ביקורת ספרותית על הפרדס של רג'ינה מאת דביר צור
ספר טוב

---

יותר מהכל, 'הפרדס של רג'ינה' הוא תיאור כואב ועמוק של זִקנה, סיכום שקט לחיים ארוכים ומלאים. לרג'ינה מועלם האלמנה, דיירת בית האבות 'למברג', לא היו חיים משופעים בהתרחשויות יוצאות דופן במיוחד. חייה היו אמנם מלאים באנקדוטות וחוויות מיוחדות, אך בהסתכלות עליהם כמכלול ניתן בהחלט למקם אותה במשבצת של האנשים הפשוטים בעלי החיים הפשוטים, מה שהופך את קול הזקנה של רג'ינה לקול הפשוט של רובנו – הצעירים הרעננים שעתידים להתבלות, הישישים המנומנמים המתקיימים בקרבנו ואלה שכבר אינם עוד.

על רג'ינה אמנם עברו שנים רבות וטובות בין החיים אך היא עדיין כמו ילדה קטנה – שוגה בחלומות ומבקשת לשבור את כבליה ולצאת לחופשי, מסרבת להכיר באמיתות שהן מעשה ידיה ומסתבכת ברומן בין כתלי בית האבות שגורם לה להיות מאושרת כאילו היא עדיין הנערה הצעירה שהיתה פעם. הקול שלה, הנשמע מבעד תיאוריו של מספר שהוא לכאורה יודע-כל אך בעצם מדבר אלינו רק דרך המסלולים והמגבלות הבלתי נראים שבראשה הזקן, העייף ומוכה השכחה, הוא אינו קול מוכיח, חכם במיוחד או מדריך כמו שהיינו מצפים; להפך: כפי שכבר כתבתי, רג'ינה היא אמנם ישישה אך בדמותה היא מסמלת דווקא ילדה אובדת, מנסה להרכיב הגיון מהמציאות סביבה הנראית לה מבולבלת ומשברי זכרונות, מהרהרת בטעויות ישנות שעדיין אינה מבינה את משמעותן ואפופה בסימני שאלה לגבי חייה בעבר ובהווה. רג'ינה לא מוצאת תשובות, גם לא את התשובה החשובה לה מכל, זו שאמורה להחזיר אליה את בנה שברח, וכל שנותר לה הוא להעביר בראשה ובסיפוריה לדיירי בית האבות, כמו על מסך קולנוע, את חייה ואת סודותיה הישנים.

כמו בהתאם לרג'ינה, ההוויה בבית האבות והדיירים המאכלסים אותו ואת רקע העלילה מזכירים הרבה יותר את תושביו של גן ילדים ממוצע. הם מטיחים עלבונות אינפנטיליים זה בזה, יוצאים למסעות חיפוש הרפתקניים ומסתודדים בקבוצות, לעתים אף מתנהגים באלימות אחד כלפי השני – מין התנהגות ילדותית שלכאורה סוגרת את המעגל אותו הם עומדים להשלים סופית. מעניין לקרוא את המרקם האנושי הזה שצור יוצר בספרו ולמצוא בו את הסבא והסבתא הפרטיים שלנו או אחד משלל המכרים שלהם.

דביר צור מרבה בנוסף לתאר ביופי רב זכרונות שאינם שלו, מראות ממקומות רחוקים בזמן ובמקום וביניהם רגליים עדינות המהלכות על שפת החידקל וכמהות להשאר קרוב למים, ילד רגיש המדמיין שהוא ציפור המתעופפת בין פתיתי צמר גפן הנופלים בעצלתיים ושעון מטוטלת ישן שעמד מלכת אך המשיך לשמור על ערך סנטימנטלי בעיניה של ילדה. הוא טווה בכשרון אוסף של חוויות, אירועים שחלקם משמעותיים יותר וחלקם פחות, מספר אותם ממרחק שנים רבות המשקיטות שערוריות, מעמעמות רגש ישן וממחישות לנו את כוחו המשתק של הזמן שחולף על האירועים הפוקדים אותנו בחיים. דוגמא לכך ניתן למצוא באזכורים התכופים לאהובה הראשון והנעלם של רג'ינה, אהוב המוזכר רק במילים אחדות בכל פעם, ששמו וסיפורו אינם מפורטים בספר ושלמרות זאת העדרם אינו מרגיש קריטי לעלילה ולקורא.

'הפרדס של רג'ינה' הוא ספר המעלה סימן שאלה אחד גדול - סימן השאלה המופיע בעיניהם של אלו הבאים בימים: בעיניהם של אלו המוותרים על ישיבה קצרה בגלל הפחד מהכאב הכרוך בקימה שתבוא בעקבותיה; בעיניהם של אלו המשוטטים בהזיות על קרובים שהיו ואינם; בעיניהם של אלו הסוקרים את עברם בדקדוק ומנסים למצוא רמזים שיכולים היו להצביע לכך ש - כמו רבים אחרים לפניהם - גם הם יסיימו את חייהם בסופו של דבר, עייפים, אפורים ודואבים.

מומלץ לכל מי שמוכן לקרוא ספר איטי אך יפה, שבכוחו להעלות מחשבות זקנות במוחות צעירים.

הביקורת הופיעה באתר 'אנשי הספר':
http://peopleofthebook.co.il/article.php?id=420

» ביקורות נוספות של עתליה
» ביקורות נוספות על הפרדס של רג'ינה