ביקורת ספרותית על התפוח השיר והזהב מאת עמוס קולק

---

הגעתי לספר הזה בעקבות המלצתה של חברה טובה לקרוא את "אל תשאלי אם אני אוהב", ספרו הקודם והראשון של עמוס קולק ולמרות שהיתה לי תחושה כי לפניי איזה ספר קיטשי החלטתי בכל זאת לקרוא אותו. לשמחתי גיליתי עוד ספר שלא נכון יהיה לשפוט אותו לפני שקוראים בו, כי מי שכתב אותו הוא באמת הרבה מעבר להיותו כידוע בנו של טדי וקולנוען. עוד הוכחה שלהבדיל כמו אסי דיין (אני מביא את הדוגמא הזאת מכיוון שגם הוא כידוע מעבר לכתיבה עוסק בקולנוע) יש לו זכות קיום בזכות עצמו.

אהבתי את המשמעות של שם הספר שמתגלת לקורא תוך כדי קריאה, והופכת את הספר מסתם שם לשם בעל משמעות רבה. אם תרצו מכיוון שיש ציור של תפוח על העטיפה, העומק של התפוח מתגלה רק כשמתחילים לנגוס בו.

אני לא יודע אם הספרים של עמוס נחשבים לדיי נדירים או לא, אבל אולי כמי שאוהב לקרוא ספרים ובדרך כלל מסתובב בין הספרים המשומשים לא נתקלתי בהם הרבה אומר משהו, אני חושב שלמרות העלילות הנפרדות לכאורה דיי הכרחי לקרוא אותם זה אחר זה. כי מעבר לעובדה שהוא ממשיך לספר עליו כספר שכבר הוציא לאור, למעשה קו התפר בין מה שאמיתי ומה שלא הולך ומתבהר. עמוס מספר על היחסים שלו עם הוריו כשאמא שלו יותר חמימה ואבא שלו נותן לו יותר תחושה של ניכור, ונראה לי שבנקודה זו אפשר להבין שקו התפר בא בכדי להציל את הכתיבה שלא תהיה צהובה מדי.

לא בכדי הזכרתי את עניין הקולנוע, התחושה שהרבתה ללוות אותי בזמן שקראתי את הספר והיא שלפעמים בסרטים אנחנו מגלים שהמיקרופון איפשהו נשאר בולט, קטונתי מלנתח את הספר הזה שאחרי הכל יש לו מקום של כבוד בספריה שלי, לצד ספרים של סופרים אינדבידואלים אחרים, אבל אני חושב שזה בגלל ההתעסקות היתרה בעלילה עם כמה צעדים לאחור ואנחנו לא ממש חשים בתוכה, למרות שישנם בכל זאת כמה רגעים של הזדהות עם הסופר.

עמוס מסביר לנו מה הוא עובר כסופר שהוציא את ספרו הראשון ואותו הוא מחפש דרך לעבד לסרט קולנוע וממשיך לכתוב עוד ספרים, ביניהם אחד עם אביו (עובדה מציאותית). ישנם כמה איזכורים לאהבה שלו למוסיקה של פרנק סינטרה, ואולי איזכור אחד לריי צ'רלס אבל בכל זאת זה הזכיר לי אישית את מה שמשורר הביט, אלן גינזברג כתב באחד משיריו: "ראיתי את מיטב המוחות בדור הזה נטרפים עד הרס", כשההרס במובן של עמוס בא יותר מהכיוון של הדור הצעיר החי בארץ ישראל, ולמרות שלו אישית יש את הפריבלגיה (במרכאות) לעשות את הזיגזגים בין החיים כאן לחיים בארצות הברית הוא מאבד חברים בין המלחמות שהוא לוקח בהן חלק.

מבחינת שיוך ספרותי לדור מסויים הוא רואה את עצמו שייך ל"דור אבוד", להזכיר שגם הדור שארנסט המינגווי שייך לו נקרא כך. עם קשר או בלי קשר הספרים הללו בסופו של דבר נותנים לא מעט נקודות חשיבה ואני כמו שאפשר להבין ממליץ לקרוא אותם.

» ביקורות נוספות של אהוד בן פורת
» ביקורות נוספות על התפוח השיר והזהב