ביקורת ספרותית על התפוח השיר והזהב מאת עמוס קולק

---

כך צעיר ישראלי צריך לכתוב אחרי מלחמה.. זה מה שמבקרים כתבו על הספר של עמוס קולק, ומי מאיתנו יכול לחלוק על משפט זה? ובכלל מי מאיתנו חווה מלחמה? (מצד שני, מי מאיתנו לא חווה מלחמה? מבצע צבאי? מגפה? סגר?)
הסופר/מספר כותב סיפור אוטוביוגרפי דמיוני על עצמו; צעיר ירושלמי, בן למשפחת אצולה ירושלמית (אביו איש ציבור ידוע בימים) בוגר מלחמות ישראל, שואף להיות סופר ותסריטאי שיצליח באמריקה, הוא טס לארה"ב ומנסה לחיות את החלום אבל חווה את השבר, אבל בעיקר הוא רוצה להיות אדם חופשי..חופשי? הוא רוצה לחוות אהבה ואכן חווה אבל רוצה לטעום מטעמי העולם..פשוט לכאורה אבל קצת מסובך ועל כן אפרט.
הסופר עמוס קולק, בן דמותו של המספר, הוא בנו של טדי קולק ובעצמו צנחן בוגר מלחמות ישראל. על אף שהספר, לכאורה, הוא אוטוביוגרפי של קולק, למעשה הוא אינו כזה. כי המספר הוא דמות אחרת מיקי דרום שאמנם דמותו זהה לזאת של קולק ואפילו הם רצים בשני נתיבים מקבילים ולעתים זהים אבל אין זה כך.
אני חושב שהסיפור שימש את קולק ככלי ביטוי שדברים שהוא חשק או רצה להגיד אבל לא יכל בגלל מעצורים כאלו או אחרים והשתמש בבן דמותו הספרותי על מנת להביע את הביקורת שלו על הממסד הישראלי, לאחר מלחמות ישראל, על האופוריה הישראלית שבין ששת הימים ומלחמת הכיפורים, על חוסר הרצון והיכולת לרדת מכס האולימפוס ולדום עם מדינות ערב על הסדרים פוליטיים ובעיקר על האליטה הפוליטית המסורתית שאחזה היטב בקרנות המזבח וסרבה לתת לדור הצעיר להחליף אותה בהדרגה.
אותו דור פוליטי ממסדי מבוגר חשב שהצלחת ששת הימים היא הקבלה שהשיטה הנוכחית היא השיטה הנכונה וע"כ הם צריכים להמשיך ולהחזיק במושכות השלטון, מבלי לתת ביטוי לדור הצעיר שתאב היה למשהו אחר ולא היה שיכור מתאבת הניצחון והשלטון, ועל כן פספס בגדול את המהלכים שבעטיים פרצה מלחמת יום הכיפורים.
יכול להיות שאני בונה מגדלים (וזאת רק דעתי האישית) אבל זיהיתי מסר נוסף והוא הביקורת של קולק על בני דורו; קבוצת המנצחים של ששת הימים, יפי הבלורית והטוהר עם הכומתה האדומה חשו שהכול צריך להיות פרוש לרגליהם כמו שטיח אדום, בחורות, הערצה למול אלו שנטלו חלק בנטל, מתחת לאלונקה אבל לא היו שיכורים מתאבת הניצחון וכבר אז חיפשו תוצאות ישירות שילוו את הניצחון והדבר האחרון לו הם ציפו הם משתי ההתרברבות והאורגיות הפרועות שנלוו לאדריכלי המלחמה בשנים שאחריה.
דומה שהמלחמה שפרצה, כמעט, מיד בתום ששת הימים והיא מלחמת ההתשה, נשכחה מלב כולם, למעט מי שטחן ימים כחודשים בתעלה.
ראשית, זאת פרשנותי לספר ויתכן שאני טועה כי מימי לא דיברתי עם קולק ולא שאלתי לדעתו על הסיבות.
שנית, אני מאד אוהב את כתיבתו וזה ספרו הרביעי שאני קורא (כתבתי כבר ביקורת על אחד מספריו המאוחרים - בערך קלינט איסטווד); מי מהקוראים שעוקב ואולי קורא אחר הביקורות שאני כותב (ישר כוח על ההתמדה וכוח הרצון אם יש מישהו או מישהי כזאת) ודאי שם לב שאני חוזר תמידית לכתיבה עברית וכתיבה ירושלמית בפרט. ישנם מספר סופרים ישראליים שכתיבתם בסגנון ירושלמי מאד בולטת לעיני ובגלל שאני בעצמי בוגר ירושלים וזוכר לה חסד נעורים אני נוטה להבליט ולפאר ולהלל כתיבה כזאת.
שלישית, למרות פער הגילים ועונות השנה בין הסופר לביני אני מוצא קווי דמיון בחוויותינו ו/או השקפותינו ובעיקר אכזבותינו מהממסד הישראלי שלא השכיל להבין שזאת לא הדרך...
רביעית, אני מקווה שיבואו עלינו ימים טובים יותר... שבת שלום ואיחולי החלמה לחולים.

» ביקורות נוספות של ישי
» ביקורות נוספות על התפוח השיר והזהב