הביקורת נכתבה ביום ראשון, 11 בנובמבר, 2018
ע"י מוריה
ע"י מוריה
* אבל הילדים נהנים *
דילמה - מהו יותר הספר הזה על שני השובבים הקטנים ודימיונם הפורח והקודח
אולי: מצחיק אותם את הילדים, עם סיפורי התעלולים הפרועים ונותן להם זמן עונג בידורי ואז תוכן לשיחות-שטות אל תוך הלילה, רגע לפני שנרדמים
או בכלל - יכולים הם להשפיע עליהם לרעה - מקס ומוריץ ה"ילדים הרעים" עם המעשים האסורים
ואולי: ממנו לומדים מה אסור ומתי מעשה שובבות הופך לזדוני ורע
או בכלל - הם יכולים להיות מושפעים ולעולל בעצמם מעשים "רעים"
ואולי: ממנו לומדים למה בעצם לפעמים מדגדג בבטן להמציא מעשים רעים (כתגובה ל-) ולמה גם להם לפעמים מדגדג
או בכלל - מבינים וממנו, אגב קריאה וסיפור מבינים למה בעצם לפעמים מדגדג בבטן לעשות מעשים רעים ולא סתם שובבים - ולומדים לשלוט במחשבה ולהוציא את הדגדוג בשיחה עם מבוגרים.
החלטתי - הם יותר משועשעים וצוחקים ואגב כך יותר לומדים, הרבה לומדים, מפנימים - מדברים יותר את ברע ומשתובבים יותר בטוב.
מקס ומוריץ - אם משתמשים בסיפורי התעלולים נכון - יופי של חברי-סיפור רגע לפני השינה והירדמות מחטייכת תוך שיחות-שטות.
13 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
בת-יה
(לפני 6 שנים ו-11 חודשים)
אמרו כבר לפני הרבה זמן שהחיים עולים על כל דימיון.
אז אולי כדאי להסתכל על הספרות הזאת אחרת. |
|
|
סקאוט
(לפני 6 שנים ו-11 חודשים)
לא קראתי אבל שיר אחד שלו שקראתי הספיק לי לעת עתה.
אפשר לבחון את הספר משני היבטים: כפארודיה או כספר שכל יעודו לחנך. וזה מתקשר לעובדה שבמאה ה-17 הדגש היה על חינוך. חינוך בכל מחיר, גם אם בהרתעתו של הילד.
|
|
|
אור שהם
(לפני 6 שנים ו-11 חודשים)
אני לא זוכר את התוכן, אבל רק הכריכה מעבירה בי חלחלה
|
|
|
ירי
(לפני 6 שנים ו-11 חודשים)
מספרי הילדות האהובים עלי
|
|
|
פֶּפֶּר
(לפני 6 שנים ו-11 חודשים)
זאת הסיבה שאני מעדיפה את הגיבורות של אסטריד לינדגרן על פני מקס ומוריץ - הן פרועות, אבל לא אכזריות; שובבות, אבל לא מרושעות.
וילד מודרני הוא לא רק רגיש יותר לסבל... כשאמא שלי סיפרה לתלמידים שלה את "פוליאנה" הם הסכימו פה אחד ש"היא פשוט מטומטמת", והאופטימיות הבלתי נלאית שלה נראתה להם מטופשת ממש. |
|
|
מוריה
(לפני 6 שנים ו-11 חודשים)
תגובות מעניינות, תודה!
|
|
|
עמיחי
(לפני 6 שנים ו-11 חודשים)
בוב, אתה מזכיר לי שלפני כמה חודשים קראתי עם הבן שלי בהמשכים את "רובינזון קרוזו".
בפעם הראשונה שרובינזון הרג אריה/נמר, הבן שלי הזדעזע: "אבא, למה הוא הרג אותו?" "הוא פחד ממנו". "אז שיברח. אסור להרוג חיות!". בפעם השנייה שרובינזון הרג אריה/נמר הוא כבר התקומם ממש: "אאאאוף, המטומטם הזה!! שיפסיק כבר להרוג חיות!". כך חלפה לה תהילת עולם. הערכים השתנו. |
|
|
רויטל ק.
(לפני 6 שנים ו-11 חודשים)
לא עבר אצלי בבית...
בעיני לגמרי ספר שדורש תיווך הורי. |
|
|
בוב
(לפני 6 שנים ו-11 חודשים)
הקראתי לבנות שלי בפעם הראשונה לפני חודש בערך.
הגדולה היתה בהלם.
"מה?", היא הזדעזעה כבר לאחר התעלול הראשון, "הם הרגו את התרנגולות? איזה מין ילדים אלו?" אין סיכוי שאיזה מוציא לאור היה מפרסם היום ספר שכזה לילדים. דרך אגב, יש גרסה בודדה בתרגומו של אוריאל אופק שמכילה את הסיפור במלואו. שאר הגרסאות מצונזרות. סופם האמיתי של מקס ומוריץ ניתן כאשר מכניסים אותם לתוך מתחנת בשר ונותנים את הקציץ כמזון לאווזים. הכל כמובן מאוייר בצורה מאוד משעשעת/מזעזעת (תלוי במתבונן). ספרות ילדים גרמנית קלאסית. |
13 הקוראים שאהבו את הביקורת
