לפעמים לוקח לי זמן להבין למה ספר מסויים הזיז בי כל כך הרבה, במיוחד כשההתרגשות לא מגיעה בבת אחת, כשזה מתחיל בסוג של שיוויון נפש, וכשהספר, אין בו משהו בולט, בומבסטי, שום התראה על מה שהוא עתיד להיות.
כשהתחלתי לקרוא היה ברור לי שאני זקוקה למבוא. את מלחמת האזרחים בספרד אני מכירה בעיקר תחת הרושם של "למי צלצלו הפעמונים", ושם, למרות הנוכחות האכזרית של המלחמה, היא היתה צבועה בגוונים מאד רומנטיים. אז קראתי של הערך "מלחמת האזרחים בספרד" בויקיפדיה, ועל הדרך גם את "קרב סלמיס" והרגשתי שאני מוכנה.
הספר מטפל באירוע היסטורי, מלחמת האזרחים הזו, דרך מאורע ספציפי, סיפור ההוצאה להורג, שלא יצאה אל הפועל, של סנצ'ס מסס שהיה סופר וממנהיגי הפשיסטים בספרד. הסיפור מובא מפיו של חויר סרקס, סופר, לא מאד מצליח, שעובד כעיתונאי זוטר, ומבקש להתחקות אחר האירוע.
שלושה חלקים יש בספר. הוא מתחיל באופן מאד מינורי ומתאר את תהליך איסוף המידע, תהליך שמתרחש בשלהי שנות התשעים, עשרות שנים מתום המלחמה. אחר כך הוא מביא את תוצאות התהליך הזה, את מה שאירע בזמן המלחמה. ובסוף, בחלק האחרון, שם, שם זה קרה לי. שם הוא שואל את עצמו למה בעצם לספר את הסיפור הזה. למה בכלל צריך לספר סיפור. כי גם אם כבר יש לך סיפור, לא מוכרחים. לא בטוח ששווה לספר אותו. צריך שיהיה לך מה להגיד.
ויש לו כל כך הרבה מה להגיד.
יש לו מה להגיד על חברה מסוכסכת (מכירים כזו?), חברה שיש בה פערים אידאולוגיים מאד גדולים, חברה שבה השיוך האידיאולוגי שלך הוא חלק משמעותי מהאופן בו אנשים תופסים אותך.
יש לו מה להגיד על גבורה. על כך שגיבורים אמיתיים הם אלה שאף אחד לא זוכר ולא יזכור, גם, או אולי בעיקר, מפני שהם עושים את מה שהם עושים לא כדי להיות גיבורים בעיני מישהו, אפילו לא בעיני עצמם. הם עושים את זה כי ברור להם שזה מה שצריך לעשות. למה? ככה. כי הם בני אדם. והם רואים סביבם בני אדם. לא ימניים או שמאלנים או דתיים או אנגלים או מוסלמים. אנשים. והם עושים מה שאנשים עושים. או צריכים לעשות. ואחר כך הם הולכים לשתות את הבירה שלהם ולקרוא את הספר שלהם ולשכב עם האישה שיש או אין להם. וזהו.
ויש לו הרבה מה להגיד על תדמיות. על מה שנשאר כשמפשיטים אותן, על היכולת שלנו להתעלם מהן, להתבונן פנימה ולראות. לשים לב לכל הדברים. על היכולת לעשות עם זה משהו. לחיות עם מי שעושה לנו טוב, לבחור ככה את החברים שלנו.
זה ספר על אנשים במלחמה. כל מיני, חלקם יפים, חלקם רק נראים כאלה. ועל אנשים שמספרים על אנשים במלחמה וגם הם, חלקם יפים, חלקם רק נראים כאלה. אבל גם על סתם אנשים, רגילים, כמונו.
אין הרבה ספרים שביחס אליהם אני מרגישה שהיתה זו זכות לקרוא אותם. בשבילי הספר הזה הוא זכות גדולה.
