ספר השירים הזה יצא לאור בשנת 1973, הדבר ניכר לעתים בשיריו "ואמא אמרה זה איום ונורא!,
ואמא אמרה יאיר ילד רע!"
היום עם ההורות המודעת שלנו זה כבר כמעט פשע להגיד לילד שהוא רע. גם השיר על עדה שהולכת לבדה לגן, תוך כדי חצית כביש עלול לעורר בעתה בהורה של ימינו.
בה בעת השירים הם על-זמניים. את השיר "סוד כמוס לדֻבי", עדיין שומעים גם היום. הוא גם עדיין צובט את הלב, גם של מבוגר שנזכר פתאום בהרגשת חוסר הביטחון של ילד שאמו כועסת עליו. את תחושת העצב וחוסר האונים שחשים בימים לא מוצלחים בהם כל המעשים מתקלקלים- כשדוחפים רק קצת בצחוק והתינוק מקבל מכה, כשהאוכל מלכלך והכוס נשברת תוך כדי משחק וטיפות המים מהאמבטיה הופכות לנחל מים ששוטף את השטיח.
השיר האופטימי על היום הראשון בגן מתאר את התגברותה של גלית על משבר הפרידה מאמא, שיר נאיבי שגורם לי לתהות האם צורת גידול הילדים המודרנית הופכת אותם לפגיעים יותר, או שפעם פשוט היתה יותר נוקשות וחוסר רגישות לצרכיו של הילד.
"השמיכה של רחלי" מתארת את הקשר ההדוק בין ילדה לחפץ המעבר שלה. היום יש על הנושא לא מעט יצירות, אין לי מושג איך זה היה כשהספר הזה פורסם, אבל השיר עדיין מטפל בנושא בצורה מקסימה.
השיר על עדה, שהזכרתי כבר קודם, מתאר התבגרות והשגים הבאים אתה, כך שגם אם הוא אנאכרוניסטי מעט הוא עדיין רלוונטי, כל עוד מסבירים לילדים שהיום לילד עד גיל תשע אסור לחצות כביש לבדו...
"אח גדול ואח קטן" מבין את הקושי בלהיות אח גדול, אך השיר הבא "לגן החיות" מזכיר גם את הפלוסים.
מקסים במיוחד בעיני הוא השיר " הציורים שחזרו אל הניר" שיר שמזכיר לי כמה חשוב לעודד ילד ולא להפריע ליצירתיות שלו. מילים מקטינות גורמות לציורים להיעלם ולהותיר אחריהם קוים ריקים וחסרי משמעות וחיים. גם בשיר הזה אפשר להתפס לזוטות של דברים שאולי אבד עליהם הקלח, ואפשר לרחף טיפה מעל ולהפנים את הרעיון היפה.
יופי של שירים שעדיין תופסים איזו תמצית של אמת ילדותית.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
