פתיח- ערב שבת, כ"ב אלול.
'ואז....
"יאיר!"
התנפצות.
"לא! יאיר...."
שברי זכוכית וסיבובי מכונית, עשן ורעש וחריקה מחרידה, שקט איום וריח חריף, מכה מתפרצת וצעקה חנוקה. הכול שחור'.

לקראת סיום וסגירת מעגלים-
'מירב (האחות הצעירה) מגיעה לבר-אילן.
אני פותח את דלת המכונית, זורק את התיק על המושב האחורי ומתחלף עם מירב, מתיישב מאחורי ההגה בשתיקה. איתות ונקישת חגורה.
מכבה את הרדיו.
טרוד.
מה עם השנה הבאה?
ומה עם נורית?
שתיקה חמורה.
"קרה משהו"?
שיר ברדיו. עוד שנה, עוד שנה.
ילדים חוצים, ואז...
לאאאאאאאאאאאאאאאא!'

התאונה הטילה את יאיר שטיינמץ, צעיר דתי ותלמיד ישיבת הסדר, למערבולת רגשית. הפציעה בעינו אירעה שבוע לפני ראש השנה והוא מוצא עצמו מאושפז במהלכו בתל השומר. בין הטיפולים וטיפות העיניים הוא מביא את סיפורו- דילמות ובחירות קשות, חשיפה עצמית וזכרונות. הוא מחזיר את הקורא דרך רישומיו במחברת לימי לימודיו בישיבת פְּניאל לא רחוק מירושלים ושירותו בגבעתי. חבריו ללימודים, ההישגים והסיפוק שבלימוד בצד ההתחבטויות. האם זו באמת מהות הכל? לימוד תורה וגמרא? הסביבה המוכרת, האוהדת, חברים והרב הלל הידען או שמא לפרוש כנפיים ולפנות ללימודי ארכיטקטורה בטכניון לאחר שעמד בתנאי הקבלה?
בסיפורו האישי ומשפחתו- הוריו והאחיות יעל ומירב נשזרים סיפורי המאושפזים עימו. קשיש שעבר את גיל שמונים ואב לארבעה בנים שעם הצעיר יש נתק וסכסוך ממושך הקורע אותו. רוצה להשאיר את העבר מאחוריו ולהתחבר מחדש עם בנו טרם ילך לעולמו. אלמוני שנפצע בעיניו בפיגוע בתל אביב הממחיש באכזריות עד כמה יכולים החיים להשתנות בשנייה- להיות במקום ובזמן הלא נכונים-ואינו מתקשר בעברית או אנגלית. אי אפשר כקורא לא לרצות לדעת האם סיפוריהם יסתיימו ב'הפי אנד' או אכזבה מרה.
הקשרים הארעיים עם צעירות שהכירו לו חבריו עד שפגש בנורית, מדריכה בבית אולפנה לעיוורים שחולקת עימו רגעי סיפוק אמיתי בעבודתה בצד משברים קשים המביאים אותה לדמעות. חניכתה נאווה יצאה לראשונה לטיול קצר בירושלים בעצמה כחלק מתהליך הלימוד, נורית עוקבת מרחוק וזוג מבוגר נוזף בה "את לא מתביישת? להסתכל ולא לעזור, ועוד בחורה דתייה...." . איתרע מזלם ורצה הגורל והיא היתה בארוע משפחתי בארצות הברית כשנפצע.
ייסורי המצפון של יאיר עקב הפצועה הזרה בתאונה. הרצון להתנצל ולבקש את מחילתה בצד החשש מהטלטלה הרגשית ותביעה אפשרית לדברי סוכן הביטוח שראה דבר או שניים בחייו.
המחבר מוליך את הקורא לעולם שונה של בחורי ישיבה, רגעי התעלות ושמחה בהישגי לימוד, חגים וארועים, לימודים בחברותא בצד משברים. ההערכה הרבה לרב שהינו מורה ומדריך רוחני ואוזנו תמיד כרויה לחניכיו הצעירים שעדיין מחפשים את דרכם.
לעתים מפורט מדי והדעת מוסחת. הקפיצות בין הזמנים תכופות, לעתים מפִּסקה אחת לבאה. סיפורו של יאיר אורך שנים בהן הקורא מוצא עצמו בעבר וחזרה להווה, לשינויים משמעותיים בחיי הדמויות המרכזיות, שמחות ואכזבות. הסגנון השונה, הפיוטי לעתים. פלפולי גמרא, ציטוטי מקורות ודיונים שלא כל אחד יתחבר אליהם.
צוהר לעולם שונה. הסיפור האישי הנחשף במהלך קריאת הספר וחלקי הפאזל נופלים למקומם בסופו.
מובא בשבעה פרקים -ימי האישפוז.

אני עומדת עכשיו בנקודת מפנה בחיי.
סיימתי שמינית, יצאתי מהאולפנה וממש עכשיו אני בסיומו של תהליך חיפוש המקום שאעשה בו שירות לאומי, מה שבכללי ישפיע על דרך החיים שלי בשנה הבאה.
ההתלבטויות רבות, מכל הבחינות ומכל הסגנונות. ומה יעשה לי טוב? ואיפה אוכל עוד להתפתח, ומאיפה הכי טוב שאתן ואתרום?
ופתאום אני גם צריכה לחשוב על איך משמרים את מה שלמדתי באולפנה. איך אני ממשיכה בדרך שלי שסללתי לעצמי במשך 18 שנות חיי? ופתאום אני הולכת להיות אחראית לגורלי, לגורל האישיות שלי.
אז הספר הזה, שמצאתי אותו לגמרי במקרה אחרי ששמעתי עליו המלצות ממזמן, ונשמר לי בשבילו מקום פתוח בלב, בא לי בדיוק בזמן. בדיוק בתהיות של לאן מכוונים החיים שלי, קיבלתי כל כך הרבה תשובות באריזת מתנה בצורת ספר.
הספר הזה, מים שאין להם סוף, כתוב בצורה כל כך יפה. כל כך נוגעת וכל כך מיוחדת.
משהו מאוד מיוחד בו זה שהוא מציג את החיבור בין ההווה לעבר, ואיך שזה משפיע על ההחלטות לעתיד. לא פעם חזרתי עמוד או שניים אחורה כדי להעמיק שוב במה שקראתי, בשביל להבין יותר ובשביל שבאמת אלמד ואושפע ממה שקראתי.
יש משהו גדול בספר שמעניין וגם מלמד- ונוגע עמוק בנפש. הוא נותן מקום לחשוב ולהרהר, ולעשות חשבון נפש..

איך יודעים על ספר שהוא ממש טוב? אתה אוהב גם את מה שכתוב בו וגם את איך שזה כתוב... לכן מעטים הספרים המעולים בעיניי כי לרוב נופלים באחד מהשניים.
גם הספר הזה נפל באחד מהם.
כאן אהבתי את איך שדברים כתובים ולא את מה שכתוב.
כלומר העלילה עצמה לא התחברה לי כל כך. בחור בישיבת הסדר עובר כי מיני משברים בתהליך בעיקר עם עצמו ולא ברור למה.. מה הבעיה שלו כל רגע?
מצד שני אהבתי את האופן שהסיפור מסופר, החזרה אחורה בזמנים תוך כדי שהוא קורא מחברת/יומן שלו בזמן שהוא מאושפז בביה"ח אחרי תאונה.
תחום נערי הישיבות דווקא עיניין אותי ובאמת למדתי הרבה מהספר (מה גם שהוא באמת כתוב יפה ומיוחד) אבל מבחינה רגשית כל מה שעבר על הדמות הראשית היה בעיני ניסיון ליצור דרמה איפה שאין, לא אמין בעיני וחבל.
שורה תחתונה - תקראו אם הנושא מעניין אתכם, אם כתיבה יפה עושה לכם את זה.. אל תחפשו עלילה יותר מידי ובטח שלא אחת טובה.

במשפט אחת שיקלע לרושם שהותיר בי הספר- מים שקטים חודרים עמוק.

קצת יותר בהרחבה:
היום בשעות הערביים של השבת עמדתי בחוץ מול הנוף הנפרש של רמת הגולן וניסיתי לסכם לעצמי את התחושות שעלו בי בעקבות הספר. אבל לפני זה קצת רקע, על הספר ועל הסיטואציה שבה קראתי אותו:

אז ככה: המקום- מוצב בראש החרמון. הזמן- ערב ראש השנה תשע"ה. אני- חייל מתוסכל מהעובדה שעלי לסגור שנה שנייה ברציפות את ראש השנה בצבא. לאחר ארוחת ערב טובה (אבל עדין לא אוכל של בית) מגיע חבר מחדר סמוך ודוחף לי את הספר. קראתי את התקציר- ברגע שהבנתי שזמן ההתרחשות הוא כמה ימים לפני ראש השנה חייכתי בלב על התזמון המוצלח, מה כבר יש לי להפסיד?

ועכשיו על הספר- הספר מתאר מסכת רחבה של תהיות והרהורים של יאיר, בן ישיבה שחווה תאונה כמה ימים לפני ראש השנה וכעת נותר בבית החולים להרהר בשתי החלטות גורליות לפני ראש השנה: האם להמשיך בלימודיו בישיבה או לעבור ללימודים גבוהים בטכניון, והאם הגיע סוף סוף הזמן להציע נישואין לחברתו נורית. את התשובה לשאלות האלו הוא מחפש דרך התבוננות מעמיקה בעברו מחמש השנים האחרונות ודרך מפגשים אשר הוא חווה בהווה עם באי בית החולים.

אז מה ההתרשמות שלי מהספר?
קשה לי לחשוב על ספר מוצלח יותר שהייתי יכול לקרוא במהלך ראש השנה. הספר הותיר בי רושם עמוק לאו דווקא בגלל עלילה מותחת (בכלל לא) או בגלל סצנות מרגשות וקורעות לב (היו כמה כאלו, אבל למי שציפה לטלנובלה בסגנון מודרני מצפה אכזבה). מה שהותיר בי את הרושם הייתה האווירה העמוקה של חשבון הנפש והתבוננות שאופפת את הספר. הדבר דומה לצפייה ממושכת בתמונת נוף מרהיבה- אתה לאו דווקא מרגיש נסער מהמראה אבל אתה לא מסוגל להינתק ממנו.

את סגנון הכתיבה של הספר עצמו מצאתי פיוטי למדי, לפעמים מעט יותר מידי אבל ברוב המכריע של המקומות זה פשוט תרם משמעותית. מיכאל שיינפלד מרבה לשלב בספר ציטוטים מהמקורות היהודיים באופן שהזכיר לי קצת את הספר "תיאום כוונות" של חיים סבתו. כבר הזכרי את העומק של הספר, מה שלא הזכרתי הוא את המוטיבים הספרותיים הרבים שמשתלבים זה בזה בצורה מרשימה. לא אפרט עליהם כאן, אבל מספיק לציין שיכולתי לדמיין את המורה שלי לספרות ואת כמות השיעורים שהוא היה יוכל לדבר על הספר.

הערה אחרונה: דווקא בגלל החיבור האישי שמצאתי בספר בתור אדם דתי ותלמיד ישיבה לשעבר, אני מתאר לעצמי שקוראים שיגיעו מעולם שונה במקצת עשויים ללכת לאיבוד בסבך הציטטים והמושגים האופייניים כל כך לעולם של הדמויות. אבל מי יודע? אולי קורא\ת שיגיעו עם ראש פתוח ונכונות ללמוד דברים חדשים עשויים למצוא בו צוהר לעולם שונה במקצת... קשה לי לדעת בעצמי.

נשארה רק שאלה אחרונה- למה החיפזון להעלות את הביקורת הזאת מיד במוצאי שבת שבמוצאי ראש השנה? הסיבה מאוד פשוטה- גם עם ראש השנה עבר כבר עדיין, יש כמעט שבוע ליום כיפור, יש לכם עוד זמן לקרוא....

בס"ד

הספר מצויין! הוא מעניין מאוד ומיועד בעיקר לאלו שסקרנים להכיר את עולם הישיבות- לדעתי גם חילונים יאהבו אותו.

ספר מיוחד מאוד. תיאורי הנפש של יאיר ממש מרתקים ולפעמים גם מעוררי הזדהות (כן, כן, לא רק לתלמידי ישיבה...). תיאור הפגישות שלו עם נורית מדהים לדעתי, יחסים מיוחדים במינם עם המון יופי ועומק.
מומלץ למי שאוהב קצת פסיכולוגיה, ומחפש לא עלילה אלא עומק.

קצת מצחיק שדווקא שלוש בנות הגיבו על הספר ואהבו אותו, כי אתן לא אמורות להכיר את הרקע שעליו נכתב הספר.
מלבד פה ושם תיאורים מייגעים מדי, ואולי הקצנה של הדמויות - באופן כללי הספר מתאר די במדויק את חייהם של בני הישיבות (בני"שים). נוסיף את זה לעובדה שהוא הראשון שכותב על זה (עד כמה שידוע לי לפחות) - ומבחינתי זה הספיק ל5 כוכבים.

פשוט תענוג שאין לו סוף...., הקריאה בו הייתה כ"כ מהנה עבורי שהיא הכניסה אותי להתלבטות:כמה לקרוא ממנו בכל פעם שאחזתי בו, מעט או הרבה, כי כייף לי לקרוא בו אבל מנגד אני לא רוצה שהטוב הזה יסתיים.

כתיבה קולחת, זורמת ועניינית. ספר שלא מופנה רק לכאלו שעוסקים בעולמה של תורה. כל אחד יכול לקחת את הספר הזה לכיוון של העולם שלו. אני אהבתי.