נתחיל מהסוף : הספר הזה גרם לי לקחת את הילדים בערב סוכות לכותל. לא עשינו את מה שגיבור הספר עושה שם אבל תרמנו את חלקנו הקטן לתפילה של שובם שברובה התגשמה.
גיבור הספר הוא רב שנמצא בקונפליקטים מרובים עם משפחתו, עברו וחטאיו.
הרבה זמן רציתי לקרוא את הספר – יש לו שם נפלא, אבל חששתי שהוא לא בשבילי, איכשהו כשחיפשתי ספר מקור להאזין לו במעבר בין תשפה ( שלא שיפתה כמצופה ) לתשפו הוא נראה מתאים והוא אכן היה כזה.

האזנתי לספר בהקראה של המחבר, ליאור אנגלמן, לא תמיד זו החלטה נכונה של סופר להקריא את יצירתו. אנגלמן הוא לא מקריא מיומן כשחקן, אבל קולו המעט צרוד והרגוע יצר זיקה זיקה יפה לספר ולגיבורו – יצר אשליה שהוא גיבורו.
זה ספר שלישי ( ומחצה – לא בטוח אם לכלול את מסכת תהום בספירה ) שבא מהעולם הדתי שאני קורא השנה. בשלושת הספרים ( מי שסוכתו נופלת וחרשתא הם האחרים ) הסופרים מגיעים עצמם מהעולם הדתי ושלושתם היו מצויינים. כל אחד הביא זוית אחרת של מבט וקשה לי להאמין שמי שלא בא מהעולומות הללו היה יכול לרקום את העלילות הללו. הקדוש ברוך הוא וארבע רווקות מהשומרון ממתין לי על המדף.

למרות שהספר נסגר בצורה "כמעט נקייה" יש בו הרבה התמודדות אמיצה עם שאלות של הורות ואשמה ולקיחת אחריות.
זה ספר מקסים ואני בהחלט אדגום מספריו של המחבר בעתיד.

הספר הזה היה אצלנו בבית. אני בטוחה בכך. לא כספר מושאל, כדרכנו בקודש, אלא כספר קנוי, כדרכנו בסופרים בני ובנות המגזר. היה, ולא טרחתי לקרוא אותו. סתם. לא נראתה לי העטיפה, לא נראה לי השם, ותמיד היו ספרים הרבה יותר אטרקטיביים בסביבה. מעבר לכך, ידעתי שליאור אנגלמן, המחבר, הוא רב, ואני לא מאוד אוהבת דרשות והטפות דוסיות. אחר כך הוא נעלם, אני מניחה שבדרך כל הספרים שלנו בבית - אל שואלים שלא טורחים להחזיר, ואנחנו לא טורחים לדרוש חזרה, וככה זה נשאר. בחג הזה, בעקבות תאונה מצערת הגעתי אל אחותי. כלומר השהות אצל אחותי היא מה שהמתיק את הגלולה, ולא התאונה בעצמה. בכל מקרה הייתי קצת כאובה מדיי עבור הספרים שהבאתי איתי, ובין הספרים של אחותי הרוב לא נראה לי ראוי לקריאה. וכך הגעתי ל"לא מפסיקים אהבה באמצע".

עכשיו מגיע החלק שבו אני אמורה לכתוב איך הקריאה נגדה את הציפיות. אלא שלא היא. ציפיתי לספר חינוכי ודידקטי הכתוב מאת רב ועמוס ציטטות ודברי תורה, וזה מה שקיבלתי. כתוב לא רע, אני חייבת להודות, אבל עדיין כרוך במסגרת הציפיות שנתלתה בו. זה לא מחוייב המציאות, אגב. לא כל מי שהוא דתי ורב מחוייב לכתוב בדרך הזו. ראו את חיים סבתו ואמונה אלון. אבל יש מי שכן, ואצל ליאור אנגלמן זה ככה. הלשון הספרותית היא עיטור ודרך להגשת המסר החינוכי, ולא ערך בפני עצמו.

סיפור המסגרת כתוב על הכריכה האחורית של הספר, ולטעמי מסגיר יותר מדי פרטי עלילה. הגיבור נע בין שתי דמויות. בין אייל תמיר שמכיר את עצמו ומודע לחסרונותיו ופגמיו, ובין הרב אייל תמיר המבריק והמצליח שהוא בטוח שכולם רואים מבחוץ. הוא בן שלושים וחמש, נשוי, אב לילדה בעלת לקויות, מלמד כרב בישיבת הסדר. נושא עימו סיפורים פגועים מהעבר, התמכרות, ותחושות אשמה גדולות מאוד. בהתאם הוא מקבל את מלוא עומק הסיבוך של "תסמונת המתחזה", זה הבטוח שאינו ראוי לכל הכבוד והאימון שאחרים נותנים בו, והוא נקלע למשבר. השבר הזה הוא עניינו של הספר, ובהתאם הרוב עוסק בחיבוטים ובחיבוטי החיבוטים של אייל, ובפגישותיו עם זקנה תמהונית שעסוקה בחיבוטים משל עצמה. בתור ספר מוסר העוסק בענייני התשובה, הוא ספר לא רע. למעשה הוא טוב מאוד. הוא מעלה שאלות מעניינות על מקומו של החטא, על שאלת ההסתרה מול ההתמודדות, על נקודת הווידוי, רמת החשיפה, מה נקרא לחזור בתשובה אמיתית, ומעל לכל בשאלה העיקרית - האם באמת אפשר לתקן. בתור ספר קריאה ריבוי חיבוטי הנפש בא על חשבון קידום העלילה, ואני תמיד אומרת שבספרים העלילה היא העיקר.

כאמור, אנגלמן לא כתב רע. להיפך, הוא כותב טוב, רהוט, מלא משחקי מילים קטנטנים ומדגים שליטה טובה בכתוב. אמנם כבר אחרים העלו בביקורת לספר הזה את העניין הקטן של ההבדל בין אייל בסגול לאייל בפתח, שהן שתי חיות שונות והמחבר מבלבל ביניהן, אבל זה בקטנה. התיאורים קיימים, הם יפים, ובדרך כלל נאמנים גם בפרטי הפרטים, ומתאימים לדמויות. בשכיבת-חג דואבת על הספה, ממתינה למארחים שיחזרו מתפילת החג ההרבה יותר מדי ארוכה של שמחת תורה, זה התאים מאוד. הפרק הפותח, בנפרד, יכול לעמוד בפני עצמו ולהיות סיפור קצר נהדר.

והיה דבר אחד, דבר אחד נוסף הכוונה, שהפריע לי במשך כל זמן הקריאה. הסופר מתאר את אייל כבן הצעיר במשפחה, זה שמגיע אחרי שש אחיות. אבל מעבר לפרט הזה, ולאיזכורים פה ושם מימי ילדותו, נראה שהאחיות הבוגרות של אייל לא נוכחות בחייו בכלל. חשבתי על חג הסוכות האחרון. כל מה שעשינו היה קשור לאחים שלי, או לאחים שלו, או לאחים של שנינו. זה נכון שאני באה ממשפחה משפחתית ועתירת אחים במיוחד, אבל אני לא חושבת שאני חריגה בעניין הזה. ממה שראיתי בסביבתי, הדתית והחילונית כאחד, יש לאנשים קשר עם אחיהם ואחיותיהם גם כשהם בוגרים. ואם מסיבה זו או אחרת הקשר הזה ניתק, אז הניתוק הוא אישו, עניין חריג שמתייחסים אליו. במשפחת תמיר התפוגגו שש אחיות. הם עוברים חודשים שלמים, כולל חנוכה, כולל פורים, כולל בדיקות רפואיות מדאיגות של האם, בלי איזכורים של האחיות ומשפחותיהן. בעיני הנקודה הזאת גרעה הרבה מאוד מאמינות הסיפור. ולא היה מסובך להכניס אותן פנימה. לדעתי לפחות. מדובר על הורים שמגדלים במשך שש שנים ילדה בעלת לקויות, שנותרת ילדה יחידה. אפשר לכתוב הרבה על הנושא הזה, וליאור אנגלמן אכן עושה זאת. אפשר היה, לעומת זאת, להדגים, ולתת לקורא להסיק בעצמו. להפגיש את רעות עם בן דוד בן הגיל שלה, לעמת את נועה עם (עוד) הריון של גיסה שלה, להראות את הקושי של אייל ובקיצור מה שאמרתי קודם - להוסיף במינון עלילתי על חשבון חלק מחיבוטי הנפש של הגיבור המיוסר.

ובסיכום - שלושה כוכבים. אם דירוג אחרי פגיעה בראש שווה משהו.

"אני מרתיח את המים זיכרונות צפים
מאיימים לשרוף הכל
יש מגירות שעדיין אני לא פותח
עד שיוסיף בי אור" (לילה כיום איר, אביתר בנאי)

בתור אדם שחזר בשאלה, לרוב עניינו אותי ספרים של אנשים שחזרו בשאלה ועדיין מחוברים לעולם הזה. לא אלה אשר זנחו הכל ובזעמם לא היו מוכנים להתקרב לעולם הזה, השמיצו וגידפו וטעמו ‘מכל הטוב’ של ‘העולם החילוני’. ומה עם אלה שנמצאים בעולם הזה? והנה, נקרה בדרכי – שלעתים היא מפותלת ועיקשת ולעתים נינוחה ושלווה – ספרו של אנגלמן, נשוי ואב לחמישה, לומד ומלמד תורה, כמו שהוא מתואר בכריכת הספר. האמת היא ששמעתי עליו פעם, מישהי שסיפרה למישהי שסיפרה לי. אינני זוכר באיזה הקשר.
הספר מסופר בגוף שלישי, ומספר על אייל תמיר, רב בישיבה, נשוי לנועה, הורים לרעות שנולדה עם פגם ברגליה.
אייל חוטא בסקרנותו ובהצצותיו לעבר פתקים של אנשים אחרים, מחברות, כתבים. לאיטם, נחשפים הסודות והגילויים והאדמה נרעשת ונרעדת. אף תחושת אשמה על ההצצות והגילויים רודפת את אייל מהיותו ילד עת הציץ במחברת החשבונות של בעל המכולת מכלוף. בנוסף, רודפת תחושת אשמה על לידתה המוקדמת של רעות בתו והפגם עימו נולדה.
תחושת אשמה, הינה רגש מאוד חזק ועליו מבוסס הספר. תחושת האשמה של אייל וחטאיו – ההצצות, התאונה, תחושת האשמה של רחל עימה הוא נפגש, על פגיעתה באדל אחותה עת היו ילדות ולמעשה חיסול קריירת הנגינה שלה ועל מותה של אמם, דברים שגרמו לשנאה וניתוק הקשר ביניהן, תחושת האשמה של אביו והרב דנינו, תחושת האשמה של רעות על שבגללה אמא שלה – נועה - לא שמחה, ותחושת האשמה של נועה שאולי הייתה יכולה למנוע את התאונה.
באחד משיחותיו של אייל עם רחל, רחל אומרת לו: “זה מרשים שאתה לא עושה הנחות לעצמך. בדרך כלל אנשים מתרגלים לחטאים שלהם ומתיידדים איתם. אתה לא מוכן לחיות איתם בשלום". חושב, שכל מי שהיה דתי פעם, מכיר את התחושה הזו. תחושת האשמה שרודפת אותך. זו שמלווה אותך בכל מעשייך. התחושה שלא מרפה. שאתה לא יכול להתיידד עימה ולהשלים עימה. התחושה שהולכת אחרייך לכל מקום, גם אם תביט לאחור ותראה כי אין כלום. וגם אם יש משהו, הינו קטן מימדים לעומת המפלצת שבראת (הביטוי המוכר הוא לאדם שחילל שבת לראשונה וחשב שהשמיים ייפלו מעליו).
וזה לא משנה. כי אייל חי את תחושת האשמה הזו. נושם אותה ואף אינו מצליח להיגמל ממנה כי למעשה אינו מצליח להיגמל מהסקרנות והמציצנות שבו. אנחנו חיים בעולם בו כל אחד יכול לדעת הכל על השני, בעולם בו אתה יכול לראות את חייו של האחר בדף פייסבוק, בעולם בו המציצנות הפכה להיות דבר של מה בכך. בעולם של אייל המציצנות מצריכה קצת מאמץ ואייל מרגיש אשם. ואת תחושת האשמה הזו הוא מנסה לתעל, לסייע ולתקן. לקרוא את הפתק בכותל ולנסות לתקן את מה שעוות. התיקון והאשמה הינם כאחד וזה לא מספיק לכפר על זה. אייל אוהב אחרים. תלמידיו, אשתו, בתו, רחל אבל לא מספיק אוהב את עצמו. כמו נכתב בין השורות, קצת אהבה עצמית לא תזיק.
אט אט נחשפים לפנינו הגורלות הקשורים אחד בשני, האנשים הקשורים זה בזה, זאת בזה, זה בזאת. והגילוי הינו מפעים ומעורר השתאות. לעתים מחריד ומבלבל. כנראה בגלל זה לוקח לו זמן לגילוי עד שהוא נחשף. וכשהגילוי נחשף, בעקבות חטא המציצנות הוא גם זה המסייע לאחד בין האנשים, בעיקר בין אייל לנועה אשתו (חיבורים נוספים אך לא אחשוף יותר מכך).
הספר כתוב בצורה עדינה ורגישה. התייחסות להבדלים הדקים במפגשים בין אדם לאדם. רגישות למי שעומד למולך. זו לא כתיבה קולחת אלא כתיבה המצריכה קריאה איטית לפרקים, קשובה, מעוררת מחשבה. לעתים נראה כאילו המילים נחצבו בסלע ולעתים נכתבו כנחל שופע. לא תמיד הכתיבה הינה גוש אחד. אט אט נפרשת העלילה והחלקים השונים, נדבקים זה בזה, מגילוי לגילוי. מגילוי מפעים אחד לגילוי מפעים אחר.
שם הספר ‘לא מפסיקים אהבה באמצע’, נלקח ממשפט שאיילה - המורה לבלט של רעות - אמרה לאייל ונועה (משפט שעבר גלגול נוסף עד שנאמר מפיה של איילה), כשהם רצו לעזוב את החוג בלט. את האהבה לא מפסיקים באמצע. אהבה כמחויבות. אהבה כנדיבות. אהבה כצורך. אהבה כאהבה. אהבה אולי יכולה להיפסק באמצע אבל אנחנו לא מפסיקים אותה באמצע.
לא יכולתי שלא לחשוב במהלך קריאת הספר על החוסר שלמות שבחיים. על המחשבה הקלישאתית שלאנשים דתיים החיים פשוטים יותר. הם מאמינים. האמונה מחזיקה אותם. מסייעת להם ברגעים הקשים. ואולי על חלק מזה מדבר הספר. על אמונה ושלמות. על אהבה וכאב. על התמדה וכישלון. אולי משהו בחוסר שלמות של החיים. בדומה להליכה הפגומה של נועה. אולי כמשל על חוסר שלמות. כמו שבבית חדש צריך להשאיר מקום מטוייח לזכר בית המקדש, כמו ששוברים כוס בחתונה. הדברים מקבלים תוקף לקראת סוף הספר בשיחה של נועה עם אייל: "אני רק אומרת שאתה מוקף באנשים לא שגרתיים… וגם רעות קצת אחרת" ולאחר מכן קולו של המספר כל יודע, בהרהוריו של אייל: “אייל פירש לעצמו. הוא נמשך לסדקים שבכותל. למקומות השבורים והמשונים... הוא עצמו קצת פגום ויכול להתאים סדקים לסדקים…”. האירוניה היא שכולם לא שלמים. בכולם ישנה אשמה.
למרות שישנה אמונה, וישנה משפחה, יש את הקושי בלהחזיק את הכל. רק כדי שלא ייפול. שלא יתפורר. יחד עם השברים. יחד עם המשברים, הקשיים. יחד עם הסודות והמריבות. ואולי השבור הוא השלם. וכמו המחשבה שעולה בספר: דווקא מתוך הפגמים של אחרים, השברים של אחרים, מגלים את השברים שבתוכנו וכך יכולים להגיע אל התיקון.
פתחתי עם אביתר בנאי ואסיים עם פורטיס:

אשמה

יש בתוך ליבי כל כך הרבה אשמה
מן כח שמציף אותי חולשה
וכעס שעובד על אש קטנה
כמו גירוי שלא נותן לי מנוחה

אי שם בתוך תוכי יוקדת האשמה
כמו הר געש בתוך הנשמה
ולא מצאתי עוד את התרופה
שתנקה אותי מהאשמה

באם אני צריך להסתתר
לשקוע באשמה או לוותר
אם את חושבת שזה לא עוזר
אל תשפטי אותי כל כך מהר

עמוק בתוך ליבי יושבת האשמה
מן רגש שאיבד את התחושה
שוטף אותי בעצב ודמעה
ולא מוחק את האשמה

"הדרך ארוכה ומפותלת, אני נופל וקם / אף פעם לא אפסיק ללכת, אני נופל וקם / עובר גשר ועוד גשר, אני נופל וקם / כמה ארוכה היא הדרך, אני עומד איתן עם ראש מורם."
איך אפשר לערבב את הנפש, לשפוך אותה, לכתוב אותה לתוך 350 עמודים?
לפעמים כותבים ביקורת לא כי רוצים לבקר את הספר, אלא כי רוצים לזכור מה הספר עורר בך במהלך הקריאה.
*
אני יושבת כבר כמעט חצי שעה מול המחשב ובוהה.
ברור לי שהספר הזה מצריך ביקורת. ברור לי שאני חייבת לכתוב עליו - בעיקר בשביל עצמי. השאלה היא מה לכתוב. איך מוציאים החוצה את כל המחשבות. ואיך מתרגמים את כל התחושות האלה למילים. אעא.

הכתיבה של הספר הזה כל כך טובה, אלוקים! כמוה גם ההבעה של רעיונות גדולים שהופכים לכל כך פשוטים, וכמובן הפיוטיות.
ליאור (שכל כך מתאים לו השם הזה) מתאר את הדמויות כל כך מוצלח - את היופי שלהן, אבל פי אלף את הכיעור והמורכבות והשבריריות והשברים שלהן. והן כל כך מורכבות לפעמים, אבל עם זאת אנושיות ופשוטות להזדהות.
מזמן לא קראתי ספר שנגמר ואין עוד שאלות שמרחפות באוויר. וכל הסופים סגורים, גם הפינות הקטנות ביותר (הצלקת של הרב דנינו). ואיך אייל ונועה סופסוף משלימים. ואיך שהספר בנוי מעולה, יודע את הזמן המדויק מתי לגלות כל פרט ופרט. בעדינות מופלאה הוא נוגע בנקודות כל כך כאובות, כל כך רגישות. והליהטוט בין הרב אייל לאייל כל הזמן, והדילמות החינוכיות שלו.
אני יכולה להרצות המון זמן על דברים קטנים בספר שהופכים אותו לספר מיוחד כל כך - הסיפור של שימי שמקופל בפנים, ואנשי הפתקים, ודביר (ותמר), ואבנר והרב דנינו, ומכלוף הקטן ולבנה, ואלפי הסיפורים האחרים שנשזרים אחד בשני בתוך הסיפור הגדול של אייל (כי הסיפור הוא לא רק של אייל, אבל רובו בהחלט שייך לו. רובו הגדול מאוד) – אבל הביקורת הזאת צריכה מתישהו להיגמר.

האהבה שלא נגמרת ששפוכה בין דפי הספר הזה מדהימה אותי. היא כמעט מוחשית - ספוגה בין הדפים בכמויות גדולות. אני רוצה לדעת איך אפשר לכתוב בכזאת תקיפות מלאת אהבה. אהבה בין אייל לנועה לרעות לאיילה לאדלינה לאולגה לרחל לאייל לתלמידים לשימי לרב דנינו לליאור לקב"ה לקוראים לכולם לכולם לכולם.
"ניצוצות של הבנה שוב חוזרים כמו סרט נע / כמו רוח סערה הם מקלפים עוד חלקים מהקליפה.."
כשאני פותחת את הספר עולם שלם נבנה מולי. מהמילה הראשונה אני נשאבת לבית של אייל ונועה, לעולם של רעות, לסיפורים של רחל. למשך שבת שלמה אני לא זוכרת עד הסוף מי אני, ורק מתכונת שממתינה לי בהמשך השבוע מוציאה אותי מהספר ומכריחה אותי ללמוד ולתרגל. ומגיעה השעה חמישה לחצות במוצ"ש כשאני מחליטה להשאיר את חמישים העמודים שנותרו לי למחר כדי לסיים את הספר כמו שצריך, ובעיקר כדי להשאיר מספיק זמן לעיכול.

במהלך קריאת הספר חשבתי לי עד כמה האפשרות לתשובה קיימת, וכמה ידו של הקב"ה פתוחה לקבל שבים וכמה בכל זמן אפשר לקבל אהבה - בגיל תשעים ושתיים, שלושים וחמש או שבע עשרה - גם כשהכל מעפן ודפוק והרוס ונוראי. ואפשר אפילו להחזיר את האהבה בחזרה - גם כשאת מעפנה ודפוקה והרוסה ונוראית - כי אהבה לא מפסיקים באמצע.

לא מפסיקים אהבה באמצע - אחד המשפטים החזקים של הספר, ואני בהחלט מבינה את הבחירה בו לשם של הספר.
"לא מפסיקים אהבה באמצע" אומר שגם כשהאהבה דורשת, שגם כשלאהוב פירושו להקריב, שגם כשלאהוב פירושו להשקיע את כל כולך באהבה הזאת כשלא נשאר לך יותר דבר מלבדה - הכלל ברור, לא מפסיקים אהבה באמצע.
"..יש לי מקום אחד בלב שעוד לא מוכתם בדם / ביזע, בדמעות, בבשר, בדמיונות / אני לא אמכור אותו.."
כשאני גומרת אני מרגישה קצת כמו אחרי שסיימתי את עורבני חקיין (מכיוון אחר לגמרי) - אדם שבור שרוצה להיות שלם, אדם שיודע שיש בו נקודה אחת של אמת ואפילו אם היא קטנה היא יכולה לנצח את שאר הנקודות. ומרגיש שקצת מובלע פה מסר שכולנו יכולים לעשות את זה וגם בגיל שלושים וחמש לקום ולחבר את עצמינו מחדש.
שמה פה ציטוטים כדי שתתלהבו קצת:
בכספת הסודות
אני
מחביא,
סחורה פגומה שעשויה
חלקי
אני.
ובחלון לראווה
אני
מציג,
בובת אני שהיא רק
אשליית
אני.
אם איש ימצא
ביום איום
סוד כספתי,
ביום ההוא
תהא נטרפת דעתי.

אם איש יוציא
לאור היום
צרור חטאתי,
האם יהיה זה יום מותי
או לידתי?
(ובכלל, אם כתיבה טובה – הוא צריך להוציא ספר שירים. אני קונה בלי היסוס. הוא כותב כל כך טוב, וואי.)
"נשמע לי מיוחד הרב דנינו הזה," ציינה נועה.
"כן, הוא מיוחד," עידן אייל.
"גם רחל לא בדיוק רגילה," המשיכה נועה עם ההבחנות.
"את רוצה לשדך ביניהם?" שאל אייל.
"לא. אני רק אומרת שאתה מוקף באנשים קצת לא שגרתיים."
"נו?"
"לא יודעת, אני שואלת את עצמי מה זה אומר."
"מה זה אומר?"
"אולי זה סתם," הרפתה נועה, ובכל זאת לא התאפקה והוסיפה, "וגם רעות קצת... קצת אחרת."
נועה לא פירשה. אייל פירש לעצמו. הוא נמשך לסדקים של הכותל, למקומות השבורים והמשונים. רחל, הרב דנינו, הקשיים של תלמידיו, לכל האנשים שהטמינו את מר ליבם בסדקים. הוא עצמו קצת פגום ויכול להתאים סדקים לסדקים. אבל נועה, היא כל כך שלמה, כל כך נכונה, תמיד היתה כזאת, לא מתאים לה כל זה. ופתאום התאונה ורעות, וכבר אין לה ברירה, זה כבר לא שלם. ואולי ככה זה אצל ריבונו של עולם, אולי בגלל זה סידרו לאבא שלו בן נמוך במיוחד ואישה עם גוף נשבר. אולי גם נועה, כמו אבא שלו, נתקלת בעל כורחה בכל חלקי הפאזל השסועים. וגם היא מגלה בגללם את החלקים השבורים שבתוכה.
נועה הכינה עוד קפה. חזק. מעורר.
בחסות קול בעבוע המים ונקישת הכפית בדופנות הכוס, אמר אייל, "גם אני משונה," ובקול זהיר יותר לחש, "ואחרי כל השנים הללו - גם את."

עוד לפני שהתניע את הרכב, פתח אייל את קופסת הגפרורים, "תגידי, נועה, את לקחת את הכדורים שהיא רשמה לך בפעם הקודמת?"
"לקחתי."
"בצורה מסודרת?" שיפשף אייל את קצה הגפרור בדופן הקופסה.
"כן," אמרה בנחרצות יתר, "אתה יודע מה, בעצם לא. אבל אל תדאג, מהיום אבוא כל ערב ואראה לך איך אני בולעת," אמרה נועה, וקול הגפרור הניצת נשמע.
"או שנמשיך לעשות כאילו ולהאשים את אלוקים," לא התאפק אייל, והאש איימה לתפוס במושב של נועה.
"או שנתעלם ולא נבין שאלוקים נותן ילדים רק להורים ראויים," הוסטה האש בחזרה, חיממה את מושב הנהג.
"ממתי נעשית מומחית גדולה כזאת לרצונות של אלוקים?" דחף אייל לכיוונה.
"אתה צודק, אני באמת לא מבינה בזה," השיבה נועה. וכשאייל כבר נרגע לחשוב שהאש גוועה, נשפה בחוזקה, "לא שזה באמת חשוב. הרי בפעם שעברה הוא דווקא רצה. גם אני רציתי. אבל זה לא הספיק. מישהו לא שם לב עד כמה אנחנו רוצים."
זהו.
האש בערה!
גצים התעופפו לכל עבר. צרבו והכאיבו. עשן מילא את חלל הרכב וחדר לריאות. לא היה ניתן לראות דרכו זה את זה. לא נשאר מקום לבני אדם. לא לפנים, לא לשמות. נותר רק לשלהב שלהבות. אש מתלקחת באיש. אש אוכלת באישה. אש זרה שעד היום לא ידעו על קיומה. איש מהם לא זוכר מה אמר ומה נאמר לו. בלב נערמו הררי כוויות, ודליים של דמעות לא הצליחו לכבות.
חיבוק.
רק חיבוק היה יכול להנמיך את הלהבות. אבל מי יכול לחבק בידיים כוויות? אייל - לא מסוגל. נועה - שרועה במושבה. דמומה. אדומה.


אני יכול לבד, אמרת.
הוריך אמרו:
לא.
אני חייב להתרחק.
הוריך אמרו
בוא.
אני אברח אל ההרים
הוריך אמרו:
פה.
עד שגדלת
והתבודדת,
והתרחקת,
והלבנת,
ואמרת,
אני כבר לא יכול לבד.
ילדיך אמרו
לא.
אני רוצה להתקרב.
ילדיך נשפו
לא.
אני אגור איתכם שם.
ילדיך אמרו
פה.
אחרי שתקראו, ואחרי שתתאהבו בכתיבה, ואחרי שתקנו, תלכו לקרוא את הספר שקופים שגם אותו הוא כתב. הכתיבה היפהפייה נמצאת גם שם, יחד עם ציורים מדהימים שבספר הזה אין. אין יותר טוב מזה.

לאחרונה בזמן קריאת ספר יוצא לי לחשוב יותר ויותר על האיש.ה שעומד.ת מאחריו.
למעשה ההרגשה היא שהסופר מכניס את עולמו על כל תחושותיו, שנינותו ואהבותיו אל הספר (לעיתים אף סוטה ממסלולו כדי להכניס עוד הברקה).

בעיניין כותב הספר הזה, הוא נדמה בעיניי כאדם רגיש, מבחין, כזה ששם לב לדברים הקטנים בחיים ועוצר לרגע.
אדם חושב, מאמין, ובעיקר שואל (וכן, גם כזה של ריחות וצבעים).

הספר הזה כתוב בקצב איטי, משל הנפש חשקה בהשתהות אך אתה עצמך רוצה התקדמות. ספר הדורש סבלנות, כדי ליהנות מהטוב שהוא מציע, הרעיונות, המשפטים, הרגעים היפים.

ספר של חשבון נפש. של התבוננות עצמית. כמעט הייתי אומרת - ספר טיפולי (הדפים האחרונים-ממש).
היו פעמיים שהעלה לי דמעות.


מסכימה עם הביקורת שחסרו האחיות של אייל. גם אצלי זה עלה במהלך הקריאה.

---

מצרפת ציטוטים נבחרים:

"ואיך נגמלים מן הצורך הזה לקבל תשואות?"
"עם הזמן לומדים שהן מחרישות את האוזנים. קשה לשמוע את עצמך מרוב תשואות"
***

"אני מכיר את עצמי. אני חלש בשגרה. אני מחפש מישהי שתדע לעצור איתי בכל המקומות המוכרים, ותעזור לי להשתאות שוב"
***

"שיער השיבה לבן לא מפני שדהה הצבע, מפני שיש בו את כל הגוונים"
***

"אני חושב שרק עלי היא כועסת. כועסת בלב. אבל לפעמים הוא דופק לה חזק מדי ושומעים".

אל הספר הגעתי במקרה, הסופר ליאור אנגלמן לא היה מוכר לי ודווקא בגלל זה ניסיתי... וזכיתי.
אני בחרתי בהאזנה לספר, המקריא, באומנות רבה, הסופר עצמו.
בשפה יפה, ברורה וללא תסבוכות מיותרות, הצליח ליאור לייצר ספר וסיפור מושלמים. הספר שזור במספר נתיבים המשלימים זה את זה.
הבנת מקור משמעות שם הספר והסיפור מאחוריו מביאים לאימוץ הגישה כדרך חיים, ממש כמו גיבורי הסיפור.
נתיב ה "מציצנות" שבספר ערוך באמנות רבה ורגישות נפלאה ומעלה תהיות רבות, אישיות וכלליות.
הנתיב העוטף את הסיפור כולו כולל את הסטורית העם היהודי, שואה, תקומה, מלחמות וחיים בארץ בישיבה ומייצר מעטפת מושלמת לספר כולו.
מיוחד, סוחף ומלמד.
ממליץ.

האנשים האמיתיים של החיים, אלו שהם לא עטיפה נוצצת או יופי מושלם או גיבורי על. אלו עם הפגמים, האנושיים, ששואפים ונופלים וממשיכים לנסות.
הספר הזה נגע בי בדיוק בנקודה הזאת.
בעולם שבו מה שמוצג לראווה הוא שלם ונוצץ, באה דמות אחת אמיתית ונוגעת להזכיר לי שכולנו מתמודדים.
זה ספר של אמת, של קבלה עצמית והשלמה עם היופי שבחסרונות, של עבודה ושאיפה קדימה.
סיימתי את הספר לאט, לאורך תקופה. זה לא ספר מתח והשפה היפה דורשת זמן. אבל כשסיימתי אותו סוף סוף אמרתי- וואו, זה ספר על החיים האמיתיים.
איזה כיף זה ספר שגם כיף לקרוא וגם נותן כל כך הרבה.

יפה כל כך.
כתיבה מיוחדת ומלאת מחשבה, עלילה לא שגרתית, אנושית ונוגעת.
ההתחלה קצת איטית, ולקח לי קצת זמן להיכנס לעלילה, אבל אחרי שנכנסתי לא יכולתי לצאת.
זה סוג הספרים שאני אוהבת שסופרים דתיים כותבים. ספרים שמוכיחים שאפשר לכתוב טוב ומעניין, בלי להיכנס לפינות שהצנעה יפה להם (לדעתי), ובלי שזה יוריד בכהוא זה מהרמה הספרותית של הספר. ספר שהסופר כותב ממקום אמיתי ועמוק בתוכו, מתוך תפיסה "דתית" רחבה ומקיפת חיים.
פשוט תענוג.

זה ספר שני של ליאור אנגלמן שאני קוראת. הקודם שקראתי, אם כי הוא נכתב מאוחר יותר, היה "קשורה בנפשו". כבר אז רציתי לכתוב דברים אלו, אבל המתנתי עד שאגבש עם עצמי דעה יותר ברורה.
הסופים שלו אומנם נוטים קצת אל הקיטשיות מבחינה עלילתית, ויש יאמרו שיש הבלחות של קיטשיות לכל האורך (ליתר דיוק, אמרה חברה שפחות התחברה), אבל בעיניי הכתיבה המשובחת, הרגישה והחודרת לעומק נפשו של האדם, מפצה על חסרונות העלילה, אם יש כאלה.