“אז איך כותבים ספר על כלום ומטפחים התנהגות שטחית, בהמית וחסרת אחריות? זה מה שאישוורד עושה בספר הזה.
לפיו תיאוריו ניתן לחיות בעולם רדוד, בו אנשים הם נטולי תרבות, השכלה, השקפת עולם. רק מין בהמי ורדוד ומערכות יחסים לא ברורות. הווה ללא עבר וללא עתיד. סתם חיים.
יש מי שכינו את מערכות היחסים הללו ואנשי הכלום - אוונגרד. על זה ניתן להתווכח.
אבל במציאות שמתאר אישרווד הכל דומה לעלה נידף ברוח שמסתחרר ומסתחרר על גבי רוחות הסתיו. כשהעלה באוויר הוא טוען שהוא טס ומשקיף על כולם מלמעלה. כשהרוח פוסקת - העלה הוא רק עלה. וכשהוא נופל - אין בו שום כלום.
לא אהבתי את הספר ולא אהבתי את העיסוק בדמויות המוזרות.”

“בתחילה לא אהבתי בכלל. הוא מורכב מקטעים קצרים המצטרפים לכדי "עלילה רציפה בקירוב" כדברי הסופר, המתארת הרפתקאות הסופר (כריסטופר אישרווד, בשמו האמיתי, למרות שהוא מכחיש שזה סיפורו) בין סתיו 1930 לשנת 1933 בברלין, בירת רפובליקת ויימר. יצא שהקטע על סאלי בולס הוא השני, ואני, שאהבתי מאד את עיצוב דמותה על ידי לייזה מינלי הבלתי נשכחת בסרט "קברט" שתוסרט בהשראת הסיפורים של אישרווד, התאכזבתי וקצת כעסתי: הסיפור נראה לי שטחי ושטוח, מתאר תאורים חיצוניים, מספר אנקדוטות בלי עומק. בהמשך אהבתי יותר את הספר, שתאר ממבט חיצוני ומנוכר תהליך שעודנו חידה עבורי, של הפיכת קבוצה של אנשים שכל רצונם לשרוד להמון צמא דמים.

אישרווד שנולד למשפחת אצולה אנגלית התנכר לאריסטוקרטיה אליה השתייך עד כדי אימוץ אזרחות אמריקאית(!) בה חי מ 1949 עד מותו ב 1986. כתיבתו נתפסה על ידי כמרוחקת ומנוכרת. מסתבר שלא רק על ידי: למרות שכתב בימי חייו מספר ספרים ולמרות שזכה להכרה על סיגנונו, ספריו לא היו הצלחה ולא הפכו אותו לסופר נחשב, למעט הספר הזה שהומחז והפך לסרט מצליח שפרנס את אישרווד בכבוד.

אז מה יש לנו פה? הרפתקאותיו של כריסטופר הצעיר החי בברלין, שבאותה תקופה היתה בה סובלנות מינית רבה יותר ממקומות אחרים ונכונות לקבלת השונה. כריסטופר מנסה לכתוב ספר, מנסה להתפרנס משיעורים פרטיים באנגלית, חי בעוני בחדרים שכורים ומתאר את מה שהוא רואה. ומה שהוא רואה אלה אנשים - עניים בדרך כלל, אך לא רק - המנסים איכשהו לשרוד ולהתפרנס, והופכים להם לאיטם להמון צמא דם. ממצב בו הם נדהמים למראה אלימות למצב בו הם דוממים לחלוטין, נועצים עינים ברצפה ורק מחכים שהאלימות תעבור כדי שיוכלו להמשיך לשתות את הקפה. ממצב בו אנשים מגדירים את עצמם "קומוניסטים" (בלי להבין את משמעות ההגדרה, רק כדי לנגח את השלטון שלא סופר אותם) עד מצב בו הם מדברים בהערצה על היטלר, שזה עתה זכה בבחירות. ממצב בו מישהי מפגינה אי הסכמה לזה שיגרשו יהודים (כי החיט היהודי שלה נפלא וגם מחכה בסבלנות לתשלום...) עד מצב שבו "היהודים פשוט מוצצים לנו את הדם..."

ומה הפריע לי? דמויות שטוחות, כתיבה שמתארת רק את הנגלה לעין, בלי התייחסות למניעים, דמויות נשיות נלעגות ועלובות, ובעיקר התאורים המרוחקים והעובדה שלמרות שהגיבור נושא את שמו של הסופר, דמותו - כמו שאר הדמויות - מעורפלת ולא גורמת הזדהות. בסיכומו של דבר הספר מעניין וכתוב על תקופה ומקום מעניין. הוא לא עונה על השאלות הנשאלות אבל מספק רקע היסטורי מסויים. סיפור יש פה, אבל לא הסופר כתב אותו.”

“יש לי חיבה יתרה לספרים שנושא כתיבתם הוא על רקע היסטורי. הספר הנוכחי עוקב דרך עני הדמות הראשית בספור, על שלל הדמויות האנושיות שהוא פוגש בברלין ערב עלייתה של המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה. זה אינו ספר היסטורי אלה זו התקופה המעניינת. זהו ספר שמציג באופן אישי ומשכנע את השפעתם האלימה והאכזרית של תקופה היסטורית על חיי הפרט. ספר שנותן הצצה חטופה על החיים בברלין הדקדנטית.
רוצו לקרוא מומלץ ביותר”

“בברלין ביקרתי לפני כשנתיים בערך.זה היה בחופש הגדול בין י' לי"א.הייתי במשלחת נוער לגרמניה,בה פגשנו תלמידים גרמניים מאיזו עיירה שכוחת אל ליד הגבול עם הולנד.חבורה של 12 ישראלים שישנו אצל 12 גרמנים,עם המשתמע מכך.בשלושה ימים האחרונים של המשלחת נסענו כולנו ברכבת לברלין.זאת הייתה נסיעה מייאשת ומייגעת,בעיקר כי לא היה מזגן (!) ולא היה אפשר לפתוח חלונות,וככה נידונו לארבע שעות של סבל,נוסעים בקופסאת סרדינים עם גלגלים.כשהגענו לגרמניה הותקפנו ישר על ידי מדריך מתולתל,עם סנדלי שורש וכובע טמבל,שלמרבה ההפתעה בכלל לא היה ישראלי.המדריך היה,טוב,היפסטר,בלשון סלנג אם יותר לי להשתמש.הוא עשה לנו סיור בבברלין,אבל לא בברלין הצפויה והמוכרת,זאתי של מלחמת העולם השנייה והשואה,אלא בברלין הבוהמית,ברלין של האמנים.כל סמטאה וכל רחוב היה מעוטר באיזה ציור רחוב,מדרכה מצוירת או איזה בית קפה מיושב על ידי אמנים.

כריסטופר אישרווד כותב ב"פרידה מברלין" שזה לא ספר אוטוביוגרפי,ושהשימוש בשמו הוא רק לשם הנוחיות והוא רק כלי קיבול,ושכל דמות שמוזכרת אינה אמיתית.אבל בדיקה מהירה באינטרנט מגלה שאישרווד כן חי בברלין ובאותן שנים שהוא מתאר,אז מהי האמת?
אישרווד מתאר את ברלין שלו,שלא כל כך שונה מברלין שיצא לי להכיר.אותה ברלין של האמנים,של הזרים,הייתה קיימת גם אז.רק שברלין של אז סבלה מצד אפל,ולכל אורך הספר יש התעוררות פוליטית חשאית,מתחת לפני השטח.
אישרווד מתאר בעזרת קובץ של סיפורים קצרים בעלי קשר עלילתי את קורותיו בברלין ואת חייו כמהגר בעיר התוססת.בילוי במועדונים,נופש באגם,החיים בבית דירות והשיעורים הפרטיים באנגלית לתלמידות גרמניות עשירות.הספר כמעט ולא עוסק ביהודים ובשואה,ומעט מאוד בהיטלר.רק לקראת סוף הספר,בעשרים העמודים האחרונים,מוזכר היטלר בפירוש,כאילו המחבר ידע שמרגע שהשם מוזכר כל הספר יועב במין עננה שחורה,ובכוונה בחר לומר את השם לקראת הסוף.התעוררות הנאציזם לא מתוארת בדייקנות היסטורית,אלא במבט של אדם שחזה במקרים,אך נותן להן פרשנות אישית משל עצמו.לא תיאור יבש כמו בספרי ההיסטוריה,אלא תיאור ספק אמיתי ספק בדיוני של המאורעות.

התיאורים בספר הזכירו לי ספרים אחרים שקראתי על התקופה,בעיקר את ספריו של האנס פאלאדה כמו "מי שאכל פעם מצלחת פח".
בקיצור,ספר חביב.לא נפלתי.”