יום ראשון באוניברסיטה. אני מבוהלת עד עמקי נשמתי, אבל לא מגלה את זה לאף אחד, גם לא לעצמי.
תועה בין הבניינים. מטפסת חמש קומות, יורדת אחת, מציצה בחדרים - הנה זה: כיתת אנטומיה.
מלאה סטודנטים.
לכולם יש מראה שנה א' קלאסי שאומר אני כאן בטעות.

המרצה נכנסת, מתולתלת, אנרגטית, ברוכים הבאים, איזה יופי, מחזור קטן ונחמד (קטן? קטן? על מה היא מדברת? ארבעים ושישה סטודנטים! את עצמי אני לא מוצאת כאן!)
השיעור הראשון הולך לכלול המון מושגים שישמשו אותנו בהמשך.
זה נשמע נורא מפחיד, אבל אל תילחצו, עד סוף שנה אתם תשירו אנטומיה.
מרגיע.

ואז, מטח לטינית קטלני.
דיסטאלי, קאודואלי ואינפריורי (תחתון)
פרוקסימלי, סופריורי, קראניאלי (עליון)
לטרלי (צדדי)
ונטרל ודורסל (קדמי ואחורי)
ועוד המוני שמות לתנועות:
פלקשן ואקסטנשן ואבדקשן ואדאקשן ואלביישן ודיפריישן וכו' וכו' וכו', ואם התנועה בירך יש לזה שם אחר, ואם בלסת אז אפילו שניים...

בלילה, מזועזעת מעצם המחשבה על סמסטר שלם של אנטומיה (רחוק מזה לא העזתי אפילו להזדעזע) קיטרתי קצת בסימניה.
אחרי הכל, למה שרק אני אשנא אנטומיה? יש מספיק לכולם!
ואז בייקר, תבורך, נתנה לי את העצה המבריקה הבאה:

~ תעצמי עיניים ותגידי לעצמך "אני ג'יימס הריוט" וכבר תרגישי טוב יותר. ~

ומיד הפסקתי להיות תלמידת שנה א' עם פרפרים בבטן.
כי חשבתי על ג'יימס הריוט, יוצא משיעור באנטומיה של הסוס ונתקל פנים אל פנים בסוס בשר ודם, ולא יכולתי שלא לצחוק.
כי הריוט, על ההומור הטוב שלו, על הסלחנות שלו, על האנושיות שלו, הוא בדיוק מי שאתה צריך לצדך אחרי ארבע שעות אנטומיה.

קשה לי לכתוב ביקורת על הריוט - ביקורת שתהיה ראויה לו.
הריוט היה וטרינר כפרי ביורקשייר, אנגליה, וכתב כמה וכמה ספרים על עבודתו עם סוסים ופרות, חמורים וחזירים, כלבים וחתולים ויצורים אחרים.
נשמע משמים משהו - שבעה ספרים על חייו של רופא בהמות?
אבל באיזה חן הוא עושה זאת. איזה קסם הוא מכניס לחיים השלווים, החדגוניים; כמה רוגע יש בספרים שלו -
ועם זאת, לא תמצאו את עצמכם מתנמנמים לרגע. בכל מקרה זעיר של היום-יום יש פלא.
התמכרתי לכתיבה הזאת. האיש גאון - גאון מן הזן הצנוע, השקט. והסופרלטיבים על הכריכה האחורית צודקים בכל מילה, לשם שינוי.

אתה קורא אותו והדופק שלך מאט כאילו מעצמו.
אתה לא רץ לשום מקום, כי אתה יודע שהאופק כחול וחיוור היום והשמש זורחת. ואם לא אצלך ברחוב, ביורקשייר דרורים בונים קן.
ואיכרים קמים לפני עלות השחר ויוצאים אל השדות, והדרך עודנה נמתחת לאורך...
ויש כל מיני פציעות לטפל בהן ופרות ליילד, ולהפתעתך, כל זה מעניין אותך מאוד.
ויש אנשים מסביב - אנשים ממש: טובים לפעמים, מגוחכים לפעמים, מרושעים לפעמים (ממש לפעמים).
וג'יימס הריוט יושב מולך, על ספל תה, ומספר לך הכל בדרך המקסימה הזאת שלו, המלאה סלחנות והומור.
הוא מתאר את שגיאותיו שלו בנימה כזאת שאתם נעשים מיד החברים הכי טובים.

אני גאה שיש לי חבר כזה.
זה מה שבעצם רציתי לומר.

"על אלה לא נכתב מאומה בספרים, כך חשבתי בלבי בפרוץ השלג פנימה, מבעד לדלת הפרוצה, ובשקעו על גבי הערום.
שכבתי שכיבת אפיים על הרצפה הבלתי־מהוקצעת, בתוך שלולית לכלוך שאין דוגמתו, וזרועי היתה תחובה עמוק לתוך הפרה המתאמצת, ואילו רגלי פירכסו כדי למצוא מאחז בין האבנים..."

[ בסיום ההמלטה כעבור שעתיים... ]

"במשכי את כותונתי מעל ראשי חשתי כאילו האריכו מאוד להלקותני במקל עבה. כל שריר משרירי גופי כאב. גרוני ניחר, פי יבש ושפתותי כמעט דבקו זו אל זו.
...'מה דעתך על משקה?' שאל מר דינסדייל.
חשתי את פני המזוהמים נסדקים לכדי חיוך של חוסר־אמונה. נגלה לי חזון של תה חם המחוזק בקורטוב של ויסקי. 'זה נחמד מאוד מצידך, מר דינסדייל. בחפץ לב אשתה דבר־מה. היו אלה שעתיים קשות.'
'לא', אמר מר דינסדייל בהישירו את מבטו אלי, 'כוונתי היתה לפרה.' "

לא כך תיאר לעצמו ג'יימס הריוט את חייו. כשהחליט להיות וטרינר הוא ראה בעיני רוחו טיפול בחיות מחמד קטנות בתוך בתים נעימים וחמימים, אך בסיום הלימודים נסיבות החיים הובילו אותו לעבודה כוטרינר כפרי, עוזרו של זיגפריד פרנון, בתנאי עבודה פחות מפנקים מכפי שדמיין לעצמו. עד מהרה הוא נשבה בקיסמה של יורקשייר הכפרית, על אנשיה ונופיה ואף גילה שהעבודה עם חיות המשק הגדולות מוצאת חן בעיניו, למרות התנאים הקשים.

חוויותיו של הריוט ביורקשייר מתוארות בהומור בריטי וברוח אהבת האדם והחי. זיגפריד פרנון הבוס מתואר כוטרינר טוב, אוהב אדם, נדיב ויפה תואר אך גם כהפכפך ושכחן. לעיתים קרובות הוא מצליח להוציא את הריוט מכליו כאשר הוא מבקש ממנו לעשות דבר והיפוכו. אחיו של זיגפריד, טריסטן, הוא טיפוס אופטימי האוהב את החיים הטובים, טוב לב, חכם אך גם קל דעת, אשר הלימודים אינם בראש מעייניו. הוא אינו האדם האחראי ביותר בסביבה, ותעדנה על כך שלוש המכוניות שהצליח לרסק. הוא טיפוס שמשלים את הריוט הרציני ומוסיף את הצד הקליל לחייו.

בימיו הראשונים התקשה הריוט להבין את משמעות הדברים בעגה המקומית, כמו בשיחה הבאה שלא הבין דבר וחצי דבר מתוכנה:

"שלום, שלום, האם מר פרנון בבית?"
"כרגע לא. האם אוכל לעזור לך במשהו?"
"אמור לו שפרתו של ברט שָרפּ מבָּארו הִילְס טעונה קידוח."
"קידוח?"
"זה נכון. היא מהלכת רק על שלושה צילינדרים."
"שלושה צילינדרים?"
"כן, ואם לא נעשה משהו היא תתקלקל בתוך הכיור שלה, לא כן?"
"קרוב לודאי."

על הסופר
----------
ג'יימס אלפרד ווייט, הידוע בשם העט ג'יימס הריוט, היה וטרינר יליד סנדרלנד בבריטניה, בוגר הקולג' הווטרינרי של גלאזגו, שהגיע לעבוד כעוזרו של דונלד סינקלייר בעיירה Thirsk ביורקשייר.
הוא החל לפרסם בבריטניה את ספריו אודות הווי החיים של וטרינר בכפר הדמיוני Darrowby, המהווה שילוב של כמה עיירות וכפרים שהכיר ביורקשייר, אך הפריצה הגדולה שלו לתודעה הגיעה לאחר שמו"ל בניו יורק איחד שני ספרים קצרים יחסית שכתב לספר אחד.
הוא החל לפרסם סדרת ספרים, ועל פיהם הוסרטו סרטים וסדרות. הסדרה האחרונה, המומלצת בחום, הופקה השנה (2020), כוללת ששה פרקים ונושאת את שמו של הספר שסקרתי לעיל: "All Creatures Great and Small".

הספר מיועד לאוהבי בעלי החיים על שתיים ועל ארבע הנהנים מהומור בריטי :-)

הריוט הגיע לחבל יורקשייר שבאנגליה כבחור צעיר, לאחר תום לימודי הווטרינריה שלו. הוא מוצא מעסיק, מתיישב במקום, מתחתן עם בת המקום, וטיפוליו בחיות בכל גודל - מציפור שיר ועד פר השועט בכוונה לרומסו - לא נקטעים במשך שנות יובל, אלא כשהוא מגויס לחיל האוויר הבריטי במלחמת העולם השניה. הוא הופך לחלק בלתי נפרד מהנוף - ומעולם האסוציאציות שלי. כשאני רוצה להגיד על משהו שהוא מלוכלך (פניה של בתי בת השנתיים אחרי ארוחה ממוצעת), אני אומר "משל ניגב את החלון בפגרה של תרנגולת", ואשתי מבינה מיד. גם היא מחובבי הריוט.)

הספר הזה הוא ספר חובה. הוא כתוב בהומור רב ובצורה קלילה מצד אחד ומרתקת מצד שני. הספר הוא אוסף של סיפורים שמתארים את החוויות של וטרינר סקוטי צעיר.

ספר פשוט חמוד שכיף לקרא אותו.

אני מחבבת מאד אנגלים. אוהבת ספרות אנגלית, סרטים אנגליים, ואוהבת לבקר באנגליה. יש לומר שחיבתי לאנגלים היא תאורטית: אני מכירה מקרוב רק שניים. תודו שזה מדגם לא מייצג.
אחת הסיבות העיקריות לחיבתי היא אהבתם של האנגלים לבעלי חיים. אהבה זו ניכרת בכל, והספר הזה עוסק בעיקר בה.

ג'יימס הריוט (שם העט של ג'יימס אלפרד ווייט) סיים את לימודי הוטרינריה בשנות השלושים של המאה הקודמת והשתקע ביורקשייר שם עבד כוטרינר כפרי: טיפל בחיות משק וגם בחיות מחמד של האוכלוסייה הכפרית, וסיפר סיפורים מצחיקים ונוגעים ללב, על האיכרים הנחושים, העובדים קשה, המסתפקים במועט וה...קמצנים לעתים, כשמדובר בתשלום שכר הטירחה של הוטרינר.

הריוט הוא מספר מלידה: הוא יודע לבנות עלילה, ליצור מתח, להביא את הסיפור לסוף מתגמל - לעתים טוב, לעתים עצוב. אתה קורא היום את הסיפורים על החיים הקשים בשנות השלושים והארבעים - לפני במהלך ואחרי מלחמת העולם השניה החיים היו קשים - ודאי לאיכרים שעבדו קשה והשתכרו מעט, ואף לאנשי המקצועות החופשיים שהיו תלויים בהם לפרנסתם. הסיפורים ספוגים בחמלה ובאהבת אדם וחי, כתובים בהומור רב, שאין בו שמץ של רוע.

הסידרה כללה ארבעה ספרים, שפורסמו בארץ בין השנים 1972 - 1983. הריוט עצמו נחשב לאחד הסופרים המפורסמים ביותר בבריטניה, ולמרות הצלחתו המסחרית כסופר ופירסומו הרב, המשיך לעבוד כוטרינר כפרי עד מותו.
כל מי שאוהב בעלי חיים ואנשים צנועים, כל מי שכמה למעט שקט וחיים פשוטים שהיום אפשר להשיג רק בספרים...מומלץ. זו אתנחתא נדירה מחיי היום יום, וכולה אמת.

*

מעל מערכת היחסים שלי (המעורערת למדי) עם בעלי החיים מרחף זכרון אחד:
"את פוחדת מכלבים?" שואלת חברה שלי "לא!" אני עונה בבטחון עצמי מלא "בכלל לא?" "בכלל- בכלל" .

הייתי אז בת אחת עשרה, בערך, וגרתי בתל אביב כבר למעלה משנה. תל אביב, כידוע , היא חור הניקוז של כל ההולכים על ארבע במדינה ויעידו על כך מדרכותיה הזרועות מוקשים למיניהם.
ובתור תושבת ותיקה של העיר האמנתי ,כמובן, שאני כבר יודעת הכול על כלבים. בטח שלא מפחדת מהם!

"גם מכלבים ענקיים את לא מפחדת?" המשיכה חברתי לחקור. אלא שאני לא הספקתי לענות לה כיון שבאותו הרגע ממש פרץ כלב ענק בנביחות זועמות מאחורי גבי, ואני, למרבה הכלימה, נסתי על נפשי בפחדנות ראויה לציון.

בזמן שעבר מאז הספקתי לפגוש כלבים למכביר: חלפתי ליד רבים, ליטפתי אחדים, אפילו נתתי לכמה לקפוץ עלי! והיום, שבע שנים אחרי, אני יכולה לומר בביטחון מלא (והפעם עם כיסוי) שאני לא פוחדת מכלבים.
ואם תשאלו אותי - זה מה שאענה. אבל אוסיף, בחשש קל, ש"אם כלב ינבח לי מאחורי הגב אולי הוא בכל זאת יבהיל אותי".

רק ליתר בטחון.


גם ג'יימס הריוט לא מפחד מכלבים, או מחיות בית אחרות. להפך: רב זמנו עובר עליו בחוות יורקשייר, שם הוא עוסק בריפוי בעלי חיים סובלים.
את חוויותיו מעבודתו כווטרינר כפרי הוא פורש בחמישה ספרים (4 בסדרה הזו ואחד נוסף בתרגום שונה) משעשעים, רגישים, ומלאי אהבת אדם וחיה כאחד. הספר הראשון "כל היצורים גדולים כקטנים" נפתח בבואו לדארובי, עיירה קטנה ואנגלית מאוד, שם התקבל לעבודה במרפאת החיות המקומית. הריוט מתאר בספרו את שלל הטיפוסים הססגוניים שמאכלסים את העיירה וסביבותיה: החל באיכרי יורקשייר הקשוחים והמיומנים וכלה במרת פומפרי, הישישה העשירה, שלוקחת את הכלב שלה קצת יותר מדי ברצינות. גם זיגפריד, המעסיק האקסצנטרי והמבריק (אך טוב הלב) ואחיו טריסטאן הסטודנט חסר הדאגות תופסים בספר מקום של כבוד. והחיות, כמובן, החיות.
ג'יימס הריוט (פסבדונים של הווטרינר אלפרד וויט) הוא מספר אמן: הוא יודע איך לפתוח את סיפוריו בצורה שתמשוך את הקוראים וכיצד לקשור את הקצוות בסיומו של כל פרק- גם כזה שמגולל יותר ממקרה אחד. הכתיבה יפה וזורמת והדמויות רבגוניות ומרתקות.
הספר תורגם בשנות השמונים ואף שהקריאה זורמת, והסגנון איננו ארכאי, הספר מנוקד במיני ביטויים וצירופים מהנים שכבר לא מוצאים היום.

התוצאה היא אסופת סיפורים כיפית, מקסימה, מצחיקה ונוגעת ללב.


את הביקורת על הספר אני כותבת במסגרת ניסיון- אתם יכולים לקרוא לזה פרויקט קטן- להעלות ביקורות לספרים יפים שלא זכו למספיק התייחסות פה באתר (עד עכשיו כתבתי במסגרת זו ביקורות לסהר אביב ולידידתי פליקה), אלו ספרים איכותיים שאהבתי מאוד, ואני רוצה שעוד אנשים יהנו מהם.
גם על ספר הזה או על שאר הספרים בסדרה כמעט ואין חוות דעת באתר (מלבד הסקירה הנהדרת של yaelhar ) ולכן טרחתי וחיברתי לו ביקורת ואפילו פרגנתי לו חמישה כוכבים ( שמגיעים לו בצדק, האמת). ואם עדיין לא הבנתם את הרמז: לכו לקרוא.

בע"ה
"וסבותי אני לייאש את ליבי", או "אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו"?
ספרים טובים יכולים להשפיע עלינו ב(לפחות) אחת משתי דרכים: הן שכלית - לתת לנו ידע, להעלות שאלות מעניינות, להרחיב ולפתח את מחשבותינו; והן רגשית - לדמיין ולהתעניין, למתוח ולאכזב, לכאוב ולהתנחם. אנחנו מנתחים את המניעים של הגיבורים, ובה בעת שמחים בהצלחתם או במפלתם.
ורוב הספרים שאני שמח שקראתי עומדים בקריטריון הראשון בהצלחה מרובה, וזה לא מאוד מאתגר; יש הרבה לדעת, והרבה לחשוב, ונפש האדם עמוקה מיני ים ואפשר לדסקס אותה ממיליון זוויות שונות.
אבל הסיפור של הקריטריון השני הוא יותר מורכב.
כי ספרים רבים קראתי שהיו עצובים, מדכאים, מרגיזים, ביקורתיים, מכאיבים, נואשים. וזה לא תמיד רע - לעיתים רק כך אפשר להעביר מסרים מסוימים, וכדאי גם ללמוד להתמודד עם רגשות שליליים. ומעטים כ"כ הספרים שהצליחו להיות אמינים ובוגרים ובה בעת שמחים ואופטימיים, מספרים על היפה והטוב שניתן למצוא בעולמנו.
ולשמחתי, הספר הזה הוא אחד מהם. הספר הזה אשכרה נותן לי מצב רוח טוב כשאני קורא אותו. הוא מדגיש את הצדדים החיוביים בעולמנו. והדרך שהוא עשה זאת יפהפייה בעיניי.
כי הוא לא טוען שאין רע בעולם, אלא שאין לו מקום בנרטיב של חיינו. יש רשעות, יש בורות, יש גאווה, יש מוות. אבל אם אתה שם את המשקל על הדברים הטובים שראית ועשית, מחפש את הטוב בעולם ובאדם, אתה מצליח להתמודד עם הקשיים.
ושמעו, זה יפה. זה אמיץ. זה לומר " אני בוחר על מה לתת את הדגש בחיי, אני בוחר להיות אדם שמח ולא אדם עצוב.".
זו לא הדרך היחידה להסתכל על העולם, ואני חושש שלבדה היא אכן לא תספיק; אבל אדם שהיא חסרה לו, עיוור לא פחות ממי שאצלו היא הבלעדית.

הספר הזה הוא ספר חובה. הוא כתוב בהומור רב ובצורה קלילה מצד אחד ומרתקת מצד שני. הספר הוא אוסף של סיפורים שמתארים את החוויות של וטרינר סקוטי צעיר.

ספר פשוט חמוד שכיף לקרא אותו.

הספר "כל היצורים גדולים כקטנים " מזכיר לי את הספר "בית השכר" שממנו נהניתי מאוד.
גם כאן הסופר מתאר בסגנון מעט ארכאי ובשפה גבוהה ועשירה את אשר עבר עליו בעבודתו היומיומית בשנות התמחותו אצל רופא בהמות בשם זיגפריד ,במחוז נידח באנגליה. הסופר מגולל בגוף ראשון , בהומור ובלשון שנונה חוויות אישיות חלקן כואבות ומתסכלות וחלקן משמחות ,כאשר טיפל באהבה רבה בבעלי חיים חולים שבאזור בעיקר בפרות, חזירים ,סוסים וגם בכלבים -יצורים גדולים כקטנים. למרות הקשיים והיחס המנוכר שספג בתחילת עבודתו מצד האיכרים ובעלי החוות הוא הצליח בעזרת התמדה ומסירות לעבודתו לזכות בהערכה מצד אלו שנזקקו לו.
התרשמתי מהרגישות והחמלה שהפגין הריוט כלפי בעלי חיים חסרי האונים שאליהם נקרא בכל שעות היממה ובכל תנאי מזג האוויר ששררו באזור ותמיד עשה כל אשר לאל ידו כדי להציל בעל חיים חולה אף אם אפסו סיכוייו לחיות. נהניתי ממנו מאוד ואני ממליצה לכל אדם לקרוא ספר המעניק השראה לעובדים באשר הם .