צוקורו טזאקי חסר הצבע ושנות העלייה לרגל שלו

אני אוהב מאוד את ספריו של מוראקמי ואהבה כידוע הוא רגש מורכב מאוד שיכול לנוע מקיצוניות לקיצוניות את הספר קניתי בשדה התעופה של תאילנד
Colorless Tsukuru Tazaki and his years of pilgrimage באנגלית כמובן.
שאתה סופר סופר סטאר ברמה של הרוקי מוראקמי אז אתה אתה יכול להרשות לעצמך שמות ארוכים ומוזרים ועטיפה סופר מרהיבה. וכן הספר כמובן מכר במליון דולר, יין, ביטקויין מה שתרצו,תוך דקה ורבע מיום הוצאתו.
לי אישית היה קשה להתחבר לספר ויש לי לא מעט מיילים עם ספריו של מוראקמי, קשה לי להגיד אם זה הטלטלות האישיות שעברו עליי בתקופה, הספר, עייפות החומר מספריו של מוראקמי, אבל יחסית כמובן לקורות הציפור המכנית, תרקוד תרקוד תרקוד, קפקא על החוף ואפילו ל-1q84 היה לי קשה להכנס לתוך העולם המוראקמי של צוקורו טזאקי.
שלא תבינו לא נכון, מוראקמי הוא רב אמן של פרוזה שהוא מתאר את תחנת סינג׳וקו הרגשתי שאני שוב חוזר לשנת ה-90 של המאה הקודמת לתחנת סינג׳וקו ורואה לפניי את יאמונטה ליין ואת צוי ליין והוא יודע לבנות עלילה וליצור מתח הכל שם, אבל כמו במסתורין של ספריו, החתול נעלם ואילו בספר הזה משהו מהקסם של ספרי מוראקמי נעלם לי.

צוקורו טזאקי חסר הצבע ושנות העלייה לרגל שלו, לאוהדים השרופים של הז׳אנר. לי אישית יש תחושה שאני צריך מעט חופשה ממוראקמי, אבל כנראה זה יעבור לי כבר עם צאת ספרו הבא.

פתחתי את המקרר, הוא היה ריק לגמרי למעט, עצם בלתי מזוהה שנראה לי הכי קרוב לגופה של חולדה ופחית בירה אחרונה, הראש שלי איים להתפוצץ מעודף שתייה וידעתי שהפחית האחרונה הזאת היא הדבר היחיד שיעמיד אותי על הרגליים, נשכבתי על הספה המסמורטטת שלי ובכוחתיי האחרונים, פתחתי את הספר של הרלן קובן....
חבריי "הספרותיים" הזהירו אותי מהסדרה הזאת בטענה "מרגישים מלוכלכים אחרי שקוראים את הספרים הללו". אני חייב להתוודות שמאז ימי ביל קרטר, רינגו, פאט קים וקרן אקס שלוש, לא קראתי ספרים כאלו, או יותר נכון חשבתי שמדובר בספרים כאלו.
אבל זהו, זה ממש לא כך, מדובר בספר מעניין, מותח, שבעיקר לקראת סופו נקרא בנשימה אחת. הרלן קובן, שאינני בטוח שזהו שמו האמיתי, אבל הוא יהודי שגיבוריו הם יהודים, יודע לכתוב ספרות מתח בצורה קולחת מעניינת ולא פחות מקצוענית מגיבורו של הספר. בטוח שלא מדובר בסוגה של פרוזה עילית, אבל "וו גיב א דאם". הספר הזה מספק לקוראיו דקות יקרות של הנאה, מתח ובריחה נוחה מן המציאות. אני לא חושב שהספר מתיימר להשאיר סוג של משקע או מחשבה אצל הקורא ולא בטוח שהוא מסוג הספרים שיצלחו את מבחן הזמן, אבל אני מעריך את היכולות של הסופר שספריו נקראים כנראה עלי ידי מליונים ברחבים העולם.

עכשיו שאני מביט ממעל וסוף סוף רואה ירח אחד במקום שניים, למרות שברור שכבר אינני בעולם של 1Q84, עדיין לא ברור באיזה עולם אני נמצא כעת.
ראשית אני מצרף ביקורת שלי שהופיע באחד מאתרי התוכן שעדיין ראיתי שני ירחים מעלי (ראה שם "המלצת השבוע" ):
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4190616,00.html

כמו שכתבתי אז, שלושת הכרכים הללו הם אתגר לא קל אפילו למעריצים מושבעים של מוראקמי. בשלבים מסויימים גם אני כבר הרגשתי פיקפוק ביכולת שלי לסיים את שלושת הספרים, אבל בסופו של דבר הקסם של 1Q84 ושל מוראקמי לא אפשר לי לעזוב את הספר לפני שסיימתי ואולי פשוט נמאס לי להביט ממעל ולראות שני ירחים.
אני לא יודע מדוע בחר מוראקמי לכתוב את הסיפור הזה כל כך ארוך ועל פני שלושה ספרים, בטוח שבמעמדו שיקולים כלכליים כבר לא מעניינים אותו. מוראקמי גם לא צריך כבר לשכנע ביכולות שלו לכתוב פרוזה. האם ניתן היה לכתוב ספר קצר יותר ולשמור על הרעינות המרכזיים של הספר? לדעתי, התשובה היא בוודאות כן.
יש לי הרושם שמוראקמי בעצמו, התאהב בעולם שהוא יצר, 1Q84 והוא לא רצה לצאת ממנו, הוא התאהב בטנגו, כמובן באומאמה וגם באותו חוקר פרטי בודד ומוזר. לפעמים הוא כל כך התאהב שלעיתים הוא כאילו "דוחה את הקץ" עוד פרק ועוד פרק לפני שמגיעים לסיום.
הרעיון של מציאות מקבילה לעולם שלנו חוזר כחוט השני בהרבה מספריו של מוראקמי, אולי החידוש ב-1Q84 היא רמת הפירוט בה מוצג אותו עולם חדש וההפרדה הברורה בינו לבין העולם הרגיל. אבל אישית אני חושב שאיזור דימודמים שבהם ההבדל בין העולמות מטושטש ולעיתים לא ברור יכול להלך יותר קסם, ראה הערתי לגבי "קורות הציפור המכנית".
בתור כותב, אני מאוד התרשמתי מהיכולות שלו לאפיין דמויות בפרטנות ובדיוק מרשימים ביותר. הוא נותן הצצה מפורטת הן לעולם החיצוני והן לעולם הפנימי של הדמויות ומשאיר אותך עם הרגשה ברורה שלמעשה אתה בתור קורא "פגשת אותם " ובמידה גדולה זאת יכולת חשובה אצל כל מי שמנסה בעצמו לכתוב רומנים.
לסיכום, 1Q84 הוא ספר ארוך, לא קל אבל עדיין מדהים. למרות ההשקעה הנדרשת, מעריצי מוראקמי אינם יכולים להרשות לעצמם לוותר עליו.

הרבה הרבה זמן רציתי לכתוב את הביקורת על הספר המופלא הזה. אך לא בדיוק ידעתי איך לכתוב אותה. דווקא עכשיו שאני שקוע בקריאת 1Q84 ספרו החדש יותר של הרוקי מוראקמי, שקוע עד כדי כך שאם אביט אל הירח אראה שם ״שני ירחים״ אני מוכן לנסות ולכתוב את הביקורת.
קריאת ספר היא מפגש בין הספר לבין הקורא ובעצם כל מפגש כזה הוא חוויה יחודית. שני קוראים יקראו את אותו הספר וכל אחד יעבור חוויה אחרת לגמרי וזה בעצם כל הקסם.
החוויה שאני עברתי עם ״קורות הציפור המכנית״ הייתה עבורי מאוד חזקה ייתכן בגלל העובדה שזהו הספר הראשון של הרוקי מוראקמי שקראתי. אולם אני חייב לציין שהרגשתי תחושה דומה הן ב ״תרקוד תרקוד תרקוד״ ובמידה מסויימת גם ״קפקא על החוף״ ״ומרדף הכבשה״.
״בקורות הציפור המכנית״ הרגשתי שאני נשאב בבירור לתוך ״העולם האחר״ שמראקמי מיטיב לצור, הגאונות שלו מתבטאת ביכולת שלו לצור מציאות אחרת מאוד מוחשית הן לגיבורים שלו אבל גם לקוראים.
איך הוא עושה את זה ״בקורות הציפור המכנית״? קצת קשה לתת תשובה מדוייקת וזה אחד הגורמים שתמיד עצרו ממני לכתוב את הביקורת הזאת. ראשית הדמויות שהוא יוצר מאוד מיוחדות ומאוד מאופינות, החל מדמותו של טורו אוקאדה המספר שבאמת עובר במהלך הספר סוג מאוד ברור של ׳טרנספורמציה׳ וכלה בדמויות מופלאות כגון: מלטה קאנו ,מאי קסרה וכמובן הסיפורים המדהימים על "פושט העורות" והמתקפה על גן החיות. אבל זה יותר מזה, השילוב של הדמויות העלילה, תחושת המתח והמסתורין הכל ביחד הצליחו לצור אצלי את התחושה שנשאבתי לעולם אחר.
את הספר קראתי לפני כשש שנים באנגלית, אז אני מצטער אם אני משבש מונחים לעומת התירגום העברי.
למרות ואולי בגלל הזמן שעבר אינני יכול להדגים חולשות של הספר, מה שכבר אני כן יכול להצביע ב-1Q84 וייתכן שגם אני נהייתי מעט ביקורתי יותר אפילו לסופר ענק כמוראקמי. יתכן שיבואו המבקרים ויגידו "מוראקמי מצא בעצם את הנוסחה להלך קסמים על הקוראים ומאז הוא הולך וממחזר אותה בספריו", לפחות עבורי אני יכול להעיד "שהנוסחה" הזאת השפיעה עלי כמטה קסם ב-"קורות הציפור המכנית" מבלי להידרש בביקורת זאת לשאלה שאכן צריכה להישאל האם כתיבה לפי "נוסחא מנצחת" זה טוב או רע? בכל מקרה זה חורג הרבה מעבר לגבולות הגיזרה של ביקורת זאת .
למי שעדיין לא קרא את ״קורות הציפור המכנית״ למה בעצם אתם ממתינים ?עכשיו זה אפילו נכלל בארבע במאה ש״ח של חודש דצמבר...

את הספר קראתי באנגלית על הקינדל. הספר "גן העדן " שונה מאוד מספריו האחרים של המינגויי כגון "למי צילצלו הפעמונים", "איים בזרם", "הזקן והים" ויכול מאוד להפתיע בנושאים בהם הוא עוסק שאינם אופיינים בדרך כלל להמינגווי. הספר גן עדן הוא ספר מאוד אינטימי העוסק במערכות יחסים, באהבה במיניות ובזהות מינית. ארנסט המינגויי מעולם לא פירסם את הספר הזה וכמו "איים בזרם" הספר הזה פורסם רק אחרי מותו ולא בכדי. הספר מכיל יסודות אוטוביגרפיים משמעותיים מאוד לגבי המינגויי הבאים לידי ביטוי בדמות גיבור הספר, דיויד, שמתחבט בכתיבה ועוסק רבות בשתייה וכמו כן יש רמיזה לאירועים טראומתיים שקרו להמינגווי בעברו והתחבטויות נוספות שאפיינו את המינגוויי בחייו הבוגרים כגון שאלות לגבי זהות מינית. מהבחינה הזאת בספר הזה יש חשיפה משמעותית ביותר של המינגווי המחבר העומד מאחורי הספרים וכנראה זאת הסיבה שלא פרסם ספר זה בחייו. כי במידה מסויימת הספר מנתץ את דמות המינגווי המאצ'ו ההרפתקן וחושפת אותו באור אנושי ופגיע הרבה יותר, אבל זה כל הקסם.
הספר מומלץ, אך בהחלט לא בתור ספר קריאה ראשון או שני של ספרי המינגווי, מומלץ ביותר לחובבי המניגווי שכנראה לא צריכים המלצות"שכאלו וגם לכל מי שמתעניין בכתיבה ובהתחבטויות העוברות על סופרים ועל הסביבה הקרובה המקיפה אותם.

את הספר איים בזרם מעולם לא סיים ארנסט המינגווי לכתוב. הספר יצא תשע שנים לאחר שארנסט הצמיד דו קני לפיו ופוצץ לעצמו את המוח. הספר איים בזרם איננו קל לקריאה משום שהוא מורכב משלושה חלקים שזורים זה בזה אך נבדלים מאוד בקצב שלהם. הספר הולך ומגביר קצב לקראת הסוף שהוא מסתיים בספרינט מותח. אבל אצל המינגווי אין מילים מיותרות הכל נבנה כמו אצל רב אמן הכל מוליך אותך לאט לאט אל סוף בלתי נמנע. הרגש לא נשפך במילים גדולות ובהשתפכויות מלל, הרגש קיים ואפילו זועק אבל עליך הקורא מוטל התפקיד להבין אותו בין השורות, מהמילים הקטנות ובעיקר מההתנהגות של תומס האדסון, הדמות המרכזית ובמידה רבה בן דמותו של המינגווי עצמו. המוות נוכח מאוד בספר הזה הוא חלק בלתי נפרד מהחיים, אכזרי ובלתי נמנע גם שמדובר במות האהובים עליך ביותר וגם במותך שלך. הסגנון ריאליסטי תמציתי ברור עד מאוד, קל לעצום את העיניים ולדמיין את האיים את הבארים האפלים, הדמויות ואת מסעות הדייג צייד. כמו בספרים אחריו של המינגווי, העולם שהוא מתאר הוא מאוד גברי, מאצואיסטי כמו שאוהבים לכתוב עליו מבקרים, וייתכן שלנשים יהיו מאוד לא קל עם ההשקפה הצרה הזאת, אך זה האיש וזו האמת שראה מול עיניו וכך הוא כתב. זהו ספר שלוקח אותך למסע ומטלטל אותך, אני אוהב מסעות מהסוג הזה, ממליץ לכם בחום לעלות על הסיפון ולהצטרף.

אי המטמון היה הספר האהוב עלי בהיותי ילד. הספר אי המטמון שאני זוכר הוא ספר עבה בכריכה שחורה וישנה שהספר הכיל בתוכו ציורים ואיורים מקסימים הלקוחים מעולם שודדי הים. קראתי את הספר הזה אנסוף פעמים וכל פעם התרגשתי מחדש וכמובן ראיתי את כל הסרטים בגרסאות השונות. מאז חלפו הרבה שנים וכבר אינני מתעורר ושומע את התוכי של רב החובל פלינט צועק "מטבעות בני שמונה, מטבעות בני שמונה"...

טוב, אז זה מה שאתר סימנייה עושה לאנשים, גורם להם לכתוב "ביקורת" על הרוקי מוראקמי... אני לא מתיימר לכתוב ביקורת על הארוקי מורקמי, אני מעריץ גדול שלו ומה שאני כותב עליו למעשה הוא איך מעריץ גדול של מורקמי הולך לצפות בסרט "יער נורווגי". אז קודם כל באתי בחשש ענק, כי כל כך אהבתי את הספר, את המראות שבו ובמיוחד את נאוקו שכל פעם שחזרתי לספר התאהבתי בה מחדש. פחדתי שהסרט יקלקל לי את החוויה יהרוס לי את הדמיונות, כמעט שחזרתי הביתה בדרך... בסוף ראיתי ואהבתי מאוד, כי הסרט היה נאמן מאוד למקור הדמויות היו כמו שדמיינתי ובנאוקו יכולתי להתאהב שוב מחדש. אם עוד לא קראתם למה בעצם אתם מחכים?

טוב, למען הגילוי הנאות זה הספר שלי, הספר הראשון שכתבתי, אז אני בוודאי לא צריך להיות אוביקטיבי ואל תצפו ממני להיות כזה לספר שלי. הספר הזה מבוסס על סדנא בת מספר ימים שאני מעביר לתלמידי טאי צ'י וצי גונג שלי או לאנשים חסרי רקע המתענינים בכל הנושא של פילוספיה סינית, אומנות לחימה ובריאות. אלו נושאים רחבי יריעה שכמובן ספר קצר שכזה לא יכול להכיל אותם. הספר נכתב כדי לנסות לתת טעימה לתת חוויה ובמסגרת הסדנא המשתתפים בדרך כלל מצליחים לחוות. שאני מביט על הספר הזה היום, אני מרגיש שהוא משקף סטייט אוף מיינד מאוד מסויים שהייתי בו, ניסיתי להעביר סוג של התנסות וניסיתי להמשיך במקום שהמילים מסתיימות. היום כנראה הייתי כותב אותו אחרת, אבל זה לא הוגן, הרבה מים זרמו בנהר וכפי שהסינים אומרים "אינך יכול לחצות את אותו נהר פעמיים"