הייתה לי בעיה. אני מניחה שלכולם היה אותה מתישהו, או שהם יחוו אותה בעתיד. למרות שאני לא מאחלת לאף אחד משהו כזה, אפילו לא לאחותי הקטנה, אני קצת שמחה שהיא הייתה. כלומר, לא הייתי שמחה שהייתי באמצע שלה, אבל החלטתי על דרך הפעולה הכי טובה לדעתי לאותו הרגע, ופעלתי לפיה.
הבעיה, אם מישהו תהה, היה אביבליוגרפיה, או מחסור בספרים לקרוא. זה לא שאין לי ספרים בבית. יש לי הרבה, אני חושבת. לא כמו לאנשים אחרים, אבל זה הרבה בשבילי. ויש לי גם קינדל עם 18 ספרים, ועליו יש לי עוד 47 שעות ו-54 דקות לקרוא. יש לי המון מה לקרוא. אבל שום דבר לא ריתק אותי. במשך כמעט חודש לא היה לי מצב רוח לקרוא באנגלית, ואת הספרים בבית קראתי פעמיים או יותר. זה מעולם לא הפריע לי לקרוא אותם שוב ושוב ושוב, אבל הפעם, נתקעתי. לא הצלחתי. ספרים באו איתי ללילה אחד, טיול לבית הספר אם יש להם מזל, שם לא הסתכלתי עליהם, וחזרה הביתה. התחלתי כמה עשרות ספרים, ומעולם לא סיימתי.
החלטתי להתחיל מחדש, עם הכל. כל הספרים. (במקרה שמעתי את "The Scientist" באותו הרגע, אם מישהו תהה מאיפה הרעיון המטופש להפליא הזה, לחזור להתחלה.). שחזור-מהיר של החיים שלי עם ספרים.
אז ארזתי את "מעשה מוזר ומלא תמהון על האי הקטן- האי הגיון", את "מקס ומוריץ" ואת "מטילדה", כי בכנות, אני יכולה להתמודד עם כולם ביום לימודים של שש שעות עם שלושה חלונות.
בשיעור ביולוגיה אני וחברה שלי החלפנו ספרים, כי למדנו שבלחץ משוחרר הורמון שמקטין את המוח, ואין דבר מרגיע יותר מלקרוא ספר ביחד כשברקע משודר סרט של הבי.בי.סי על הורמונים, נכון?
אני אענה בשבילכם. נכון.
אני קיבלתי ספר על תולדות האמנות, שדחיתי די מהר ולקחתי את "מטילדה" מהתיק. והיא קיבלה את "מקס ומוריץ".
רק לשם ההבהרה- לא נגעתי בספר הזה מאז כיתה א', כשקראתי כל דבר שהיה בבית. זכרתי במעורפל את העלילה, ולקחתי אותו כי הוא היה בהישג יד, והוא תמיד יהיה חלק מהשבועות הראשונים האלה שכל כך התלהבתי מזה שאני יודעת לקרוא שקראתי אפילו תוויות של משחת שיניים (אולי שנים. אני עדיין עושה את זה. אגב, האות הראשונה שלמדתי הייתה ק'. עוד טריוויה בלתי נחוצה מבית הבלגית המעופפת.).
לכן, אתם אולי יכולים להבין למה הגבתי בהפתעה כשחברה שלי אמרה שזה ספר מזעזע, ושהיא לא מבינה איך יצא ממני אדם כל כך נחמד אם על ספרים כאלה גדלתי.
אני כן שומעת שירים על רוצח סדרתי שרוצח אנשים. אולי אני לא כל כך נחמדה. טוב, שיר. וכי הוא של הביטלס. וכי הוא מקסים אותי, בניגודיות בין המילים למנגינה.
אז, בשארית השיעור, כשהקריין המשיך לקריין במבטא בלתי ניתן-לזיהוי, קראתי שוב את "מקס ומוריץ".
זה הגיוני לקרוא ספר מזוויע במסרים שלו, לדעת שגדלתי עליו ושזה היה אחד הספרים האהובים עלי, ולחייך חיוך מאושר לחלוטין?
איגיון זה מגניב.
לא אכפת לי שזה לא איגיוני. זה לא סותר את עצמו. זה כמו להגיד "אני שונאת ימי שני" ביום רביעי. זו הצהרה שלא קשורה להרבה.
מה כל כך זיעזע את חברה שלי? אין לי מושג. זה ספר נהדר. מקס ומוריץ הם שני חברים מקסימים, שמלמדים את אנשי הכפר שלהם לקחים חשובים לחיים- שכולם מתים בסוף, שלפעמים, החיים גרועים, בעיקר אם מקס ומוריץ בסביבה, שצריך לוודא את יציבותם של מבנים שדורכים בהם, שלדעת לשחות זה חשוב, שאם תעשנו הכל יתפוצץ לכם בפרצוף, שעצלנות זה רע (פה עיקמתי את האף. זה שגדלתי על הספר לא אומר שקלטתי את כל המסרים שלו.), שאם תאפו ילדים זה יתנקם בכם בסוף, ואחרון חביב, שלדחוף את כל הבעיות שלך לתוך שק ולמסור אותם למטחנה זה הפתרון האולטימטיבי.
(היי. אולי למישהו אכפת. כנראה יהיו ספוילרים בהמשך ל-"מקס ומוריץ", ובמקומכם הייתי מתביישת שאני נמנעת מהמשך הביקורת רק כי לא קראתי את הספר הזה.)
ואיך הם עשו את זה? בקלות.
הם חנקו את התרנגולות של הדודה סימה, ואז, כשהיא החליטה לטגן אותם, הם גנבו לה אותם (והיא הרביצה לכלב. עוד מסר שלא לקחתי מהספר.), הם ניסרו את הגשר לבית של החייט, ואז הוא נפל וכמעט טבע, הם מילאו את המקטרת של המורה שלהם בדינמיט, ואז היא התפוצצה והוא התקרח, הם הכניסו שרצים למיטה של הדוד יוסף, הם פרצו למאפיה, נפלו לתוך הבצק, והאופה אפה אותם כמו לחם, אבל הם כרסמו את דרכם מתוך הלחם שלהם וגנבו לו כעכים, ובנוסף, כשהם באו וחתכו לאיכר את שקי החיטה, הוא דחף אותם פנימה ומסר אותם לטחינה עד דק.
אולי זה מה שזיעזע אותה.
העניין הוא, שאני לא מסוגלת לראות, לא ממש, את מה שכל כך מזעזע. "יהושוע פרוע" ("יפתח המלוכלך"? לי היו שתי גרסאות בבית, אבל זו עם יהושוע הייתה האהובה עלי. עם ברק שלא אכל מרק, ודורית והגפרורים, ואפריים-עיניים-לשמיים, ויוסף המעופף ויובל שהרביץ לכלב אז הכלב המעיד אותו במדרגות ואכל את הנקניק שלו. כמה זמן לא חשבתי עליהם- זו נוסטלגיה אמיתית.) היה מזעזע גם הוא, ואולי גם יותר, וגם אותו ממש אהבתי. זה כנראה אומר יותר עלי ממה שזה אומר על החברה שלי או על הספרים. כי שני הספרים האלה- וכל כך הרבה אחרים, וכמה קלטות (שאקי בממלכת השוקולד. תקראו לזה איך שאתם רוצים, תחדשו את זה לכמה גרסאות שאתם רוצים, הגרסא המקורית, בדיבוב צולע להולנדית, היא הכי טובה.), והגן שלי, הם הילדות שלי. ולא משנה כמה מזעזעת היא הייתה, כשאני מסתכלת על זה מפה, מרחוק, כשאני רואה את כל המשמעויות הנסתרות בספרים, אני עדיין מתגעגעת אליה, כי משם, הכל נראה כל כך הרבה יותר טוב. גם ספרים מזעזעים כמו "מקס ומוריץ", שבכלל לא היו מזעזעים בגיל חמש ומצי, היו מה שהפקתי מהם, לא משנה עד כמה הספר מזעזע. וראיתם את רשימת המסרים שהכנתי למעלה. זה בדיוק מה שלקחתי מהספר. מלבד העצלנות, כמובן.
הילדות שלי לא נראתה מזעזעת כשהיא קרתה, והיא גם לא נראית כזו עכשיו. לא נארה לי שהיא תיראה ככה אי פעם. רק כמו פעם. מזמן. כשהעולם היה כולו ירוק. אם יש צבע לילדות שלי, אם יש צבע לאושר, זה ירוק.
אם מישהו תהה- כן, הבעיה שלי חלפה. עברתי בספריה והעמסתי כמה ספרים שרק יכולתי לסחוב, כולל "המקרה המוזר של הכלב בשעת הלילה" שקראתי בגיל שבע ולא הבנתי כל כך, אבל כן אהבתי. סיבוב שני, לבדוק אם אני רואה יותר טוב ממרום חמש-עשרה שנותיי ומינוס חמש וחצי מידות המשקפיים שלי. אם גם זה ספר שפתאום אני מבינה יותר טוב. לבדוק איך זה ישפיע עלי.
אבל באמת? רק אני ואתם? החיים היו יותר יפים מגובה המותן.
