ספורו של איוב מודרני הוא ספור מהמם הנוגע בנימים הכי רגישים בגוף ובנפש ומטלטל אותך טלטלה עזה, או כמו שהילדים של פעם היו אומרים "מוציא לך את הקישקה". מטאור של סופר, פצצה של ספר , לא דומה לשום דבר אחר שאתם מכירים או שנתקלתם. זה מסוג הספרים שאי אפשר להיות אדיש אליהם. או שונאים, ומפסיקים מיד, או אוהבים ומתמסרים לו עד הסוף. אין באמצע. לא אשכח, שקראתיו לראשונה ראשי הסתחרר כאילו לקחתי איזה סם. מחשבות טו

"..., כל שנדרש היה מבט אחד בכיוון כלשהו כדי להזכיר לו כי בבייקר, בני איכרים שמחישים את אמם המשותקת לחדר מיון מותקפים בידי טרולים, לא מקבלים את הטיפול הרפואי הדרוש, מוכים כמעט עד מוות ואחר כך נכלאים בתאי מעצר מזוהמים, ...".
בקיצור, אמריקה. האמת שלמלה "אמריקה" יש אסוציאציות קצת שונות אצלי. נראה כי <mark>טריסטן אגולף</mark> רוצה לקחת את האסוציאציות האלו ולזרוק אותן מכל המדרגות. לקלף את הציפוי הסכריני שמוכרים לנו

להיות גיבור של <mark>טריסטן אגולף</mark> זה לדעת מראש שאין לך סיכוי. זה ממש לא משנה כמה חכם אתה או איזה יופי אתה מנגן בכינור, החיים שלך הולכים להיות מחורבנים. גם ברור לגמרי שבכל פעם שתתעורר איזו תקווה, שאולי תשקול לשים את עצמך באיזה מקום מסודר לכאורה, כזה שמה שיקרה בו מחר דומה בדיוק למה שקורה בו היום, ברור שבדיוק אז מישהו ילחץ על הכפתור ואתה תרד עוד קומה או שתיים ותצטרך להבין מחדש איפה בדיוק אתה נמצא ולנסות

לכל מי שרוצה להריח/לטעום את אמריקה האמיתית, זו שבית הספר התיכון הוא פסגת חייהם של אנשים, שהמחוז בו נולדו האנשים הוא כפי הנראה גם המחוז בו ימותו מוזמן לקרוא את הספר. זהו ספר על אמריקה שכל קשר בינה לבין "ניו-יורק" הוא מקרי בהחלט. שכל קשר בין ה"אדומי צוואר" (למישהו יש תרגום טוב יותר ל-red necks... :-)) לאנשי הבוהמה של החוף המערבי לא קיים. זהו ספר עם תיאורים חריפים שלא עושים הנחות לקורא. אני סבור שכל

אני זוכר שקראתי לא מעט על סופרים שניסו לכתוב את 'הרומן האמריקאי הגדול' (The Great American Novel) כלומר את זה שכותב דמויות ועלילה שתופסים את התקופה בצורה מדויקת ומובהקת. לצד זאת, נדמה לי שיש גם סוגה שצריכה להיקרא 'הרומן האנטי-אמריקני הגדול' - כלומר, זה שמבקר את התרבות האמריקנית בת זמנו ונכנס לה הישר בבטן הרכה. הדוגמא המובהקת היא כמובן 'התפסן בשדה השיפון' בו הולדן קולדפילד מבטא את חוסר שביעות הרצון

יש עוד משהו לומר על אדון החצר שלא נאמר? עלילה מדהימה וסוחפת עטופה בכתיבה מדהימה של <mark>טריסטן אגולף</mark>. מומלץ בחום.

אך איזה חיים מחורבנים שיש לגון קלטנברונר גיבור סיפרו של <mark>טריסטן אגולף</mark> כולם דרכו עליו והתאללו בו עד שהוא מחליט לנקום ספר גדול ודי מטורלל ומוזר אך מעולה במעולים חובה לקרוא

אמריקה של טריסטאן <mark>אגולף</mark> אינה דומה כלל לאמריקה אותה אנחנו מכירים: היא מאכלסת אנשים המומים ומבולבלים, שוחה בסחי ובגועל. גיבור הסיפור הוא בן תערובת של (זונה) קמבודית ו(חיל) שחור, תערובת שאינה מאפשרת לו מקום בשום חברה - לבנה, שחורה, צהובה או ירוקה. בנוסף הוא גם נגן כינור קלאסי וגם אדם מבריק ושנון ופסימיסט נטול שורשים. כל הרעות החולות האלה ממקמות אותו בשולי השוליים החברתיים, ללא יכולת להתגונן (הוא גם א

מוזר שנתתי לספר רק שלושה כוכבים ועם זאת התעקשתי לסיימו על כל 400 ומשהו עמודיו. לפי דעתי הרעיון כאן מצוין ויכול להחזיק בקלות נובלה מהודקת ואפילו מופתית. מדובר בניסוי חברתי שכמוהו נדיר למצוא בספרות הפופולרית, שהיא ריאליסטית ולא בז'אנר שנוהגים לכנות "ספקולטיבי". מה קורה לחבורה גדולה של אנשים במצבי לחץ? מה קורה להם כשהם עטופים (באופן מילולי באשפה), כיצד הם מתיחסים לשונה ולחוליות החלשות ביותר שלהם ברגע