנטולת טעם וריח. איש אינו מבין את מר לין - הוא אינו דובר את שפת המדינה שבא אליה, אך אפילו המתורגמנית והפליטים האחרים שגרים אתו במרכז המגורים לפליטים אינם מבינים ללבו. גם בעיניהם הוא נראה זר ומוזר. היחיד שעמו נוצר קשר הוא אדם זר שחווה גם הוא אבדן. נראה ששפת האבדן היא שפה שמגשרת על הפערים הרבה יותר מהשפה הממשית.
כל פרט נוסף כנראה יקלקל את הקריאה.

לפני 11 שנים•נוריקוסאן

ביקורות נוספות על "סילן טהור"

סילן טהור

סילן טהור

יוסי עוזר

שער ראשון גוף אל גוף נגף

שׁוֹנִים

לְעָלֶה יָבֵשׁ חָלַף הָרֵיחַ כְּבָר
מְעַט וְגַּם צוּרָתוֹ
תְכוּלָה בַּיְּקוּם הָאֵין סוֹפִי
וְאַתָּה מְחַפֵּשׂ אֶת
הֱיוֹתְךָ . שׁוֹנִים מִמְּךָ -
לְאֶבֶן אֵין סָפֵק. לִפְרֹחַ אֵין בְּמַעֲשֵׂיהֶם
גַּם לֹא לְחַיַּת הַבַּיִת שֶׁאֲנִי מַכִּיר
וְהִנֵּה הַבֹּקֶר עוֹלֶה לְאַט
וְהַמַּיִם טְעִימִים בַּפֶּה וַעֲדַיִן
כֹּה מָרִיר הָרֶוַח הַצַּר
שֶׁבֵּין הַהִרְהוּר לָעֵט :
פַּעַם רָאִיתִי אִישׁ שׁוֹקֵל חַיָּיו . רָאִיתִי
בַּמֶּה אִזֵּן אֶת כַּף הַמֹּאזְנַיִם

אַתָּה שׁוֹבֵר בַּמִּלָּה
לִרְאוֹת הֵיכָן אַתָּה מִתְאַחֶה,
חוֹפֵר קִיּוּם




זְנְגוּלָה *


עַפְעַף סוֹגֵר עַפְעַף
חֲבוּקִים כְּטַבְּעוֹת זְנְגוּלָה טְבוּעַת דְּבַשׁ
חָרַזְנוּ חוֹחִים וְשִׂמְחָה
רָאִינוּ עַיִן בְּעַיִן גַּם אִם לֹא בִּמְנוּחָה
פִּכְּתָה הָעֲלִיָּה הַגְּדוֹלָה מִבָּבֶל
גַּם מִשְׁפַּחְתִי
חֲפֵצָה לִהְיוֹת נָהָר :
אֲסֵפָה כִּנּוֹרוֹתֶיהָ הַשְׁתוּקִים
וְעָלְתָה לְאֶרֶץ מוּצְרֵי רֶפֶת וְכַוֶרֶת.
סַבָּא מִמִּטַּת חָלְיוֹ אוֹמֵר לְסַבְתָּא טוֹבָה לְהַקְדִּים תְּרוּפָה
לֶאֱפוֹת עִם נֶכְדָּהּ אֶת הַזְּנְגוּלָה
עָמֹק בַּשֶּׁמֶן הָרוֹתֵחַ - חֲבוּקִים עִגּוּלִים
כְּמוֹ פַּעַם - בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה. וּמַדּוּעַ לֹא יִמְתַּח כִּנּוֹרוֹ הַמְכֻוָּן
לוֹמַר שִׁירָה שִׁירָתוֹ. לֹא פַּעַם לִרְאוֹתוֹ עוֹמֵד בְּרֹאשׁ רֹאשָׁהּ
שֶׁל הַתִּזְמֹרֶת הוּא דּוֹבֵר עַרְבִית מְצֻיֶּנֶת בִּיְהוּדִית מִתְרַפֶּקֶת
וְכִנּוֹרוֹ עֶצֶב עָצֵב בְּכוּר הַהִתּוּךְ מֵצֵר.
הִבַּטְנוּ בַּסַּגְסֹגֶת: הִנֵּה, יָשַׁבְנוּ.
מַיִם חַיִּים עוֹמְדִים עַכְשָׁו בַּצֵּל.
שׁוּב תָּלִינוּ הַכִּנּוֹרוֹת עַל נְהָרוֹת.
שִׁיְטוּ דְּאָגוֹת הֲרוֹת צִפִּיָּה.
כְּהוּיִים, שַׁבְנוּ אֶל הַשְׁתִיקָה. מְנֵצִים,
כְּמַיִם חַיִּים הָעוֹמְדִים עַכְשָׁו בַּצֵּל הַמִּתְכַּהֶה.

*טבעות מאפה שמטגנים
וטובלים בדבש.






שִׁיר לַיְלָה מוּרָד - הַפֶּרַח שֶׁלִּי

מַבִּיטָה בַּחַלּוֹן
הָיְתָה שָׁרָה בְּשַׁחַר בְּדִידוּת
וְקוֹלָהּ מַגִּיעַ לִיּשֵׁנֵי הַרִפְאוּת בַּלַּיְלָה שֶׁל לַיְלָה.
חַשְׁרוֹת חִיּוּךְ עָלוּ בִּשְׁנָתָם וְזֹהַר עָטַף. רָאִיתִי
אֶצְבָּעוֹת מְרַקְּדוֹת עַל חָזָם בְּחִיּוּךְ שְׁנָתָם שֶׁהַלְמָה אֵלַי.
צְלִילֵי קוֹל לַיְלָה נִכְנְסוּ אֶל תַּן חֲלוֹם, כְּשֶׁהָיְתָה שָׁרָה לַיְלָה מוּרָד
וְקוֹלָהּ מִתְמַשֵׁךְ עַד הֲלוֹם,
זַמֶּרֶת מִצְרִית יְהוּדִית שֶׁהִתְאַסְלָמָה לְמַעַן אַהֲבָה
שֶׁהִיא חוֹלֶפֶת נָגוֹזָה בַּמּוֹרָד.

עֵינֶיהָ שְׁחוֹרוֹת כְּבוֹר צָמֵא, לִשְׂפָתֶיהָ לַהַט אָדֹם עַרְמוּמִי
וְקוֹמָתָהּ - תָּמָר תָּמֵהַּ בַּמָּטָר. אֲבָל הָאַהֲבָה? מְיַבֶּבֶת הָיְתָה לַיְלָה לַיְלָה
שֶׁקּוֹלָהּ זָמִיר וְאַהֲבָתָהּ צִפּוֹר טֶרֶף. דּוֹאָה מְמַקֶּדֶת מַבָּט.

כְּשֶׁכָּל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם נָתְנוּ לָהּ נַפְשָׁם וְהִכְאִיבוּ לְעַצְמָם בִּמְחִיאוֹת
עוֹד חָשָׁה לַיְלָה לְבַד. אוֹמְרִים אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם. שָׁרָה לַיְלָה,
נְהַר פְּרָת הִתְחָרָה עִם הַחִדֶּקֶל עַל גּוֹבַהּ הַגֵּאוּת, הַיְאוֹר רָקַד.
כַּמָּה הָיָה צָרִיךְ לָשִׁיר כְּדֵי לָחוּשׁ לֹא נֶחֱרַד. נִשְׁמָתָהּ הָמְתָה: "אוּרְבָּק עֻמְרִי יִיטוּל,
רִיָאבָּק חִיַרְנִי",* לִבָּהּ אָבַד. מַשַׁב קוֹל לַיְלָה מוּרָד : מִתְנוֹעַעַת, נוֹדֶדֶת לְקוֹל סִלְסוּל הָעֶצֶב,
גַעְגוּעֶיהָ סְתָו, כְּאִישׁ מַאֲזִין עָצוּב, נוּרַת הַלַּיְלָה מִן הַתִּקְרָה נוֹדֶדֶת, כְּאִישׁ מְקוֹנֵן, חַיְרָן*
שָׁרָה וְקוֹלָהּ מוֹשֵׁךְ אַחֲרָיו כָּל שֶׁלִּבּוֹ עֵר וְהוּא יָשֵׁן וְלַיְלָה שָׁרָה: חֶדֶר מָלֵא גַּעְגּוּעִים.
ושָׁרָה לַיְלָה לְבַד. רָאִיתִי

הַפְּרָחִים בָּאֲגַרְטָל מְסִבִים רֹאשָׁם מַבִּיטִים לַכִּוּוּן בּוֹ שָׁרָה לַיְלָה מוּרָד.
הַוִּילוֹנוֹת בַּחֲמוּקִים מַרְעִידִים, שָׁרָה לַיְלָה מוּרָד שָׁרָה לַיְלָה לִפְרֹחַ שֶׁלִּי - הַיְּהוּדִי
מַמְתִּין לִי בְּלֵב הַיְּשֵׁנִים, מַאֲזִינִים לְלַיְלָה, שָׁרָה לִפְרֹחַ שֶׁלִּי, שֶׁהִרְקִיד
אֶצְבְּעוֹת הַיְּשֵׁנִים, שֶׁהֵסֵב בָּאֲגַרְטָל אֶת רָאשֵׁי הַפְּרָחִים, שֶׁרִטֵּט חַמוּקֵי וִילוֹנוֹת
שֶׁהִרְקִידָה לַיְלָה בְּקוֹלָהּ לַיְלָה מוּרָד
וּדְמָמָה עֵת הַשִּׁיר נִפְרָד.

* אורבק עומרי ייטול, ריאבק חירני : נוכחותך תאריך קיומי לכתך- יזעזע .
* חירן : אובד עצות.


שאלת חלום
בקול דממה של נצן
של אור , לפעמים

שיר עמי ששכח
כעת צועקים לו להמשיך החלום,
כאלו לא צמאו עפעפיו להסגר.
דעתי חתן שבר כוס לא בשביל להדביק חזרה
תהיה מציאותי
לפעמים שבר הוא בניה חדשה.

הנה הבאר העמקה של אי הודאות.
עוד קוראת לו לרוח
אי שלימות הסלע קוראת לרוח רק
אחר כך חול קורא ליסודות געגועיו
הן גַּם העורים יודעים
שפני הדור כבר לא כפני כלבם. אומרים:
המבקשים לביית יונה תמיד מורטים
נוצה מכנפה.

חשבתי ארץ נבא. נבא
דואים כדרור מתולדות ימים שבורים.
חלומות יהיו כסלעים של משה.
אולי לא רכה פרודת האהבה
פרדה, פתיתי דמעות לרבבה
כמה קשה היא.

הן אם זה אותו השבר אז איפה המים.



" רוֹחָה בָּלָה רַגְ'עָה " * סילן טהור , הפועלים 1981

כָּתַשׁנוּ הֵל כָּתַשְׁנוּ מַקְלוֹת קִנָּמוֹן
בִּכְלִי דָּכִים וּמְפוֹרְרִים
יְמֵי הָדֵק הֵיטֵב הֵיטֵב הָדֵק
שָֹרִים וְכוֹתְשִׂים בְּכֹחַ
בְּשָׂמִים יָפִים לָעֶצֶב
הַשֶּׁקֶר מָתוֹק לִמְבֻגָּר.

מִבְּהָרָט וְכֻּרְכּוּם צָהֹב נִלְקַחְנוּ
בְּחֵרוּת מַפְלִגָה כַּמּוּן נִזְכָּר
בַּקִטְשְׁרִי הָאָדֹם
מְסַפְּרִים לְאוֹר הַנֵּר:
חֲכָמִים כִּבְלִי מַדָּע, וּנְבוֹנִים
כִּבְלִי הַשְׂכֵּל
הִגַּשְׁנוּ מַיִם צוֹנְנִים לְזָר
הִצַּעְנוּ מִטּוֹת לְאוֹרְחִים
וְנִרְדַּמְנוּ עַל הָרִצְפָּה.
נָגְעוּ עָבְרוּ כַּפּוֹת הָרוּחַ
לְפֶתַע שִׁנִּינוּ צַעֲדֵי רִקּוּד
מוֹחִים עָפָר מִן הַשְׂפָתַיִם
אָהַבְנוּ הַלְמוּת הַפָּח וְהִבְלַגְנוּ
דורכים עַל הֶעָפָר אוֹתוֹ נָשַׁקְנוּ
מִתְרַפְּסִים בֶּעָפָר, כְּמֵהִים לִנְבֹט
"שְׁמוֹנֶה עֶשְֹרֵה " מִבְצָר פָּרוּץ
גִּלְבֹּעַ מְקֻלָּל בִּנְטִיעוֹת כִּסִינוּ
אַךְ לָהָר הַגָּבֹהַּ כְּבָר זָר צִלּוֹ
עוֹטֵף אֶת הַסַּחַף לִקְרַאת הַשּׁקִיעָה


עַכְשָׁו אֵיפֹה כָּל זֶה, דָּךְ מְכְ'נָה
(כָּאָב רֹאשֵׁנוּ), כָּתוּשׁ הַכַּמּוּן וּמְכֻרְכָּם מְאֹד
אֶת מַחֲטֵי הָאֹרֶן תֶּאֱסֹף הָאֲדָמָה
אֶל בִּטְנָהּ הַשׁוֹתֶקֶת
צוֹנְחִים עָלֶיהָ כְּמַחֲטֵי הַרְדָּמָה.
בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בַּמַּעְיָן בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל
מָה אֹשֶׁר נטוה מִמֶּרְחַקֵּי הַלֶּב
מַפְלִיגִים אֶל עֲרָבִים בְּתוֹכֵנוּ
נַפְשֵׁנוּ לְבַד בִּדְמָמָה נְשׁוֹבֵב.

נַנְחֶה אֶת פְּסוּקֵינוּ הָאַחֲרוֹנִים:
בְּבַיִת שֶׁנִּשְׁחַק, לֹא נָאֶה לִכְתֹּשׁ שׁוּב תַּבְלִינִים.
לְעִתִּים נָשׁוּב לְמַבָּט מְרֻחָק
בְּמַכְתֵשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר שֻׁתַּק -

תָּמִים וּמְצַלְצֵל
לְלֹא מַגַּע יַד אָדָם .
"



רוחה בלה רג'עה "
בערבית – הליכה בלי חזרה
- כרטיס לכיוון אחד, כך החתימו שלטונות עירק
את דרכוני היהודים העולים לארץ ישראל






סַבְתָּא טוֹבָה ְוסַבְתָּא סָלִימָה

סַבְתָּא טוֹבָה ְוסַבְתָּא סָלִימָה
סַבְתָּא טוֹבָה, אֵם אָבִי, לְיַד הַשְׁקֵדֶיהָ הַמָּרָה
בְּמֵי נֶפְתּוֹחַ
בַּכְּנִיסָה לִיְרוּשָׁלַיִם
רוֹכֶנֶת, גַּבָּהּ אֶל הַשֶׁמֶשׁ; מִי חָלַם,
מְקַלֶּפֶת תַּרְמִילֵי אֲפוּנָה בָּאֲוִיר יְרוּשָׁלַיִם
בְּעֵת מְסַפֶּרֶת בִּדְבַר "סְלַת יִצְחָק" בְּבַּגְדָד, אֶצְבְּעוֹתֶיהָ הַיַּצִּיבוֹת
מַשְׁמִיטוֹת אֲפוּנִים פְּרוּמִים לַקַּרְקַע :

סָבָתְךָ סָלִימָה, אֵם אִמְךָ, דָבְקָה בְּ אִ י שָׁ הּ
כְּאָפְקֵי קִמּוּרוֹ שֶׁל גֵו הַיָּם הַנִמְזָג אֶל כַּפּוֹת הַשָׁמַיִם.
עַד כִּי רָאוּ אֲנָשִׁים
סַבְתָּא סָלִימָה נִסְפְּתָה בָּאֵשׁ. יְמֵי פְּטִירָה לֹא נִכְתְּבוּ אָז
בִּתְּעוּדָה רִשְׁמִית שֶׁל שִׁלְטוֹן.
פְּרָטִית הָיְתָה
וּלְאִמְּךָ לֹא נוֹתְרָה עֵת יְעוּדָה לִבְכִי, בְּלִי
זְמַן לְהֵאָחֵז, לְהַדְלִיק בּוֹ בְּגוּף שָׁלֵו אֶת הָעֵת הַיְּעוּדָה.


סַבְתָּא טוֹבָה, הַרְשִׁי לִי לִמְסֹר לָךְ דָּ"שׁ עִם שִׁיר
הֲרֵי אַתְּ שְׂמֵחָה לִהְיוֹת כָּאן בַּכְּנִיסָה שֶׁלָּנוּ לִיְרוּשָׁלַיִם.
מַפְנָה גַּב בְּתוֹךְ הַר הַמְּנוּחוֹת.
בַּבַּיִת אַבָּא כָּל פּוּרִים מִתְקַדֵּר:
בְּפוּרִים סַבְתָּא נִפְרְמָה מִן הָעוֹלָם,
בְּגוּף נִגָּף בְּגוּף הִיא
מְאַחָה עֲפַר אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל. הָאוֹת שָׁזוּר -
אִמָּא כָּל הַשָּׁנָה מִתְבּוֹנֶנֶת בִּבְעֵרַת הַפְּתִילָה
עָבַרְנוּ מִן הָעִיר לַכְּפָר, קָנָה אַבָּא כִּירַיִם שֶׁל גַּז
אַרְבַּע לֶהָבוֹת בְּלִי חוּט מִתְכַּלֶּה
נִכְנֶסֶת שַׁבָּת. בְּדָלֶת אַמּוֹת נִדְמֶה שָׁלוֹם עַל יִשְֹרָאֵל.

* בית כנסת יצחק.



מִכָּל שָׁלֶכֶת מִכָּל צִפּוֹר

הַלַּיְלָה מְלֹא הִרְהוּרָיו
מָלֵא זְמַן מִתְפַּתֵּל כְּבַצִּינוֹק
מִי יִשְׁמַע הָאוֹר הַמְדֻכְדָךְ
אֶת הַצֵּל שִׁמְעִי צוֹעֵד לְהַעֲלִים
אוֹתָךְ הָאֲפֵלָה:
מִכָּל שַׁלֶּכֶת בָּרָאת צִפּוֹר לוּ
מִכָּל צִפּוֹר נְדִידָה לְשִׁיר
אֲשֶׁר יָשִׁיב לָךְ אֶת נַפְשֵׁךְ
אֲשֶׁר יִטְרוֹף טוֹרֵף
אִם תַנִּיחִי לְהִתְרַפֵּק עַל הָאָבָק
הַנִּיחִי לוֹ לָלֹק, לַצִּבּוּר צוּרָה
הִנֵּה מַכִּים בָּךְ שָׁרְשֵׁי בְּרִיחָה
מִי יָדַע שֶׁנַּגִּיעַ כֹּה מַהֵר לְהִתְנַתְקוּת
מִי יָדַע שֶׁנְּהִי כֵּן - חֲרוּזִים שְׁבוּרִים
לְמַעַן הַשֵּׁם, לְמַעַן הַיְלָדִים
לְמַעַן אֵלֶּה שֶׁיִּוַּלְדוּ
בְּאֵין אַךְ עַרְעָר לְזַמֵּר שִׁיר עֶרֶשׂ
הֵן תִּינוֹקוֹת הָאוֹר עֻמְעֲמוּ בְּיַד אֶרֶס
יָצְאָה בַּת קוֹל , בְּבֵרוּר אָמְרָה:
הַתָּמָר שֶׁאֲכַלְתֶּם רַק הַיּוֹם
גַּלְעִינוֹ בְּכִיסִי*.

*התמר שאכלתם רק היום
הנה גלעינו מאתמול בכיסי -ביטוי
מה שהבנתם היום ידעתי מכבר .

לבנים של חלום

לאחז לבנים של חלום עלינו
להקים מסד.
ואנו כאן: יהודים מצפון ותימן
כעונות השנה הקרובות זו לזו
אך זרות זו לזו
באין שרש
בהכרת דבר.
- - - - - - -
ים המות אותנו מפרנס
כפי שלא פרנס מעולם.
איך בחלום שהנחה אותנו כאן
נהגתם כבגרזן:
לקצץ את העץ משרשיו
ולבקש ממנו שיעשה פרי?!

גַּם מתחת לעפר, הזרע רגיש לאור. אֲנִי מאמין –
מתחת לאור אנחנו רגישים.
ואתה מה תכסה פניך?
- כמו חם להבות המקדש
מכאיבים מעבר אלפי שנים!

ידיעה

אבדו את חיותן הירקה
לחיות יבשה מתוקה, בשקט חום,
לחוצות עור לעור, תדענה:
בסופו של דבר.

וזה האגוז כי חתום לעצמו
צועק קיום,
חושב לא תראה ללבו
רמה מבעד לקליפה.
יודעת אנשים:
"אְ-תִין מְקָאבָּאס
וּג'וֹז מְצַ'אק'צָ'אק'"
(התאֲנִים לחוצות והאגוזים מקשקשים)

אומרת דודה דינה
זוקפת מצח
מישרת: לרגע –
קמטים בחיוך בוטח.


חלה במלח

אבא פותח "בן איש חי"
גַּם הנר מטה אליו להבה.
התפילה נוטפת אור זרוע מסופי געגועים

חֻמָּשׁ שהשאל חזר לבית
זמן רב חכה הלב ללמוד
לרפא את שפת האם שלי
עצוריה – קהלת, בן איש חי

עשרתן, ערבתן,*
ומכבר אמר לאמא מלהדליק הנר.
מנגן אביב קולו: שלום עליכם ... בואכם לשלום...
פרי הגפן מצטלל כחיוך
וחלה במלח היא תמתק מאד
בטעם שלא תתיר בימי השבוע.

יום שכלו שבת זה
מכוץ צמוק בתוך הלב
והחלה טבולה במלח
היא פתאם מתוק מכל מתוק.

*משלשה דברים שצריך אדם לומר בהתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה.





אידיליה

בְּמוֹשָׁב בָּרָק

בַּכֻּתְנָה הַלְּבָנָה כְּיַלְדוּת עננית
עִם ג'ימי וְרָפִי בִּצְחוֹקֵי יַלְדוּת
רָצִים אֶל הַוָּאדִי לִתְפֹּס אֵיזֶה עֹפֶר
לְהוֹכִיחַ לְמִיכַל יְרֻקַּת הָעַיִן.
בֵּין הַחֲלוֹם לְבֵין קְלִפָּתוֹ –
רָאשֵׁינוּ צוֹמֵחַ כְּעוֹלֶה מֵעָנָן
כְּמוֹ צִפּוֹר שֶׁחָזְרָה, הַצִּפּוֹר שֶׁתִּפְרַח לָהּ
מִיַּלְדוּת רֵיחָנִית – כִּמְעַט רֵיחָנִית
הִגִּיעָה עַד גֶּדֶר הַמּוֹקְשִׁים הַמְּקֻשָּׁט
סְרָטִים לְבָנִים, שְׁלָטִים צִבְעוֹנִיִּים
תַּחַת הֲרֵי שׁוֹמְרוֹן – ג'נין, לֹא רַק
רַעַשׁ הַטְּרַקְטוֹר רָחוֹק נָמוֹג
בְּרַעַשׁ צַפָּרִים וְשֶׁמֶשׁ חַמָּה.

בְּיָדֵינוּ הַקְּטַנּוֹת חֲבָלִים שֶׁפָּרַמְנוּ
בַּסֵּתֶר מֵחֲבִילוֹת הַקַּשׁ הָרֵיחָנִי
שֶׁל "יודה" הַסַּבָּל הַשָּׁמֵן הֶחָבִיב
הוֹבִיל שַׂק תַּעֲרֹבֶת בְּלִירָה וָחֵצִי
עוֹד יֻפְתַּע עֵת יִתֵּן שִׁבֹּלֶת שׁוּעָל לָאָתוֹן
וְכָל חֲבִילוֹת הֶחָצִיר יִתְמוֹטְטוּ
יְכַסּוּ אֶת כְּרִיסוֹ מַקְפֵּצַת וְצוֹחֶקֶת
רָצִים וַחֲבָלִים קוֹשְׁרִים אֶל נִיחוֹחַ
נַבִּיט אֶל הַחֶרְמוֹן שֶׁבֵּין שֵׁנִי הֶהָרִים –
הַתָּבוֹר )עָגֹל כְּמוֹ הַבֶּטֶן שֶׁל יוֹדֶה(
וְגִבְעַת הַמּוֹרֶה, מֵעַל עֲפוּלָה,
חוֹפְרִים אֶת בֶּעָפָר הַשֶּׁקֶט.
מֵעֵמֶק יִזְרְעֶאל רוֹאִים דְּבָרִים רְחוֹקִים,
נַפְתִּיעַ חֲמוֹרוֹ הַנּוֹעֵר בְּשִׂמְחָה
בְּשִׂמְחָתוֹ מַחְרִיד תַּרְנְגוֹלוֹת בַּלּוּל
מְבֹהָלוֹת שׁוֹבְרוֹת פְּרִי בֶּטֶן
בְּרֶמֶז שֶׁלֹּא נַכִּיר כָּעֵת – בְּחֶדְוָה,
מַפְתִּיעָה אֶת אַדְמַת יִזְרְעֶאל הַמָּרוֹקָאִית
עִם עִבְרִית רִאשׁוֹנִית שְׂפַת עוֹלִים עִלֶּגֶת
הֲלוּמַת דונמי סֶלֶק סֻכָּר
בְּתוֹךְ רְגָבִים מַמְתִּיקִים סוֹד בִּדְהָרָה
אַךְ הִנָּהּ מִיָּד נִתְפֹּס אֵיזֶה עֹפֶר
מג'ניה הָרוֹמָנִיָּה טַבָּחִית בֵּית הַסֵּפֶר
נַאֲכִיל אֶת הַחֲלוֹם בִּמְעַט בִּשְׁאֵרִיּוֹת,
כְּמוֹ לֹא יָדַעְנוּ שַׁרְווּל אֶחָד מֻפְשַׁל –לָהּ
הִיא מַחְבִּיאָה תַּחְתָּיו מִסְפָּר כָּחֹל.

כָּעֵת מִי יֵדַע מַה תִּבְחַר הָאֲדָמָה
סַסְגּוֹנִיִּים , מדיפי חִיּוּךְ, קוֹרְאֵי עֹנֶג
נֵרֵד בַּמִּדְרוֹן שֶׁאֵלָיו הִגַּעְנוּ
צוֹרְחִים , מַפְרִיחִים בְּבֶהָלָה אֶת כָּל דְּרוֹרֵי הַבַּיִת
מוּזָר כֵּיצַד אֶפְשָׁר לְהַבְרִיחַ
אֶת דַּיָּרָיו הֲכִי מְתוּקִים
אִם אַךְ יוֹדְעִים לִצְרֹחַ בְּאַהֲבָה
אִם אַךְ בּוֹנִים אֶת הַקֵּן מִקַּשׁ…
הַמִּדְרוֹן יוֹרֵד וְעָפָר עִם הַקַּשׁ
מִשְׁתַּלְּטִים עַל שׁוּלֵי הַמִּכְנָס וְכִיסֵי הַבֶּגֶד
קוֹצִים דְּבֵקִים בַּדֶּרֶךְ לִלְכֹּד
מִי יִלְכֹּד רִאשׁוֹן לְמַלְכַּת כִּתָּה ב'
לְמִיכַל הַיְּרֻקָּה אֵיזֶה עֹפֶר קָטָן

הַשָּׂדוֹת הִתְאָרְכוּ עַד שׁוּלֵי הֶעָנָן
בְּעִקְבוֹת מִלְחָמָה אַחַת מִתְנַצַּחַת
מַה תָּפַח אֶת אַדְמַת יִזְרְעֶאל פֶּנְטְהָאוּזִים
הָהָר הָפַךְ אֶת גַּבּוֹ בְּקֶצֶף
וּמִטּוֹת הַבַּרְזֶל – סוֹכְנוּת וּקְלִיטָה
צָמְחוּ וְהָיוּ לְרִפּוּד קְטִיפָה בְּעֵת לַיִל
הֵדֵי יְרִיּוֹת וְאַזְעָקָה שֵׁנִית
נָפְלוּ כְּמוֹ חָצִיר בַּצָּהֳרַיִם.

הַשֶּׁמֶשׁ הִזְהִירָהּ בָּבוּאָתֵנוּ בַּמַּיִם
הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁרָאִינוּ מֵרֶגַע הַלֵּדָה
וְלֹא יָדַעְנוּ אֲדָמָה אַחֶרֶת: חִיּוּךְ בַּזְבְּזָנִי,
בְּשָׂפָה יְחִידָה , בְּעוֹד שָׁנִים נִשְׁכָּחוֹת , הוֹלְכוֹת
ג'ימי יִפָּצַע מִכַּדּוּרֵי הַסּוּרִים
תַּחַת הַחֶרְמוֹן שֶׁהִבִּיט מִכִּתָּה אָלֶף
מִשְּׂדוֹת הַכֻּתְנָה, מֵעַל גַּג הַלּוּל
בֵּין הַתָּבוֹר (יודה נִפְטָר בֵּינְתַיִם).
לְגִבְעַת הַמּוֹרֶה שֶׁשִּׁכּוֹרִים כִּיְּסוּהָ
וְרָפִי הַתְּאוֹם לְהַפְלִיא לג'ימי
הֵבִין פִּתְאוֹם , כָּךְ הוּא סִפֵּר לִי
מַדּוּעַ אוּם כּוּל תּוּם קוֹרַעַת מִטְפַּחַת
בְּאֶמְצַע שִׁיר מְסֻלְסָל וּבוֹכָה
עֵת יָשַׁב בַּזִּנְזָנָה בִּשְׁבִי מִצְרָיִם
שָׁם יִפְלוּ שְׂעָרוֹת רֹאשׁוֹ
תִּצְמַח אַחֵר כָּךְ בְּלוֹרִית מִתְפָּרַעַת.

הַמִּסְפָּר הַכָּחֹל עַל יָד חֲשׂוּפָה
כְּמַדְלִיק אוֹר חֵרוּם בַּאֲפִילַת הַמִּקְלָט
נְצָרֵף חוּט לְחוּט, נִשְׁמַע אֶת ג'ניה
בּוֹחֶשֶׁת סֻכָּר – לֹא הַמֶּלַח, סֻכָּר
מְאַבֵּד זֶהוּת בַּמַּיִם הַזַּכִּים
אַךְ לֹא הִרְגַּשְׁנוּ עֲדַיִן צִמָּאוֹן לְשׁוּם מַיִם
צִפּוֹרִים , צִפּוֹרִים וְשֶׁמֶשׁ מִתַּמֶּמֶת
גִּ'ימִי כְּמוֹ מַחְלִים וּמְסַיֵּם טֶכְנִיּוֹן
רָפִי מַחְלִים וְגַם אֲנִי כְּבָר שׁוֹכֵחַ
מָתַי אִם לֹא בַּכְּפוֹר בְּבֵית הַכְּנֶסֶת
נַרְגִּישׁ כַּמָּה רֵיק בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנָה
גִּ'ימִי הַמְּהַנְדֵּס יְדַיֵּק לְהַסְבִּיר לִי –
הֲתֵדַע , מוֹטוֹת הַפְּלָדָה עַל גֶּשֶׁר
בְּלָחְצָם , מְבַטְּלוֹת אֶת מִשְׁקַל הַשְּׁבִירָה
עוֹזְרוֹת לוֹ עַצְמוֹ לָשֵׂאת אֶת עַצְמוֹ
עַל גַּב גּוּפוֹ הַכָּבֵד מִנְּשֹׂא.

- יְדִיעָה בְּמָתֶמָטִיקָה, לֹֹא סִפּוּר עַל עֹפֶר
הִיא שֶׁמּוֹשֶׁכֶת אֶצְבְּעוֹתָיו שֶׁהֶחְלִימוּ
לְחַזֵּק נִדְבָּכִים בַּכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי
בִּתְמוּנָה זוֹ הוּא עוֹלֶה לַתּוֹרָה
מֵאֵיזֶה חָבֵר הוּא שׁוֹאֵל צִיצִית.
אֶשְׁאַל מַה עוֹשֶׂה עַמִּיחַי
לְאַחֵר הַשִּׁחְרוּר מְסַיֶּרֶת צַנְחָנִים
אַחֵר הצל"ש הוּא צָמִית לִצְמִיתוּת
בניו יורק יֵשׁ לוֹ מְכוֹנִית אוֹ שְׁתַּיִם
צְעִירִים עִבְרִיִּים חֲדָשִׁים וְגֵאִים
אָדָם בְּבוֹאֵנוּ וִיהוּדִים מִתַּחַת לַשָּׁטִיחַ
בַּמְּדִינָה גָּדַלְנוּ כְּמוֹ בְּנַעֲלַיִם:
מוֹסִיפִים מִסְפָּר כְּמוֹסִיפִים מַכְאוֹב
כָּתַבְנוּ יַחַד מִבְחָנִים בְּהִיסְטוֹרְיָה
מַעֲתִיקִים זֶה מִזֶּה אֶת תּוֹלְדוֹת הַצִּיּוֹנוּת.

שָׁעָה שֶׁל שֶׁקֶט בַּמּוֹשָׁב הַשָּׁקֵט
יָפֶה לִקּוּי חַמָּה , לֹא לִקּוּי מֵאוֹרוֹת
וְכָאן – לִקּוּי מֵאוֹרוֹת-כְּבָר חֵלֶק מִן הַטֶּבַע,
בֵּית הַכְּנֶסֶת רֵיק אָמְנָם בְּשַׁחֲרִית
וּבְשַׁבָּת לֹא תַּשִּׂיג מִנְיָן אוֹ רֶבַע
טִפּוֹת הַגֶּשֶׁם מַרְעִידוֹת וּפוֹסְקוֹת
לֹא, לֹא הִתְכַּנַּסְנוּ כָּאן לְשׂוֹחֵחַ
זֶה אֲנִי לְבַדִּי מְדַפְדֵּף בָּאַלְבּוֹם,
אֲנִי אֲשֶׁר בְּרִיחָיו הֵם בְּרִיחוֹתָיו

הַאֻמְנָם אִמָּא שֶׁל שָׂרָה תִּתְאַבֵּד ?
שָׂרָהּ 'לה בּוֹחֶרֶת חָתָן מָרוֹקָאִי !
וְאִמָּא שֶׁל שָׂרָה אִשָּׁה חֲרֵדִית
וְעָווֹן חָתָן כָּזֶה – לֹא יְכֻפַּר
שָׂרָה' לה בּוֹכָה וְאוֹמֶרֶת – "כּוּר הִתּוּךְ !"
כּוּר הִתּוּךְ , אוֹמֵר לָהּ אַבָּא, כְּבָר עֲשִׂינוּ בְּאַוּשְׁוִיץ !
לָמָּה תִּשְׂרְפִי אוֹתָנוּ עוֹד פַּעַם ?
שׁוֹאֶלֶת הַסַּבְתָּא בְּאִידִישׁ חֲרִישִׁית
הַאֻמְנָם נַחְזִיק אֶת הָעֹפֶר בְּיָדֵינוּ
רְצוּעַת הַתְּפִלִּין תִּקְשֹׁר יַחַד אֶת כֻּלָּם
אוֹ תַּחְצֹץ, וְיִבְעַר הָאָסָם כְּמוֹ אָז בִּירוּשָׁלַיִם


אֶבֶן כְּמוֹ קָמָה כַּאֲשֶׁר הַמַּיִם
סוֹחֲפִים מִסָּבִיב לָהּ טִין לִרְבָבָה
אִילָנָהּ הָאָחוֹת רוֹשֶׁמֶת כָּרָגִיל
כַּאֲשֶׁר הַקַּרְקַע רוֹעֶדֶת מִתַּחַת לְרַגְלֵי
וְלֹא צִפּוֹרַי הָאָרֶץ רוֹעֲדוֹת
בַּחֲדַר הַטֶּבַע הַמָּלֵא פֻּחְלָצִים
בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל
אַדְמַת הַסַּחַף
הִיא אֲדָמָה מְאֹד לֹא יַצִּיבָה.
שׁוּב אַזְכִּיר , לֹא מִפְגַּשׁ רֵעִים הוּא
חֲבֵרִים מִשֶּׁכְּבָר , פֹּה אֵינָם נִפְגָּשִׁים
כְּמוֹ קַלֵּי הַזָּנָב הָעוֹזְבִים אַרְצוֹת קֹר
עוֹד שָׁעָה שֶׁל שֶׁקֶט בַּמּוֹשָׁב הַשָּׁקֵט
הַשַּׁלְוָה נִמְסֶכֶת כִּצְפִירַת אַזְעָקָה
בַּמִּרְפָּאָה שֶׁל אִילָנָהּ הָאָחוֹת הַמְּסוּרָה
רָצִים לְהַזְמִין תּוֹר בְּאַרְבַּע לִפְנוֹת אוֹר
שָׁם בֶּאֱמֶת אֵין תְּרוּפָה לְגַעְגּוּעַ
אֲבָל מְלַטְּפִים צַפְרִירִים שֶׁל קֶשֶׁב
זֶה אֲנִי ? אֲנִי? מִי דִּפְדֵּף בָּאַלְבּוֹם?!
הַסֻּכָּר הַמְּאַבֵּד זֶהוּתוֹ בַּמַּיִם?
מִיכַל שֶׁיָּצְאָה דּוֹחֶפֶת עֲגָלָה –
תִּינֹקֶת בָּהּ , חומת עֵינַיִם –
בְּעֵינֶיהָ הַשּׁוֹתְקוֹת יֵחָבֵא אֵיזֶה עֹפֶר
אוּלַי עַד קְצֵה הַחֹרֶף יִרְעַד .

שער שני דבש מר
למה האדם נולד
השמחה נשארת קצת זמן
והעצב הרבה זמן
והאדם הוא רק
פיסת נייר.
א. דפנה – כתה ג'


עמדות קרב

חול אבוד ונשא ברוח
יסלח לו הים,
אותה השחיקה ששחק בו
כל קשוב לאבנים יודע

מלח ירחיק דם מהבשר?
נפש תרפא לא כשהגוף נשבר
רק עץ מותיר שרשים לאחר שנעקר
אֲנִי על אדמתי אל שרשי צולע

האבן בכל זאת צריכה מאד
לרפרוף הרך ומפתה
של גלים מתעתעים
החול כבר טיח על קירות הבית.

ליום ההלדת ה27

מֵאֲחוֹרֵי תְּרִיסִים בַּלָּאט, גֶּבֶר
מְקֻמָּט כִּנְיַר טְיוּטָה
אוּלַי אֶלְמַד מִן הַמַּרְזֵב:
מַדֵּי חֹרֶף בְּחָרְפּוֹ
יֶאֱרֹב נְבִיא הַפַּח – לְהַתְווֹת דֶּרֶךְ. הוּא

יוֹדֵעַ כִּי לֹא יִשְׁמְעוּ וְיִנְטְשׁוּ, דַּרְכּוֹ
יִפְנוּ הַיָּמָּה בְּסוּרָם, גַּם אִם הֵיטֵב יֵדְעוּ
כִּי לְמַלֵּא הֵם לְעוֹלָם לֹא יְמַלְּאוּ.
בְּכָל זֹאת, בִּשְׁקִידָה, בֶּאֱמוּנָה, בֶּעָמֵל רָב.
לוּט
מֵאֲחוֹרֵי תְּרִיסִים. אֵיךְ אִכְזֵב הַרְבֵּה מוֹנִים –
אֶל כָּל הָעַרְמוֹנִים
מַבִּיט אֲנִי בָּאֵשׁ.
חיפה


עוד ביובש הזה

אִצְטְרֻבָּל יָבֵשׁ עַל שֻׁלְחָן
עוֹד בַּיֹּבֶשׁ הַזֶּה
כָּמֵהַּ אֶל צַמָּרוֹת
וַאֲפִלּוּ שָׁם רוּחַ, קַר וּפֹאֹרוֹת
אוּלַי חֲשׂוּפוֹת
וְהַמַּשָּׁב
נִדְמֶה שָׁב
וְצוֹבֵט בָּעֲצָמוֹת.

צפרים כנשימות

צִפֳּרים כִּנְשִׁימוֹת חֲדָשׁוֹת
רַכּוֹת
מֻנָּחוֹת אַט אַט
בְּכַף נֶעֱלָמָה
עַל חוּטִים אֲרֻכֵּי חַשְׁמַל
הָעוֹבֵר בִּי.

פרי

שָׁרוּי בַּאֲוִירַת
פְּרָחִים סַסְגּוֹנִיִּים
הַמַּדִּיפִים רֵיחָם לִקְרַאת
פַּרְפַּר וּפְרִי

במאמץ להנץ

רק אחד.
אור רך וחיור נופל בקצה
העונה המיגעת. במאמץ להנץ השרשים
יונקים תחתיות. פניהם מתעותות ממועקה. נים נים
נאחז בפרורים שעוד לחות בם נאנחת.
רק אחד. הנה, כבר
הושיט ידו לקחת.



אקספרומט

שקט בחוץ. עבה.
בבית יש חם נכון.
פרות במקרר
צרצרים בזמן
פרי עם עקבות שִׁנַּיִם. שקט עבה. ולא חשוב לך עוד
היכן שורת השיר נשברת. חשוב לך היכן מתאחה האדם
וכמו הכל נכון וּמְדֻיק וכל כלי תקשרת
מלא תרוצים כמו המת המלא רימה –
רוחש חיים...
הן הדגנים שהצהיבו ובשלים בשדות
לא מן העולם הקודר, לא מגסות הזמן! שקט מחריד.

לא הכל ידוע לי. נרדם.
מאחה. את עפעף השמים
על עננה שחורה רוכס.
מי יהיה אתי.


תפנית נוף מולדת

האורלוגין מניע אצבע
תנועתו שוללת
את מעשינו ומעשי עצמו הננוחים.
אתבונן במטטלת בשקידה מופרכת
מדמה אותה משיבה לשאלות:

הרס בין סבכי האור
אבי-הנחל היו לנו לזרה
מעשינו: ברושים דוקרי רקיע
וארנים דוקרי בשר
ירקים – כחדר נתוח.
כך נוף הארץ מודיע כאביו עד
האדם באמת תפנית נוף מולדתו.
ושוב אותו ירח על כדון הברוש
יפל הערב על חרבו

לא עץ אנחנו ושרשינו לא חסויים כמותו
את גבולות המחיה הנפשית סמנו
כמו כלבים מסמנים את גבולם
בידינו העתיקות הממספרות
מנורת המקדש העתקנו
משער טיטוס לבית התפוצות

ראיתי יהודים סלעיים מתחת למנורה
מקשיבים לשיר ערש אידיש של חוה אלברשטיין
מקשיבים לשיר ערש של יהורם גאון
ולא זזים. "שְׁלוּף מיין קינד" (ישן ילדי)
"דורמה דורמה" ולא זזים.
המטטלת בשעון תמיד כשוללת
זמננו משכיל לטלטל את עצמו.

לא ידעתי שאהיה החליה החסרה
כה רב המרחק
בין השרשים לפרי
גבול האדמה פסקני עד כאב
בין העלה לבין שׁוֹלְחוֹ

הכאז- בכאב לשירה,
מה שבתרבית מזון לחיידקים?
אנחנו הפכנו אותם למטרה,
עַכְשָׁו אֲנִי יודע שצריך לשתוק:- מה לצפור בין פוחלצים –
הזרע ינוח רק כשינוח
כֹּבֶד עפר עליו – בִּדְמָמָה.

התפוח פורח ואֲנִי מתבונן
מנסה להאמין לפרי הזעיר:

שביעות רצונכם נראית בעיני
מזעזעת כסדין של חולה נפילה
אתם מביטים בי בחשד – תמהים עלי
שאֲנִי חוצה כביש ברמזור אָדֹם
בשחרית שבת, עטוף ציצית.

חשבתם שכלתה התקופה הזו
בה המים עומדים חומה
מימיננו ומשמאלנו
לא
לא ידענו שנהיה חליה חסרה!
אֲנִי לוחות שבורים - - - הולכים לאיחוי.

תרנגולת

רחוקה מזרזיפי מחשבות,
מהתחבטות, מגסיסת
חושי ריח העשב הדוגר באור:
נִנְבֶּרֶת בשקת הצמאון.

מגרון השוחט יפרוץ
מֶלֶל בְּרָכוֹת אָדֹם.
מי יעמוד בִּפְנֵי ידיו וקולו
הֻסְמָךְ לְחִתּוּכֵי
תְּפִלָּה עֲרֵבָה.

יוסי יוסי רוצה לִרְאוֹת לב?
השם מלא רחמים,
הר חורב הייתי בא:

נראו איתותיו געגוע. על לוח השיש
נראה כמו מהבהב כַּחֹק
אתם אל תקרבו. שמעו. אהבתי. מרחוק.


סכין המבתרת דבש

בהפריה יצירתית תמיד פרום
ורק על פני קלפה
באור פורה: הגשם מרגיע אדמה פצועה.
חלומות משתכשכים
בְּשׂוֹרַת מִבְדֵּה האמנות כְּשֶׁמַּשָּׂאִית חָלָב הִלְּכָה בָּעִיר
כמו מינקת שיבשה.

באותו לילה קר, סהור טילתי,
כל המדינה ישנה ולבי ער
ידעתי שיר אחר, רצון אחר
יחזירני באצבעותי למקורות חרבים
כפרש של שח עובר מעל למחנה
מקיש על לוח הפתעה בהירה
בהכרה מלאה שומע צליל פסנתר דרמתי:
מנחה. שחרית. ערבית.
אצבעות מכות על קלידים בחזקה.
בהשתדלות להתריע, להעתיר

להגיש על להב של כאב את המתוק האפשרי
כשרידים על משטח סכין המבתרת דבש.

שיר לסיום הלימודים

מכל מלמדי לא גליתי האדמה בזמן.
לא שמעתי השיר.
שרה האבן בזריזות,
גלי הים נוטלים אותה בידיה בשקט
אל צעקתה
תשומת לבי לא השבו
למקריות האמצעית
בה הצפור נופלת מן העץ. די.
שמעתי קול הסירים תחת הסיר
שולח שרשים,
אֲנִי הולך לִרְאוֹת בנעם.
לשאול מדוע באתי כאן

מביט ביסודות אשר הוקמו על חול - - -
יהיו בגדי לבנים
הן גַּם צפור מצאה בית ודרור,
קן לה, אם הקפידה לפרוש כנף זכרון
בטרם יעלה הקור. אֲנִי הכורת
שיעלה על מה שלמדתי עד כה.


שעון חול


התלולית הזעירה שיצאה לדרך
בשעון החול, אינה יודעת
הטבור הנמשך אליה הוא
לבה הגווע.
וככל שתגדל
לבה ילך ויגוע.

כמו אם במבטי געגועים
אל בגדי התיוק האצבעוניים
אחרי שבגר ועזב
אביט אל זמני המחלחל בלחש
בין שתי התלוליות.

לעולם
יד ארכה לא תבא
לַהֲפֹךְ את הפה על
קַעֲרִיתֹו.


כמה שיר שוה

מתפעם ממשקם של החיים שהמסרת בם משחזת:
אחרי ברכה, חיי העוף שוים מעט.

מעביר השוחט להב
כמו כנר מעביר קשת על צואר כנור.

כמו שהופכים אטום לאור: גל לתמונה: כאב לתולעת:
אֲנִי הופך את מחסורי לדווחים –

כמה שיר שוה חלצה קרועה. רבע חתול
בכביש השגרתי
אולי צפור
כזו אשר ראיתי מונחת בקור, בתוך שלולית אחת
ומעליה קן.


רק בשר

פְּרִי עִם נְקֻדַּת רִקָּבוֹן
מַכִּיר אֶת חַיַּי, נוֹגֵעַ בָּהֶם עַל פָּנַי.

מוּעָד כְּמוֹ פְּרִי גַּם גּוּף הַבַּרְזֶל מִתְפַּלֵּל –
שׁוֹאֵף חַמְצָן. בְּעַל כָּרְחוֹ
צַר עַל גּוּפוֹ חֲלוּדָה, גַּם גּוּף הַבַּרְזֶל מִתְפַּלֵּל –
צַר עַל גּוּפוֹ חֲלוּדָה
נִיחוֹחִית כְּמוֹ צֵל. לוֹחֶשֶׁת לְהַפְלִיא
נְשִׁימָתוֹ כּוֹבֶשֶׁת בְּוַדַּאי אוֹתוֹ
אַךְ הִיא חוֹבֶקֶת גַּם אוֹתִי
כִּמְעַט מִבְּלִי שֶׁאַרְגִּישׁ
עוֹרְבִים עָלַי יָמֶיהָ בִּלְחִישָׁה אֲדֻמָּה.

אֵד זְמַן
אַעֲמִיק הַיּוֹם לָשִׂיחַ
דְּבָרִים נִפְלָאִים:
אֵינִי רַק בָּשָׂר.

שיר הפוגה

אל תראה הכל צפון בחדרי חשך
גַּם חשכות עטות למעלה כוכבים
הסכן לשלח עין
גש וקטוף אותם
שמח ביום בו אתה רואה
מעליך שמים
וקרקע דְּרוּכַת כפות רגלים

גַּם אתה רומס פרחים
ועשב מתחתיך גַּם
בוכה למעט כנפים.


שער שלישי תשובה גנוזה

אור תכלת עזה

ארץ מדברת בנופיה –
עת זמן סורג סגריר,
יפה היתה המחשבה לפיס בעשב רך
את הרי בגלבע המקלל.
הנה עומד להסתים הנסיון האחרון,
להניא אותו – אומר לחדור – עד הנצב.
במקל שֶׁשִּׁבֵּר פְּסָלִים
לעבור את ירדן השנים העקלקלות
כמעט נגענו ברוח
כמעט בסגול הרועד
כמעט ראינו את אור התכלת העזה
עַכְשָׁו שחוצות תל אביב מלאות דם
כיצד נצוק את החולות הנודדים לסלע.
תשובה כרוח תפרע, תצוק את החולות הנודדים.

עַכְשָׁו פעורות שפתי הכוס
איזו צעקה ימלטו שפתיה
כשהיא נופלת, שבורות –

עַכְשָׁו דבר מותח את ידי עד קצה מותח את לילי
מותח את אצבעותי מותח את רגלי מותח להגיע שם
בחדרים במעברה בירושלים אין חומות לה,
נולד בהד האחרון של מגילת העצמאות:
בהרי הַגִּלְבֹּעַ חדרה תקוה עד הנצב
איך לכון אורות וקול זוג גוזלי התפלין איננו
ואור התכלת העזה כבה עצמו. היו לי נא לנחלים בְּעוֹדֶנִי תמיד שלכם ים.
מאז הנני ים אצפה נחלים כואבים בלי יכלת להדמיע. בְּעוֹדֶנִי אֲנִי
שאת שיחת הלב
פה לא יוכל כמו פעם להסיע.

(מושב ברק, לאחר עיון בספר והחלפת קו בכתנה)



למצא תקוות תשובה

שוחחנו
בתלי עפר ולא
תלי כאב.

פתקאות ישובות בתנוחת עֻבָּר סרבני ברחם
בסדקי הכתל המערבי.
בחדש עשירי
כשהאצבע שלי היתה כבר על הדפק,
ידעתי:

נטינו לישר
תלי עפר ולא
תלי כאב.

פתחתי גן מקף חלום
וסגרתי פרק ח' בזכריה.
חד היה ברזל הזמן בבשר.
חדים היו פדים ומקפים חומה שתוקה
בעצב משזר.

חסומים באזמלי חייהם, סומים
יחפשו סתתים למצא
תקות תשובה בירושלים
באזמלים מחסמים בכאב,
דביר לב.

אבן בסבלה, היא מתפוררת
תחשף בשרה המענה, נשבר
אל אוהבים המישרים
תלי כאב
כמו תלי עפר.

שיר תשובה

כי תבואו אל הארץ
ונטעתם
סנה בוער.

פנינו בבקר הזה חפויים
כשמש ביום סגריר
במה שמנוע.
השורה הנופלת כמים אל צנור וכלה הנחל
זו שורת הדין.
נדע בעתיד : באין חק יפרע עם
באין תפלתו יעלם. בוער מצפיה,

הוא כאן, אחר עקבותינו
הולך,
מאכל שתיקותינו, חולם.

תשובה

בית ישראל באין רוח.
באין רוח בית ישראל’
ישפל הנס המתנוסס.
ינעץ מוטו כשפוד מותו ברוח השותק
ירתע ביריעה רחבת תכריך
יעטף שיחו
וחמימות העץ תשמר לו, באין רוח
כתבתו בספר הגשם –
פקעת בסלע ירושלים.



מברק בהול

צפור נחה על כפור
יפשיר כעת
חם גופה
נחל זעיר.

נרכן, תביט בו
כיצד יפסע מבין פלומות
למלא ים.

עַכְשָׁו נזכר
לַעֲטֹף עיר,
להחליף לב.

מֵעֹמֶק שנגלל
לדלות לה
מֵעֹמֶק אמונה.

פְּרֻדַּת אַהֲבַתְךָ

לוּ סִימָנֵי עֲצירת הדם לא נמחים
לאחר הסרת התפלין ההדוק. מרב אהבה.
שולח שרשים אל מקורות
אפסע מוריד ראש, אֲנִיח נכון בנשיקה מרבית
אנחות נותנות לנפש רויה. מאירה נסתרת,
עֶרְגָה תביט בי בזה השביל:
חזקה מתפוררת כאבן שנקראת מתוך הכרח.
זו אבן שנפדית בחתירה אחר עצמי. הנה גיד יהודי

כמה רכה בוראי
פְּרֻדַּת אַהֲבַתְךָ .


עיני אמונה

בלבך היא יושבת
ריח ההדר רועד
בשמה ברור
שמחה יושבת
פתע נכנסת
עונה נלאית, רוח מרחפת
בלתי נראית
ועיני האמונה סורגות סגריר
אושה:
לו יש בי עצובי עינים
יעטפו אותה
כמו בחבישה.


לפעמים רוצה

לפעמים רוצה לתפס
את היד
ולהניח לתוכה
חפן ורד של זמן
שלכדתי
ולפרוט בו בעשרים
אצבעותי.

להיות אותו
לנצח נצחים
אין סופי ואחיד
בשדה צהב של חטים
ולא להפסיד
אפילו את חיוניותם הרכה
של מספר פרחים
מקבצים.

חפן פה,
חפן שפ
באותו שדה אין סופי
כמו דברים הנראים
לכאורה תפלים
והם הכל.

והזמן בידי
להכין את עצמי
אֲנִי הולך עַכְשָׁו
לטל ידים.

תשל"ד

שער רביעי נאחז בפרורים
ברקע: "סונטה לאור הירח" – בטהובן


רָעָב

מעבר לקרום הלחם
אי אפשר לִרְאוֹת את המחר
מעבר לו
כל כך הרבה שמחה

ואין לִרְאוֹת מעבר לו
כשאין לדור הלחם
חזון בדוק ומאבק
במגרה העליונה
הנעולה ממנו
כמו תרופה מידי ילדים קטנים
גַּם אם הלחם מבשם מאד.

פרדס כץ מרחשון תש"מ


מסרב לארוחה

הפרה לעולם אינה
מתארת לעצמה
שאתה, המגיש לה תלתן, תוכל
לזלל אותה, מערבת,
קצוצה דק,
עם פלחי עגבניה אדמדמה ומלפפון.
אותם לא לטפת, מעודך לא חלבת את
אהבתם,
רֹךְ בעיניהם לא רָאִיתָ.

מסביב גומעים בני הבית את המרק החם
ותמהים.
אינם שומעים מֶה
מֶה עָצוּב הַנַּעַר. דְּמֵי
צַעֲקוֹתָיו עולים והוא
הוֹמֶה
ומסרב לארוחה וּמָה
אֶל רֶחֶם הָאֵם כָּל כָּךְ
צָמֵא.


חזון לטווח קצר

אנחנו נהיה החיות המשונות של ספור רחוק ותמוה
כמו אור נשחז במים – שָׁבוּר שָׁבוּר
אַךְ עשיר כקשת.
יד תשלח תדוג בספיר של צבע
תספרו מאב לְבֵן לאבן. השנים יטשטשו את מאמץ הנצן.
לא לנשור,
אנחנו כבר לא נהיה רק מעשים.
הרגשנו כחליות ורעש חשוקי סבלנו מתכתי
מְלֻבָּן בקרבנות
וגַּם אתם תצטרכו להשתדל נוראה לחוש את
לב האדמה תחת שלולית ארגמנית מַרְאָה.
ימים אשר יבואו אחריכם אחרי שהאור הַנִּשְׁחָז
שָׁבוּר שָׁבוּר יחלוף


שלושה תווים

יושב ומוסיקה.
שם המנגן.
מכה בפסנתר צליל
והאצבע מתעכבת מופלאה על הקליד
הד ארוך עולם עובר ומחלחל.

התו הקודם היה נמוך מזה שמפנה
מה אדיר התו השלישי יבוא:
לחזק תחושה עולה
או להמיט עליה חדלון.

זוהי החידה כלה.

צליל נולד למשמעות שלו
רק מתוך זקה לצליל שלפניו.
עַכְשָׁו הצפיה: הלדה שלנו כמו התו האמצעי.
לאחדים השלישי
ילד להגביה את הרקיע.
לאחרים
יבוא להתבטל.

מן הראוי שאשאף להתעלות קצת על עצמי.

טפין טפין

עומד הרגב גא ומגבש בעור אחד
טועם את טעמם, צמא.
ומר נמהר רגע בואם –
טפין טפין

קולחים רכות
בנשיקה משקים

שמח: השקו ! אֲנִי מתמלא!
תהלתו תופח: "מי אתם שמים, דמי עוֹלֶה"
הנה אֲנִי גבעה, אֲנִי כבר הר! נרוה
עוד ייטיב הרגב מים רבים להבין:
אהיה עפר.


בחדר פתוח בחברת ידידים

חייך. כטביעת רגל בחול. נשאת
ברוח בקלילות,
מפקירה דמותה לדאיה – נמחית
גרגרים לאצבעות הרוח היונקת – מגיש ה
כנשימות עתיקות
את דמות עקבת החול.

סוס ורוכבו דוהר המות.
בהקדם אקנה החפצים הערטילאיים
שאין בלעדיהם אדם.
ידעתי די על דברים שאין בינתי מגעת לחשף,
המבעית הנקלט
גַּם באזניו הזקופות של כלב

דהירות הרוח על החול במחי נִגָּר.


לפני "ערבית"

מעט העינים מוגפות
אור וצל משרטט הערב על פני
ומרשרש עץ
ביני לבין השמש החולפת
כמו במוסיקה המתרחקת:
פיאנו נִגָּר.
צל עלים נוגע
בורח ריח
כאין דומה
לערב החולף:
עלה נופל
למבט העינים
מעט מוגפות.
פיאֲנִיסימו:
אור וצל שבציור המהיר
בלתי רקיע שרטט ביד בוראי
במהירות מוגפת זו
ברקמה החולפת
למען אבין - - -

פרחים פורחים בסבלנות

ליד זקנים
בבית אבות פרחים פורחים בסבלנות
גַּם אותה ראיתי.

נדמה פורחים ושפתם נאלמת
בסבלנות ברזל, ואֲנִי בן עשרים ושש.

ערוגה ארכה תחומה בגדר.
לבנה על לבנה
ישובות בצפיה עצם על עצם
הוא
פוסע.
ומקל משען חדש, מדדה ביד בלתי מְנֻסָּה,
יד שֶׁרִטּוּטֶיהָ קלים מהמנוסה שצעדיה יִמָּחוּ ממילא.

האדמה מדקדקת מאד עם כל אלה.
רוחי השומעת כל זאת, אליך בוהה.


שם עולם

לפוליטי ראובן ז"ל (אוקטובר 1973)

שמות מלחמות חשובים
כחשיבות
מקלות סמון שתוקעים לפני ערוגות
וכותבים: צנון. בצל. גזר.

מה זה חשוב מה מכסים אנחנו
בסופו של דבר תמיד נדע מה יגדל
כשיגדל. ואם לא יגדל.

למלחמה האחרונה קראנו מלחמת
יום הדין.
ישמי שהתעקשו לקרא לה כפורים.
והממטרה עובדת כמו ועדת חקירה.

גדל או לא, הממטרה לא עצמאית. מאחוריה
ברז. גַּם הברז מקבל הוראות ממשאבה
אחת. המשאבה תלויה במי התהום האפלים.
וכמות הגשם בשמש.

בין שקיעה לזריחה, מי מרכיב אותה שם ברקיע?
מה זה חשוב.
היא תקועה שם כמו
פוליטיקאית. שוב

זרחה : צנון. בצל. גזר.
ואם יש מקלות סמון באדמה לפני הערוגות,
לא הצנור בוכה.


קִבּוּץ

לא כל אבן נוקשת באבן
תוכל לקוות לאש.
נכוה הלב שידע:
היינו קרובים
ברזל על ברזל תשים – תשמע רנתו.
לא אדם באדם. מהדהד,
מי ישמע לו.
מי ישמע. אולי
אבן באבן, למצער – תגע
ודינו בזאת להיום.
נמתין. נשאר לחלם

לפני 14 שנים•טרזבולבה