מלחמת יום כיפור היתה המלחמה ב"הא" הידיעה לרובנו. זו היתה מלחמה שבה הסכנה המיידית היתה בצפון, שם הסורים היו קרובים לאוכלוסיה הישראלית, אבל ההכרעה יכלה להתבצע רק בדרום- מול הכוח הגדול יותר שעמד מולנו.
אפשר להיכנס לויכוח על האם הצלחנו או לא, לטעמי,די אם אספר אנקדוטה- כשחבר שלי היה בקורס קצינים לפני כ-20 שנה, במורשת הקרב שלמדו אותם - הם למדו כל מה שקרה במלחמת ששת הימים. על מלחמת יום כיפור לימדו רק על הקרב של חטיבה שבע בצפון רמת הגולן, מה שהתרחש בדרום הרמה, או בסיני- לא היה חלק מהחומר (כמו גם- כל מלחמת לבנון הראשונה).
כמו שכבר כתבתי בעבר- המיתוס הגדול של צה"ל לאחר המלחמה היתה- "היינו מוכנים, אבל אמ"ן לא נתן לנו התראה מספקת- אז היו כמה ימים קשים בהתחלה- אבל אחרי זה הכל נהייה בסדר".
הספר הזה עושה שני דברים חשובים לדעתי-
1) מתאר בפעם הראשונה מה אירע בקרב החשוב הזה, הוא מהווה הקדשה לחללי חטיבה 14 שהחלה את הקרב כחטיבה, וסיימה אותה עם טנקים ספורים.
2) לכל מי שחושב שהבעייה של צה"ל היתה ההפתעה ההתחלתית, הוא מראה שוב איך שאננות, יהירות וזחיחות של מפקדים הם שגרמו להרוגים.
דוגמאות-
1) יצחק מרדכי שולח פלוגה לכבוש מתחם של גדוד מצרי, אחרי הפלוגה מרוסקת- (בשלב זה ברור שיש שם לפחות גדוד), החשיבה של מרדכי היא שמה שלא עלה בידי פלוגה אחת לעשות, תעשה פלוגה אחרת, בתוספת שרידי הפלגה המקורית.
לאחר שגם פלוגה שנייה חוטפת אבדות, נשלחת פלוגה שלישית לחלץ נפגעים. (וגם היא כמובן סופגת אבדות כבדות)
2) גם כשברור שבמתחם מיסורי יש סדרי כוח של לפחות דיביזיה- לא נשלחת אוגדה או חטיבה לטהר אותו- אלא גדוד... וכשהגדוד סופג אבדות- שוקלים לשלוח גדוד אחר במקומו.
אלי זעירא כתב פעם שההנחה של צה"ל היתה לפני המלחמה שכאשר חטיבה מצרית פוגשת פלוגה ישראלית- היא מרימה ידיים, אנו רואים בספר שגם תוך כדי המלחמה הפיקוד העליון של צה"ל לא ממש הפנים שהצבא המצרי השתנה
המזל של צה"ל (ושלנו) שלעומת הפיקוד העליון- המפקדים בשטח היו טובים יותר, ולמרות שגיאות הפיקוד העליון (למה היה חיוני שהפלוגה של אלי גבע תעלה לרמה הגולן? לא היה חסר פלוגות אחרות, אבל היא היחידה שיכלה לקדם את גשר הגלילים כמו שצריך) הצליחו לחצות את התעלה. (הם לא הצליחו להכריע את הצבא המצרי, או לזרוק אותו חזרה- אבל כן הצליחו לשבש את ההיערכות שלו, להגיע לצד השני של התעלה, להתחיל להשמיד את סוללות הנ"מ שהפריעו לחיל האוויר, ולהביא לכך שאם האמריקאים לא היו מתערבי- ברור מי אכן היה מנצח.
הערה אחת לגבי הציוד של צה"ל במלחמה-
מבחינה היסטורית אפשר לחלק בגסות את נושא קבלת הנשק לשלוש-
1) עד 1967- צרפת היתה ספק הנשק שלנו (אני לא סגור ממתי, לפחות מ-1956, אבל נראה לי שגם קודם)
2) 1967-1973- תקופה שבה לא ממש קיבלנו נשק חדש, צרפת היתה איתנו ברוגז, והאמריקאים לא נלהבו לתת לנו נשקים חדשים (יוצא מכלל זה היו מערכות שהיו קשורות להתמודדות עם טילי האוויר הסובייטים, וגם זה נבע יותר מרצון לראות איך אנו מצליחים להתמודד איתם, כדי שהם יוכלו להפיק לקחים)
3) 1973- עד היום - האמריקאים מספקים לנו חלק גדול מהציוד שלנו.
למה זה חשוב? כי צריך להבין- שרוב הצבא יצא למלחמה באותם כלים שהיו שש שנים לפני כן, רק שבעוד צבאות ערב שודרגו על ידי הסובייטים, הן ברמת הציוד, והן ברמת העלאת איכות הפיקוד (המצרים גייסו לתפקידי קצונה בוגרי אקדמאים), צה"ל הגיע למלחמה כשהוא מאומן שוב למלחמת ששת הימים, עם ציוד דומה (שוב צוידו ברובי עוזי, שכבר ב-1967 הצנחנים הביעו סלידה עזה מהם, ולקחו קלצניקובים מהירדנים)
דבר נוסף, כמו שכבר כתבתי- צה"ל הגיע למלחמה אחרי שבמשך שש שנים- החי"ר בצהל נוון, השריון היה בראש חילות היבשה, (בהינתן הדומיננטיות של ישראל טל- איש השריון בצה"ל- זה די ברור). כך שלא צריך להיות מופתע שלקח לא מעט זמן עד שמביאים את הצנחנים. צהל לא התכונן למלחמה מול חי"ר מצרי חמוש בטילי סאגר, אומנם היו מקומות שבהם הצליחו לטאטא אותם כמו בקרב המתואר על מתחם טלוויזיה, אבל במקומות אחרים- לא תמיד הצליחו לייצר את מאסת האש הנחוצה לשם כך (כמובן שכאשר שולחים גדוד לטהר מתחם דיביזיוני- התוצאה לא ממש חיובית)
דבר אחרון- ויש כאלה שעשויים לכעוס עליו- המחבר שכח לאודות לאישה מסויימת, ואני מתכוון לאישה שהתלוננה שיצחק מרדכי הטריד אותה מינית, הביאה להרס פולחן האישיות שלו- ואפשרה לאמת לצאת לאור. אין ולא צריך להיות ספק שלפני 15 שנה ספר כזה שמגמד את תפקידו של יצחק מרדכי לא היה יכול לצאת לאור.
למי שחושב שיצחק מרדכי לא מנסה להשתיק את האמת מוזמן לקרוא פה-
http://www.news1.co.il/Archive/0024-D-79919-00.html