רבע לתשע בערב, הילדים רחוצים ובמיטות, הבייביסיטר מוכנה. בן זוגי עומד לידי עצבני:" נו, כבר! בתשע הסרט מתחיל!!!".
"אבל נשארו לי רק עשרים עמודים," ניסיתי לדבר אליו בהגיון.
"עזבי את הספר או שאני הולך לבד," הוא איים. "לעזעזל, אפשר לחשוב שזה ספר מתח!" הוא לקח את המפתחות מהשולחן ונעמד בהפגנתיות ליד הדלת הפתוחה. נאלצתי לסגור את הספר, אך בדרך הסברתי לו ארוכות למה הוא טעה:-)
זה בהחלט ספר מתח, גם דרמה, גם סאגה משפחתית חוצה דורות, גם קומדיה, גם טרגדיה, גם פנטזיה ובעיניי גם מד"ב. לכאורה מה שחסר שם זו ארוטיקה, אך אם מתייחסים לליקוקי תחת כמשהו שלקוח מהז'אנר, ניתן לקרוא לספר גם "חמישים גוונים של ירוק זית".
אני מניחה שיש לא מעט רכילות בספר הזה, גם אי דיוקים, נקמנות וחד צדדיות, אבל גם אם שמינית ממה שמתואר מהספר הזה נכון, הרי שמקומם של הרפז, בניהו ואשכנזי יחד עם קצב, אולמרט ושות' מאחורי סורג ובריח ולא בראשות חברה בורסאית או כיועץ לשר בכיר.

הבור-כמטפורה לחברה המצויה במשבר עמוק

לפני זמן מה ניהלנו שיחה בין חברים, בה נשאלה שאלה האם קיימת מנהיגות זולת זאת של ביבי שלגביה עשויה להיות הסכמה על ידי העם? אני השבתי מייד, אני מקווה שאשכנזי יכול להיות המנהיג הבא? האמנם, ענה לי חברי לשייח, אם אתה חושב כך לבטח את הספר הבור לא קראת, אם הייתה קורא דעתך הייתה אחרת.

ביום שישי האחרון בפגישתנו השבועית הקבועה הוא הביא לי את הספר הבור, של דן מרגלית ורונן ברגמן, עטוף בשקית ניילון, קח תקרא.

הבור מגדיר את עצמו, כחשיפת המשבר המנהיגותי והערכי הגדול ביותר שהיה אי פעם בצה"ל ובמערכת הביטחון, אותם נהגנו עד כה לכנות, שמורת הטבע של החברה הישראלית, בה מפקדים ערכיים העשויים להנהיג גם את החברה הישראלית כתיקון. אוטופיה שאין לה אחיזה במציאות כפי שהספר מתאר, ומכאן בעצם חשיבותו הגדולה, בכך שהוא אמור להציב בפנינינו מראה גדולה למה שאנחנו, לגודל השבר הערכי הקיים בתוכנו, הכולל את מערכת הביטחון.

גיבורי הספר הראשיים הם שניים: קצין שהיה אמור להיות אלמוני, בועז הרפז, והשני הצטייר תמיד כגולנ'ציק עממי, האומר באופן ישיר את אשר על ליבו ורחוק מתככים ומפוליטיקה. לתדמית הזאת של אשכנזי תרמה לא מעט התוכנית ארץ נהדרת שהציגה אותו כמ"פ מסייעת גולני, "השואג היי המרגמות." אבל במציאות אשכנזי פיקח ושנון, כמו העובדה שהוא שולט היטב באנגלית.

למען גילוי נאות, את אשכנזי אני מכיר ממעגלים משפחתיים רחבים, ומעצם היותנו תושבי אותה עיר, היכרות שאחת מביטוייה היא, חברה שלנו המתגוררת בבית הדירות של אשכנזי ויש לה רק מילים טובות לומר עליו. או התקופה שבני נפצע בצבא ואשכנזי היגע לבקרו בבית החולים בכדי ללחוץ את ידו ולאחל לו בריאות, אני חושב שהיה משהו אמיתי ונוגע ללב בדרך שבה הוא ביטא את דאגתו.

הבור מתמקד באשכנזי, בקרבות שנהל עם ברק, שבמסגרתם הוא שתל את הרפז כחפרפרת במשרד הביטחון, ולפתע מבינים שלא מדובר רק במסמך הרפז, אלא בהתנהלות נואלת, על הגבול של פוטש נגד משרד הביטחון. והחמור מכל אשכנזי טיפח את הרפז ככלי פוליטי במאבק בין שתי הלשכות, זאת של אשכנזי והשנייה של ברק. כשהולכים לשון עם כלבים, אומר לשון הפתגם, אל תתפלא שאתה קם בבוקר עם פשפשים. או הרפז כפשפש שטיפס למעלה והפך המביא והמוציא.

בספר הזה מטריד השימוש שעושים בספינים שקריים, כמו העובדה שעל שלושת החטופים מהר דב, חיילים קרביים, הפיצו שמועה שהגיעו לשער הגדר לא כמענה להתרעה, אלא כמפגש לרכישת סמים. מי יצר את הספין הזה ומי השתמש בו, לספר אמירות אמיצות ומדירות שינה.

הספר הזה בחלקו הגדול מעניין, בחלקים רבים ממנו הוא משעמם ומיותר, כמו פירוט היתר של הקומבינות המנהלתיות בהם הרפז לקח חלק. המחברים סימנו מטרה, מאתיים תשעים עמודים, לא מוצדקים, הוא היה צריך לעבור עריכה קפדנית יותר ולהתמקד במסמך הרפז.

הספר הזה אקטואלי בצורה מפתיעה, גיבורי המערכה הראשונה, עברו למערכה השנייה, לזירה הפוליטית, בה אנחנו מוצאים את אשכנזי כשר החוץ, ואת יריבו משכבר הימים גלאנט בחינוך, יריבים ברמה האישית והפוליטית. וכמה מפתיע מוצאים בה גם את ברירית המחדל שלנו גנץ, הוא כעת ראש ממשלה חלופי (מה זה?), מי שהיה שחקן משנה בעלילה הקודמת, המשיך גם בעלילה הזאת להיות שחקן משנה, שכלל לא מבין את העלילה ולא מצליח להתחבר לסט, והערכים שבשמם בכלל יצאתם אל הבוחר, מה איתם? לא היו כאלה בעלילה הראשונה, אז למה לנו לצפות להתממשותם כעת.

ספר מטריד ומדיר שינה, בתקופה בה המדינה איבדה את דרכה ואת האימון במנהיגיה כמייצגי טובת הכלל. נורמות פסולות והתנהלות קלוקלת במערכת הביטחוניות, מצאו את דרכם למערכת השלטונית.

בספר הנדון יש שתי עובדות וחצי נכונות ועליהם נבנה הספר העובדות האלה מוחזרו עד שנקעה נפשי מההתחשבנות של אחד הכותבים עם הרמטכ"ל
מעצם כתיבת הספר צריכה להישאל השאלה מה המותר ומה האסור לדון ולנתיח עובדות הנוגעות לפרשה שבמילא נבדקת ע"י מבקר המדינה ורק הוא רשאי בינתיים לספר לעם ישראל מה קרה בפרשה הנדונה בספר
חבל ששני עיתונאים רציניים כדן וברגמן איבדו את רסן האיפוק ובאים חשבון שאין בו ולו שמץ של אתיקה עיתונאית

ספר מצוין!
שלמרות שהצנזורה הצבאית הקשתה על פירסומו, ולמרות שהרבה מאוד אנשים עשו הכול כדי שלא יצא לאור, הוא פורסם, והוא אף מהווה מסמך חשוב ביותר.
דן מרגלית ורונן ברגמן‏, מתארים בכשרון רב את השחיתויות במערך הסודי ביותר של צה"ל.
והראש לא תופס, והלב מסרב להאמין, והבטן מתכווצת, ואז מתחילים להזכר בקטעי מבזקים "מאולפן שישי", שבהם מזכירים מסמך בשם: "מסמך גלאנט" ומבטיחים, שהוא עומד לטלטל את כל המערכת.
בסוף דבר לספר כתבו מחבריו:
"כשהערפל הזה שוקע אנחנו נשארים עם אלוף שכמעט היה רמטכ"ל(יואב גלנט) שאולי היה ראוי לכך מכל בחינה מקצועית,
אבל שבהתנהלותו האישית נפל רבב; עם שר ביטחון שתחת ידיו יצאה הצמרת הצבאית מכלל שליטה(ברק) ; עם נוכל וזייפן, שהצליח להתברג אל יחידות צה"ל הסודיות ביותר(בועז הרפז )
שיגשג באווירת ההפקרות והשחיתות שם, המשיך אל לשכת הרמטכ"ל, וניצל גם אותה לטובתו האישית.
אבל חמור מכול - אנחנו נשארים עם רמטכ"ל( גבי אשכנזי) שחיפה על אותו נוכל, ואף התפתה להשתמש בו כמרגל בלשכת שר הביטחון"
מסמך מרתק מצמרר, ובעיקר חשוב ביותר !!!

את הספר הזה קראתי כי חבר אמר לי שכדאי לי לקרוא מה קורה במערכת הביטחון. זוהי גם ההמלצה שיש לי לאחרים: לקרוא כדי לדעת. לדעת מה, בעצם? ראשית, להכיר את עולם הפוליטיקה של צה"ל, את האגו, את העוצמה היוקדת של רגשות, של קליקות, של פוליטיזציה, של שימוש בתקשורת כדי לקדם קריירות, את המידה שבה התקשורת ומתמרני התקשורת המקצועיים חדרה למערכת ושולטת בסדר היום, את הפער בין ניראות לבין מציאות, את החשיפה המפחידה של סודות מדינה בפני היחצ"נים, את העובדה שהתקשורת עצמה מועסקת ע"י מתמרנים ואינה עושה יותר את תפקידה הדמוקרטי. שנית, לקבל מושג על דמות אפלולית, נכלולית, שמככבת כבר הרבה זמן בסדר היום הלאומי - בועז הרפז. לפי התיאורים עולה דמות כמעט-שטנית מבחינת יכולתה להשחית את כל המערכת ולהיחלץ מכל מצב שנראה אבוד. והסיפור על בועז הרפז הוא סיפור הזוי, אם מקבלים את גירסת הספר.

אם יש תובנה אחת שהתחזקה אצלי בעקבות הקריאה, זו התובנה שסודיות היא חרב-פיפיות. היא בלתי נמנעת מבחינת ביטחון המדינה, אבל היא מובילה בהכרח לשגשוג של ריקבון ושחיתות בזכות החיסיון. בצד כמה אנשים שעושים בסתר עבודה חשובה כדי להבטיח את קיומנו הלאומי, פועלים אחרים שמעטה הסודיות מאפשר להם לשדוד את כספי המדינה - פשוטו כמשמעו. לא מדובר כאן בשימוש לרעה בנימוקי ביטחון במונחי שלטון החוק, כמו שהיה בפרשת "קו 300" ובמקרים אחרים. מדובר כאן בשוד פשוט: תקציבים כספיים לא מבוקרים שקוראים לגנבים. וכרגיל, כדי לשדוד צריך לרצות את הסביבה ולהפוך את כולם לשותפים: לחלק דליקטסים להמון, לרכוש פריטי ציוד לשימוש פרטי של מפקדים תוך דיווח על הוצאות לפרוייקט ביטחוני, לאפשר לשותפים ליהנות מכלי רכב מיוחדים או כלי נשק מיוחדים, ועוד ועוד. והמחריד מכל - לסחור בסודות מדינה: לאפשר לאנשים שאין להם צורך ולא סיווג ביטחוני להתקרב לליבת הסוד, כאתנן עבור שיתוף פעולה בנושאים לא חוקיים. כמו שכבר אמרו רבים, אור השמש הוא המחטא האולטימטיבי. אם הבנו מהספר שכל סוד גורר אחריו להקת גנבים - נחשוב שוב אם לא היה הכרחי שכל דבר יהיה פתוח לביקורת בלתי-תלויה. מהספר עולה שאין כמעט למי להאמין: בסדום יש מעט מאד צדיקים, והם במיעוט במאמציהם לשמור על הליבה. הרפזים יש יותר, ויש להם תכסיסים לנטרל צדיקים. לקרוא את הספר ולא להאמין.

ועוד הערה לקורא. עיתונאים כותבים ספר. זהו ספר רהוט, לפעמים אפילו מרתק. תמיד מטלטל. אבל יש להם אג'נדה: הם מוכרים זוועה. הם מוכרים צהוב. כדאי אולי לזכור שייתכן שהצגת הדברים קיצונית, שיש בסיפור הזה צדיקים מוחלטים ורשעים מוחלטים, והחיים הם קצת יותר אפורים. אז כדאי לקרוא, אבל לא כדאי להיגרר למסקנות קיצוניות.

ואחרון: משהו על תפקיד צה"ל ככור היתוך. הפלמ"ח הפך גניבת תרנגולות מהמשקים לפולחן. בהזדמנות - הוא החל במכבסת מילים: "סחיבה", לא גניבה. צה"ל קלט לתוכו את גניבת הציוד כערך חיובי, חינוכי, הישרדותי: קוראים לזה "השלמת ציוד". וכך, דורות שלמים של חיילים גדלים על מערכת ערכים שבה גניבה מסויימת אינה בעצם גניבה. היא לגיטימית. היא מעידה על יוזמה. וגם משמעת כבר אינה משמעת: היא מתחלקת למשמעת מבצעית (חיובית) ומשמעת אחרת (שלילית, בזויה, לא ישראלית). יש בספר הזה כמה דוגמאות להזכיר לנו לאן הגענו במערכת הערכים הבלתי אפשרית הזו, שבה כולם משקרים ומתמרנים ועושים ספינים וגונבים ציוד ומדווחים דיווחי שקר על הוצאות כספיות ולאף אחד אין אפילו בעיה מוסרית עם זה.

בשתי מילים קראתי והזעזעתי!!

קשה להגיד מה יותר חמור בריאליטי שקרה לנו לקראת מינוי הרמטכל ה-20 של המדינה:
א. האם היה לנו רמטכל שהעדיף לגונן על נוכל (בועז הרפז), כפי שהוא מצטייר מהספר, שעבר על כל כללי ביטחון שדה,שחיתויות כספיות בתפקידיו הבטחוניים, שאפתנות ואמביציה שהעבירו אדם (וגם את אשתושעבדה בביטוח לאומי והפרה את חוק סודיות מאגרי מידע).
ב. האם התווסף לנו נופך נוסף של הון שלטון - בנו של אשכנזי,איתי? בועז הרפז,ועוד מטובי הלוחמים שהיו לנו שהתקשרו בדרך לא חוקית עם הצבא לאחר שחרורם
ג. האם אנחנו עד כיד מושחתים?

מהספר מצטיירת התנהגות זוועתית של האנשים שאנו מעריצים (אנשי צבא):
- חוסר פיקוח כספי (מתי לעזאזל לצבא יהיה חשב ואנשי בקרה כספית חיצוניים, בלתי תלויים),
-רשלנות אישית, נהנתנות,שמזכירה את השלטון הפוליטי שלנו,
- חוסר לויאליות והתעסקות באגו- מתי יש להם זמן להגן על חיינו?
- יחס של איפה ואיפה (ענת קם , אורי בלאו, ציקו תמיר ועמאד פארס שחטאו ואין להצדיק את חטאם מול ההגנה על הרפז)
- חוסר שליטה מדהים של השלטון המרכזי.

ואם רק חלק קטן מהכתוב נכון (חלק, לגבי חוסר הפיקוח הכספי ,כבר ידוע ומזמן שמנסים לתקן זאת ,לא בהצלחה יש לומר)- למה פשוטי העם היו משלמים ביוקר על מעשים דומים ולבכירים דין אחר. ואם יש אי דיוקים או השמצות -איפה בכירי צהל שהושמצו
איפה הרמטכל הקודם, דובר צה"ל, אלופי משנה שמושמצים לאורך העלילה -מדוע לא מוגשות תביעות דיבה נגד דן מרגלית ורונן ברגמן - האם זה אומר שיש אמת בדבר.

בשולי הדברים -בן כספית,שנחשב לעיתונאי מעולה -גם ממנו בעקבות הספר לא נשמעו תביעות דיבה, מה זה אומר עלינו כחברה?

ובכל זאת הצבא הוא קונצנזוס בעיניי -מקום שתמיד ידבר אליי.

ספר קשה לקריאה , מעורר מחשבות.
אני נוהג לקרוא ספרים " אקטואלים" במרחק זמן.
כך, הספר עומד למבחן הזמן ומקבל פרופורציות נכונות.
הספר הזה ראוי שייקרא עכשיו וזאת כדי לתקן את המעוות וליצור תהליך ממשל תקין יותר.
יש כאן הכל: יצרים אפלים, תככים, קנוניות מצד כלם.
- קצינים בצבא, שהחברות מסמאת את עיניהם. אין הם רואים כיצד נוכל משתלט ומשפיע על סדרי פיקוד, ענינים מבצעיים וקבלת החלטות.
- אנשים בדרגות בכירות מאוד החותרים תחת סמכות אזרחית ריבונית.
- ושר בטחון הנותן ליצריו ולכוחניותו להובילו.
- ואי אפשר בלי עיתונות שאינה מבקרת את פטפוטיה, ואין מי שיעצור בעדה.
- קשרי הון שלטון, כאשר אנשי ההון היו בעבר אנשי צבא היום הם " יזמים" או "גורמים אזרחיים" שרק נותנים שירות למי שצריך.
- וברקע, גורמי אכיפה שנגררים אחרי בעלי השררה והכח.
כל הדברים האלו ואחרים, כתובים בספר בצורה קולחת, תמציתית וענינית.
מפריע לי כי חלקו של שר הבטחון בפרשה הועם מעט.
או שהמידע עליו הגיע מאוחר יותר.
אני מתכוון לענין "גריסת הדיסקים הקשיחים", והשמדת מסמכים.
אני בהחלט מזדהה עם הסיכום כי מי שיצא מפסיד מזה הם אנחנו האזרחים ומדינת ישראל השסועה בלאו הכי.
מומלץ מאוד לקריאה.

ספר רכילות מזוככת על קצינים בצה"ל והתנהלותם בפרשת " מסמך הרפז". מהספר עולה תמונה מדאיגה
של קצינים המצ'פרים עצמם בפינוקים שונים אך לוקים בזיכרונם ואינם יודעים מאין בא להם כל השפע הזה. מי שמסתפק בערמות של בוץ המוטח בצמרת צה"ל ימצא עניין בספר אך מי שינסה למצוא בספר תובנות מורכבות יותר ייווכח עד מהרה שפרט לסיפורי "אמרתי לו ואז הוא אמר לי" כמעט ואין בו מאומה.

יצא בצמוד לאירועים שהסעירו את מערכת הביטחון.
גם אם חלק קטן מהמתואר בספר זה נכון, הרי שהריקבון פשה בכל הצמרת הבטחונית בארץ, מהעומד בראשה ועד דרגי השטח.
מעורבות במינויים, חגיגות על חשבון כספי מבצעים מיוחדים, נהנתנות שאין לה גבולות, וכולם בוחשים בהכל.
כדאי לקרוא כדי לאבד את התמימות - אם עוד יש כזו.