בתור אחת שחוטאת מפעם לפעם בכתיבה חובבנית אני לעיתים מסתכלת על ספר בעיניים מעט שונות.
אני אוהבת לדמיין לי את הסופר/ת כאשר הם שוקדים על מלאכת הכתיבה, לא משנה מה אני קוראת אני משתדלת לזכור כי מישהו במקום כלשהו בעולם השקיע בדפים האלו את מחשבותיו ומהוויו ואני נוטה לחלוק לכך כבוד.
כשקראתי את אדון החצר, יכולתי לדמיין את אגולף יושב ברחוב עמוס אנשים, בפריז, אוחז ביד גיטרה,
ומפעם לפעם כשאנשים ממהרים ולא שמים לב הוא מוציא דפדפת צהובה ובעט נובע טווה את הספר הזה.
ייתכן כי כל אותם הפרצופים ברחובות העמוסים חילחלו לתוך הסיפור ודמות זעופה של בוגר נרגן קיבלה חיים בזכותו.
יש בספר הזה משהו יוצא דופן, הרגשה של פנטזיה, חיים מוזרים בחבל התירס אך גם משהו אנושי עד כדי גועל, בצורה הטובה ביותר, טבעיים אנושיים, שהיינו מעדיפים לשכוח שהם קיימים מקבלים עוצמה מיוחדת.
סיפורה של עיירה, סיפורו של ילד-איש, סיפור של חברה הדוחה מעליה את השונה, שדובקת במוכר ומייצרת מציאות לא אמיתית בהתאם לנוחויותם.
יש המון רגעים של תיאורים יוצאי דופן, מעוררי חלחלה אבל פשוט אי אפשר להפסיק לקרוא.
גם כאשר הילד הקטן, רואה את עולמו חרב עליו, הוא מופשט פיזית ונפשית מהדברים היקרים לו מכל, וברגעים של אי-שפיות זמנית, עולה מתוכו קול שגורם לו בלי ידיעה להמשיך להילחם.
לא היה לי קל לסיים לקרוא את הספר הנ"ל, חבל התירס הוא מקום נורא לגדול בו, הדמויות המתוארות הן נבובות, קמלות וחסרות ייעוד, החיים בחבל התירס הם אפורים.
באיזה שהוא שלב, לקראת סוף הספר הרגשתי שמעבר לסיפור יוצר הדופן אגולף מכוון ביקורת על החברה באופן כללי, מהו הדבר שמונע מאיתנו לקבל את השונה? למנוע ממנו להגשים חלומות? האם זה הפחד שלנו משינוי? או הפחד של החברה מהצלחות של האחר?
ייתכן שהוא אף שולח מספר מילים לחיים שהותיר מאחור, בחור בשנות העשרים היוצא לצוד חלום, ובעצם כתיבת הספר הזה הוא פונה ואומר לכולם:
"אדם יכול לרדוף אחר החלומות שלו עד לסוף העולם, גם אם זה אומר לזנוח הכל, ורק לנגן ולכתוב על מרצפת רחוב"
ספר מבריק.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
