ועוד אני כולי ספוגה באווירה של רוסיה הצארית, השכנים שלנו מהקומה הראשונה נקשו בדלת. היא מאוקראינה והוא סקוטי ג'ינג' מזוקן. והנה כמעט חג ואני אפילו מחלימה מאיזה קורונה וירוס. הם עלו להביא לנו עוגת יום הולדת טבעונית לגיל 40 שחגגו לגברת. לאחר חיבוקים כי כבר מותר, היא ראתה את הספר בידי והתחילה להתרגש. אמרה "מה, בשביל זה, בשביל מה? על זה אנחנו מתחנכים, למה צריך להרעיש את עולמנו ולחנך דורות על דורות על הדבר הזה "טולסטוי". ואני מיד חשבתי על מה היא מדברת, אפילו הלבשתי אותה בדמיון באחת השמלות של אנה קריננה ועם המבטא הרוסי זה היה מושלם. הבטחתי שהבנות שלי לא יקראו את קרנינה בקרוב ואיחלנו חג שמח.. ואז הם נקשו שוב בדלת ורק הזהירו שנאכל את העוגה לפני שהחג יכנס כי היא אמנם טבעונית אך לא כשרה לפסח. רציתי לומר שאני לא בדיוק רבנית מדופלמת אבל הסמלים של העם שלנו עברו כל כך הרבה דורות ומי אני שתשבור את השרשרת.

אז ברוח רוסיה הצארית בסביבות השנים 1800 הרגשתי שהגעתי לעולם אחר. לעולם שרק התחילו לנסוע ברכבות, לעולם של חברה אמידה מאוד ולכל משפחה משרתים ומטפלות, וכל אדם שני נקרא נסיך. לכולם סוללה ואנשי מקצוע כמו מנהלי עבודה , הם קראו לעגלונים "רכבים" היו גם סייסים ותופרות ומשרתים שכל היום העבירו סודות במכתבים מאחד לאחת. ממש עלם ישן כהלכתו. תחביבי ספורט היו נפוצים כמו מרוצי סוסים והימורים. לכולם אחוזות ובתי קיץ וכולם השתדלו להראות בחברה עם הבגדים הכי מכובדים ולהעמיד פנים שהממון בכיסם ולשמים אין גבול במותרות ועינוגים ובמיוחד שהוודקה נשפכת. כמובן חשובה המשפחה ושהאישה הכי טובה לצדם הכוונה לאמא. אך חוקי החברה היו נוקשים כמו המחוכים שהנשים לבשו. המעמדות בחברה נתנו אותות בכל. הם קבעו מי יתרועע עם מי, איפה מותר ואסור לבלות, מי שרלטן ומי בוגד, לפי רכוש רב ומי זו שמפלרטטת ונשארת בחיים. הרי ראשה אמור להיות משופד. הכל חייב ללכת לפי הסדר.

ומה שקרה הוא- אנה. אין אחד שלא התפעל מיופייה, חכמתה, שנינותה, כשהיא הייתה עוברת עם המטריה שלה שמסוכת על פניה ותיק קטן משתלשל לה על היד, העולם ממש עצר מלכת. הדיבור הקולח והזורם והביטחון שבה נשאה את ראשה וגופה היה ממש מתריס ובלבל כל גבר או אישה שנכנסו לרדיוס אנה קרנינה.

אני לא יודעת אם בגלל שאני זו אני, או כי אני אישה, או כי אני מאוד רגישה, אך הסיפור שלה שדומה לעוד נשים רבות שהתאהבו והרסו חייהן , ממש חלחל בי ופיתחתי חמלה נוכח מצבה הנואש. היא הייתה כלואה בעודה בחיים. כלואה בתסבוכת שלא הצליחה לצאת ממנה. ויתרה מזאת אומר, שאף אחד מחבריה או מהחברה שבה הייתה מסתובבת לא הסכים לה לצאת מהמעגל הבודד שנכנסה אליו. עשו עליה חרם שקט. החברה רצתה שתיענש בגין בגידתה בבעלה. סוג של צרות עין מתוך קנאה בלבד. נשים לא יכלו להתמודד עם העובדה שאנה עשתה מה שרצתה בסוג של מופקרות והם לא העזו. וכל חברותיה שראו את התאהבותה נתנו לה מקום כל עוד זה היה סוד. אבל ברגע שהזוג נודע ברבים התנערו ממנה. כביכול הם לא מתרועעים עם פגם בחברה, עם הסוציו נרטיב שמפר את הסדר בחברה מוקיע ומערער אותו.
אנה הפסידה את חייה, חבריה, בעלה, הילד שלה, משפחתה. לא היה לה יותר מקום בחברה והיא נכנסה ללופ של בדידות עצבות ואופיום עד הסוף המר. למרות שעד הסוף הייתה ונשארה מצודדת ומקסימה כל אחד שפגש בה.

מלבד העובדה שטולסטוי כותב מדהים, הוא כתב פה יריעה היסטורית שנותנת לנו טעימה הגונה של החיים הצארים ברוסיה של מאה אחרת שלמען האמת מצטיירת לנו כאיזה חלום. 1000 עמודים של היסטוריה בתרגום נילי מירסקי של עם עובד. ולא רק סיפור אהבה אלא הרבה יותר מכך. חוקים שחוקקו הפוליטיקאים כמו ביטול הצמיתים. הספר מקיים דיון עמוק ופנימי על נפש האדם ועל אלוהים. בעיקר לקראת הסוף יש דיבור על מוות וגם על כך שכל אדם חייב לדעת מקומו, חייב לדעת מאין הוא בא ולאן הולך. קצת כמו בתורה שלנו. ובכן , קראתי בשקיקה. אם אני ממליצה? כן, אבל רק לקוראים מטיבי לכת שאוהבים ספרים מסוג זה.
חג אביב שמח ממני

כל הגברים הנואפים דומים זה לזה, כל הנשים הנואפות - אומללות כל אחת בדרכה.

אנה קארנינה, נשואה זה שמונה שנים לאלכסיי אלכסנדרוביץ', פקיד ממשל בכיר וקר רוח. אנה בולטת באופייה וביופייה, בקסם שהיא מהלכת על הבריות. השניים חובקים ילד וחייהם מתנהלים סך הכול על מי מנוחות. בדומה לזוגות רבים, נישואיהם, לאו דווקא מושתתים על אהבה בלבד (אלא גם על מעמד כלכלי וחברתי, במודל בו ההורים מקבלים את ההחלטות).

כאשר אנה נוסעת אל גיסתה, לשכנעה להישאר עם אחיה, על אף בגידותיו (אירוני), היא פוגשת בוורונסקי, קצין צבא צעיר, שמערכת היחסים עמו עתידה לטלטל את עולמה. יחסי אהבה ותשוקה נרקמים בין השניים, כאלה שמרוממים את נפשה אל פסגת האושר, אך בה בעת עלולים להביא עליה נידוי חברתי, משפחתי ואבדון.

כנגד ארבעה זוגות דיברה התורה -
החכם (דולי וסטפן ארקדייביץ') – על אף בגידותיו של בעלה, דולי בוחרת למחול על כבודה ולשמור על משפחתה ומעמדה. סטפן החייכן והאהוב על הבריות (ועל הקורא), לא חווה את ההשלכות. בחברה הרוסית של המאה התשע עשרה, גירושים ממיטים אסון חברתי, כלכלי ודתי בעיקר על האישה.
רשע (אנה ואלכסיי ורונסקי) – אנה נכנעת ליצריה, ומפנה עורף לבעלה ולבנה. היא מוצאת את שרצה לבה בוורונסקי, שמוציאה מהתרדמה הרגשית בה חיה עם בעלה. אנה מורדת במוסכמות שמבקשות להגדירה כאישה כופרת, מופקרת ובזויה, ומשלמת על כך ביוקר. היא אינה כליל השלמות, אך ודאי שאינה מרשעת במהותה, ונענשת ביתר שאת (בהשוואה למאהבה), על ערעורה על הצביעות שבמוסד הנישואים. ורונסקי לעומתה, כמעט חורץ את גורלן של שתי נשים (אנה וקיטי). הוא מקריב את הקריירה הצבאית עבור אנה, אך בשלב מסוים ממשיך ברדיפה אחר מאווייו האישיים ומותיר את אנה המנודה, גם ללא ודאות אהבתו, למענה זנחה הכול. הסדר החברתי מאפשר לו להמשיך באורחות חייו בעוד אהובתו מבודדת פיזית ונפשית (עונש מגדרי אסימטרי). רשע או תוצר של הנסיבות? כנראה האחרון.
תם (קיטי וקונסטנטין לווין) – לווין מוחל לקיטי על דחייתו הראשונית, ומתוך הקושי בונה איתה קשר שכולו אמת ואהבה. רוחב הלב של השניים לא מבטיח להם אושר משפחתי, אלא רק העבודה המשותפת וההתפתחות האישית, מולידה אפשרות כזו. המודל האידאלי לנישואים על פי טולסטוי, כאנטיתזה לאלו של גיבורת הסיפור.
שאינו יודע לשאול (אנה ואלכסיי אלכסנדרוביץ') – אלכסנדרוביץ' מייצג את הממסד ואת חוקיו המשפטיים. כאשר הוא מגלה אודות בגידתה, הוא חרד למעמדו החברתי והדתי ומסרב במשך מרבית הסיפור להעניק לה גט. הוא אינו שואל לשלומה, מתנגד לפגישתה עם בנה ולוקה ככלל בחוסר אינטליגנציה רגשית.

הלב יוצא אל אנה בתחילת הסיפור ובסופו, אבל דווקא במהלכו קשה להזדהות עם נטישתה את בנה ואת בתה (רגשית), ועם התקפי הקנאה שלה. התמורות הרגשיות של הדמויות, היו לעיתים מהירות מדי (למשל יחסי האיבה-הערצה-איבה של אנה ומחילתו של בעלה), כך שהאמינות לפרקים נפגעת.

היצירה עוסקת בנושאים רבים ומגוונים, ביניהם חדוות החקלאי, קדמה מול מסורת, הבטלה הממוסדת, כינון סדר מעמדי חדש, שאלת החינוך, חובת האזרח, נשים ככוח עבודה, הגדרתו של עם, ומשמעות החיים. רובם המכריע היה מעניין לקריאה גם מאה וחמישים שנה אחרי צאת הספר.

אנה קארנינה היא מלאכת מחשבת שממחישה את המורכבות והרבדים השונים במערכות יחסים (בדגש על זוגיות), ואת היצרים השונים שמעצבים אותה (משיכה, חירות, מימוש עצמי והצורך ביציבות). היה מרתק לקרוא את השקפת עולמו של טולסטוי (דרך בן דמותו לווין) אודות משמעות החיים כפי שהוא רואה אותה – האדם נולד שבע רוחנית ועם היכולת להבדיל בין טוב ורע. לשווא הוא מנסה לפרש לעצמו את ייעודו באמצעים שכלתניים ורוחניים (הגות ודת), מהות החיים נשגבת מהבינה. די לו לאדם לרדוף אחר תכליתו, להיכנע ליצרים, למחשבות ולתאוות כי הוא שכח את מקורותיו – עלינו לציית לטוב הטבוע בנו ולאפשר לו להובילנו במסענו על פני האדמה.

יצירת מופת,
חמישה כוכבים.

נפרץ לי החשבון בשבוע שעבר ולא עזרו לי בזה וזה היה ממש מתסכל עד שכבר כמעט החלטתי לוותר. אבל רציתי לספר לכם על אנה קארנינה ועל כמה שהספר הזה חדר אלי אז החלטתי לפתוח חשבון חדש... אז הנה אני שוב :)

סיימתי את אנה קארנינה לפני הגיהנום של ה 7 באוקטובר. אהובי נקרא למילואים וחזר אלי כעבור שבוע עם פטור לתמיד. כל החווית קריאה מהספר נשכחה ממני לטובת הזוועות, האזעקות וההלם. לאט לאט חזר אלי הסיפור היפה על האישה הסוערת שנתנה לגחמות האהבה לחולל הרס בחייה עד שנהרסה בעצמה. לא קראתי בעבר הרבה ספרות רוסית, אפשר לומר שזהו הראשון הגדול שקראתי. בהתחלה הסתבכתי עם שמות הדמויות והדרגות הפקידותיות אבל התיאורים היפים והמדויקים של הסיפור גרמו לי להתאהב בו. במיוחד אהבתי את דמותו של לוין שהוא מנוגד לדמותה של אנה. בחור מתוק כזה, טוב לב שמעדיף את חיי הכפר ומתרחק מהעושר והפוזות של האריסטוקרטיה. גם הוא שוקל בשלב כלשהו להתאבד אך הספרות ובעיקר הנצרות מעניקים לו משמעות לחיים ולבסוף קצת אושר.

אני חושבת שהמשפט הפתיחה המפורסם של הספר: "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות - אומללות הן כל אחת על פי דרכה", נאמר קצת באירוניה כיוון שבמהלך הספר הרגשתי איך הסופר מפרק קצת את המשפט מהמשמעות שלו. כי מה זה בעצם אושר? גם טולסטוי לא בטוח מה זה.

אולי הפירוש של אושר משתנה בכל יום, או בכל תקופה. היום אושר זה כנראה רק להישאר ביחד וליצור שגרה מסוימת.
בכל מקרה הספר מקסים ומאוד מאוד יפה. הרגשתי שחייתי בתוכו כמה שבועות.

שבת שלום,
שמרו על עצמכם!
ערגה

"אנה קארנינה" לטולסטוי הוא רומן שעלילתו רחבת היריעה חוקרת את האהבה: אהבה נכזבת ואהבה הדדית, בגידות, קנאות, פלירטים, רומנים, אהבות בוסר ואהבות בוגרות, זכותו של היחיד להיות נאמן לעצמו ולאהבתו, והמחיר הכבד של נאמנות זו לנוכח צביעותה של החברה.

מתוך עשרות דמויות המצוירות על-ידי טולסטוי ביד אמן, מתבלטות ארבע דמויות עיקריות - כולן שייכות לאריסטוקרטיה הרוסית - המהוות את קדקודיו של המרובע הרומנטי שהוא לוז העלילה: לווין, בעל האחוזה הכפרית הרגיש, שהוא במידה רבה בן-דמותו של טולסטוי; קיטי הצעירה והמקסימה; ורונסקי – איש הצבא השרמנטי שנשים נופלות שדודות לרגליו; ואנה קארנינה היפהפייה ההולכת בעקבות האהבה ומשלמת על כך מחיר יקר.

קארנינה, שהתחתנה שלא מתוך אהבה, מצמיחה לבעלה קארנין קרניים. אוהו, אילו קרניים היא מצמיחה לו – עצומות כקרניו של אייל אירי. בימינו רומן שכזה היה מוביל לגירושין ולנישואים שניים ותו-לא – מאורע שגרתי למדי. אך ברוסיה של המאה התשע-עשרה, אישה ההולכת אחרי צו ליבה ומתעלמת מן המוסכמות החברתיות נדונה לגורל קשה.

טולסטוי מפליא לתאר את נפתולי הלב של האוהבים. דוגמית קטנה מתארת את המפגש הראשון של אנה עם בעלה לאחר שהתאהבה באחר: "בפטרבורג,כשנעצרה הרכבת ואנה יצאה החוצה, נפלו עיניה קודם כל על פניו של בעלה. "אה, ריבונו של עולם! למה יש לו אוזניים כאלה?". כמה טבעי.

קל לזהות את קווי הדמיון שבין דמותו של לווין לבין טולסטוי בוראו. טולסטוי, כלווין, היה בעל אחוזה כפרית וכמוהו בילה רבות בטרקליני החברה הגבוהה בפטרבורג ובמוסקבה. לווין, כטולסטוי, נמשך בחבלי קסם אל המוז'יקים – האיכרים הרוסים – ואף כי הוא מעסיקם ואדונם נדמה כי הוא שואף לעתים להיות אחד מהם. ועם זה, יחסו אל המוז'יקים אמביוולנטי: "ואף על פי שהוקיר את המוז'יק ורחש לו איזו אהבה שבקרבה... הרי תכופות... היה נמלא זעם על העם הזה, על שאננותו קלת-הדעת, על רשלנותו ושכרותו ושקרנותו."

כמו אצל דוסטוייבסקי, גם אצל טולסטוי חלק מן הדמויות מתחבטות בשאלות פילוסופיות ואמוניות. אין זה אצלן עיסוק אינטלקטואלי בלבד, אלא דיון הרה גורל הרלוונטי לחייהן באופן הישיר ביותר. וכך אצל לווין, בקטע אליו התחברתי מאד: "כשכרעה אשתו ללדת, אירע לו דבר יוצא דופן: הוא, הכופר בעיקר, התחיל מתפלל, וברגע שהתפלל – האמין. אבל אותו הרגע חלף-עבר, ולווין לא יכול עוד לפנות מקום בחייו להלך-הנפש ההוא. נבצר ממנו להודות שבאותו הרגע ידע את האמת ואילו עכשיו הוא שרוי בטעות, שכן כל אימת שהתחיל מהרהר בכך בשקט היה הכול מתנפץ לרסיסים; אף נבצר ממנו להודות שנתפס לטעות אז, מאחר שזכר הרגשות ההם היה יקר לליבו, ואילו סבר שתפילתו לא הייתה אלא פרי של חולשה, היה נמצא מחלל את זכרו של הרגע ההוא."

הרומן מתפרס על פני למעלה מאלף ומאה עמודים. לטעמי ניתן היה לוותר על כמאה-מאתיים מהם, בעיקר על הפרקים בהם טולסטוי (כלומר, לווין) מנתח סוגיות כלכליות וחברתיות של רוסיה של אותם ימים, אף כי אין זה דיון חסר-עניין. אך למרות זאת, זהו ספר נפלא ומרתק וקריאתו קולחת בהנאה במידה רבה בזכות תרגומה המשובח (בלשון המעטה) של נילי מירסקי האחת והיחידה. מומלץ בכל פה.

ספר מעולה, אבל אני קצת לא יודע איך להתחיל לכתוב עליו ביקורת...
אני חושב שלקרוא לספר הזה סיפור אהבה או רומן שחוקר אהבה זה להתעלם מרוב הסיפור ולהתייחס רק למעט העמודים שמופיעה בה אנה קארנינה עצמה. לא רק שהיא לא הדמות המרכזית, אני גם לא מבין למה הספר קרוי עליה. הסיפור לא מתחיל וגם לא נגמר באנה.

כל החלקים של לווין שמכילים בתוכם גם את הציטוטים הכי מפורסמים, לדעתי הם המטרה העיקרית של טולסטוי לגלול בפני הקורא את הדילמות והפילוסופיות שלו, והרבה אנשים משחררים אותם כחלקים משעממים על חקלאות ופוליטיקה תקופתית. לוין הוא היחידי בספר שעובר את כל שלבי החיים באינטנסיביות רבה - הוא מחזר, הוא מתחתן, הוא אח, הוא אבא, הוא כופר, הוא מאמין, הוא צד והוא חושב.
והוא מגלם את המלחמה המרכזית בסיפור בין האדם הטבעי והעיר [המוז'יק והרכבת] - ההגיון והרגש, והנסיון לפייס ביניהם זה מה שמביא אותו לידי מחשבות אובדניות נואשות לקראת הסוף [כמו טולסטוי עצמו].

אחת הדוגמאות החזקות למאבק הזה גם מצויות באלכסיי אלכסנדרוביץ', אדם שחי כולו בתחום ההגיון ונראה כל כך מרוחק לשאר האנשים ולקורא עצמו. ורק כשהוא לרגע מאוד קצר מתמסר כולו לרגש שממלא אותו כשאנה נהיית חולה, פתאום הוא נראה כל כך אנושי ואהוב! אך כשהוא חוזר ומנסה להבין ולהצדיק את הרגש שמילא אותו הוא נופל לקנאה ואמונות טפלות ונהיה אפילו יותר זר משהיה בהתחלה.
טולסטוי אפילו כותב את מחשבותיו של הכלב בחלקים מהסיפור.

אולי זה הגדולה של הספר, שאפשר להיכנס אליו בכל כך הרבה רבדים, גם לקרוא אותו לכיף וגם לכתוב עליו תזה שלמה.

כן אני אוסיף שלפעמים הספר היה איטי קשה מאוד מבחינת מנהגים נימוסים ומסורות של רוסיה לפני 200 שנה בערך, ונדרש קצת מאמץ לצלוח את התעלה הזאת.

עכשיו סגר, יש לכם זמן!

קראתי את הספר בשבועיים וחצי שזה יחסית מהר לספר אדיר הממדים הזה שטולסטוי שקד עליו 4 שנים. לפעמים כשאני מסיים קלאסיקות אני יוצא בתחושה של:"מי קבע שזו קלאסיקה?" או: "מה כל כך נצחי בספר הזה?"
אך קרו שני מקרים במציאות שגרמו לי להבין אולי חלק מגדולתו.
סבתי גדלה ברוסיה של בין המלחמות(קצת יותר מאוחר מטולסטוי) היא סיפרה לי על מותם של ילדים בהיריון או בגיל קטן, סיפרה לי על תככים בין משפחות, גירושים וריבים. הרגשתי כשסיפרה לי סיפורים מחייה אמיתיים כאילו אני ממשיך את הרומן. מקרה נוסף היה כאשר נוכחתי בהצגה בתיאטרון הבימה ולאחר מכן יצאתי עם תחושה בדיוק כפי שטולסטוי מתאר בספר: "שימחה, עצב, ייאוש, עדנה, צהלת ניצחון הופיעו בלא הצדקה כלל כמו פרצי רגשות של מטורף. וכמו אצל מטורף כשם שהופיעו פתאום כך נעלמו פתאום. כל זמן הנגינה הרגיש לווין כאשר חירש שמביט על רוקדים. כשתמה היצירה היה מבולבל כולו ועייף מחמת הקשב שהדרך בכדי. מכל צד עלו מחיאות כפיים סוערות. כולם קמו והתחילו מתהלכים אנה ואנה ומשוחחים. מאחר שביקש להבהיר לעצמו את תחושותיו המסוכסכות בעזרת רשמיהם של אחרים, פנה לווין למצוא בקהל אנשים בקיאים ומיטיבי טעם..."
שתי הדוגמאות הללו נועדו כדי להבהיר את יכולתו של הסופר לגעת בכל ענייני החיים. כל אחד ימצא מקומות להזדהות. מצד שני הספר ארוך ודורש סבלנות והתמדה. אתפתה בכל זאת לדרג בחמישה כוכבים. לאמיצים בלבד.

טולסטוי יודע לכתוב!
כן אני יודע, זה די מתבקש, אחרי הכל..זה טולסטוי.
אבל, בעוד את דוסטוייבסקי אני קורא בכוח, את טולסטוי אני קורא בהנאה.
הספר מעניין מאוד, וכמו כל הסופרים הרוסיים, מכיל תובנות רבות על החיים האהבה, החברה ומה שחשוב.
עשו לעצמכם טובה, אל תקראו מאחור, יש מי שחושב שאם זאת קלסיקה, מותר לגלות את הסוף.
דבר נוסף, יש לי את ההרגשה שלוין בספר הוא השתקפות חייו של המחבר על כל לבטיו.
נ.ב
אני יודע שהיא מפורסמת, ובכל זאת, אני לא הכי מתלהב מהפתיחה...

"כול המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה- אומללה בדרכה שלה" - הרומן "אנה קארנינה" פורסם בשנת 1878 (פורסם בהמשכים ב The Russian Messenger , בין השנים 1877-73) .לב ניקולייביץ טולסטוי התגורר עם אשתו וילדיו הרבים ביסנאיה פוליאנה (ע"י מוסקבה, ב-1881 עבר למוסקבה בעקבות הצלחת הרומן).
שתי העלילות המרכזיות המובילות את הספר מתרכזות באנה ארקאדייבנה קרנינה ובקוננסטנטין דמיטריץ' לווין (קוסטיה):
אנה קרנינה, אימו של סירוז'ה הקטן נשואה באומללות רבה לאלכסיי אלכנדרוביץ'(המבוגר ממנה בעשרים שנה). טולסטוי פותח את הרומן בכך שאנה מנחמת את דולי (הנשואה לאחיה- סטפן ארקאדיץ'), הוא בגד בה עם השמרטפית. הם נוסעים במרכבה לאחוזה של אלכסיי במוסקבה, אנה הנשואה והמיוחסת תעזור לאחיה סטפן לשקם את הקשר בין דולי, חמתה לאחיה, באחוזת בעלה.

"והנה לאוורנטי", אמר ורונסקי, מעיף מבת בחלון.
"נצא עכשיו, אם תואילי בטובך".
רב המשרתים הזקן, שבא עם הגראפית, נכנס לקרון והודיע שהכול מוכן, והגרפית כמה ללכת.
"בואי, רוב הקהל כבר התפזר" אמר וורונסקי.
המשרתת לקחה את הארנק ואת הכלבלב, רב המשרתים והסבל לקחו את שאר הצרורות. ורונסקי שילב את זרועו בזרועה של אמו.
אך בעודם יוצאים מן הקרון חלפו על-פניהם במצודה כמה אנשים ופניהם אומרות בהלה.
עבר במרוצה גם מנהל התחנה ולראשו כובע מצחייה בעל צבע מוזר. נראה בעליל שקרה משהו חריג. נוסעי הרכבת שבו במרוצה על עקבותיהם.
"מה..?מה?..איפה?..השליך את עצמו! נדרס!..." נשמעו קולות בין העוברים-ושבים.
סטפן ארקאדיץ' ואחותו הנשענת על זרועו חזרו גם הם בפנים מבוהלות ונעמדו ליד פתח הקרון, מתרחקים מן הקהל.
הגברות נכנסו לקרון, ואילו ורונסקי וסטפאן ארקאדיץ' ניגשו אל הקהל לשמוע את פרטי האסון.
אחד השומרים, אם מפני שהיה שיכור ואם מפני שהידק יותר מדי את כובעו על אוזניו מחמת הכפור, לא שמע שמסיעים את הרכבת אחורה, ונדרס למוות.
עוד לפני שחזרו ורונסקי ואובלונסקי, שמעו הגברות את הפרטים הללו מפי רב-המשרתים הזקן.
אובלונסקי וורונסקי ראו את הגווייה המרוטשת.
אובלונסקי התייסר בעליל. פניו התעוו ונדמה היה שהוא עומד לפרוץ בבכי.
"אה, איזה זוועה! אה, אנה אילו ראית! אה, איזו זוועה!" חזר ומלמלל.
ורונסקי שתק. פניו היפות הרצינו, אך היו שלוות לגמרי.
"אה, אילו ראית, גראפית", אמר סטפאן ארקאדיץ'.
"וגם אשתו כאן...נורא לראות אותה...היא הטילה עצמה על גופתו. אומרים שפרנס לבדו משפחה ענקית. זוועה שכזאת!"
(עמודים 88-87, חלק ראשון, פרק 18).
אנה קרנינה מתוודעת ברכבת בסנט-פטרבורג (בעקבות בקשתו של אחיה של אנה לבוא ולעזור לו). בדרך חזרה למוסקבה היא מתוודעת לאלכסי ורונסקי, עובד הרכבת נדרס במהלך הפגישה כאמור. ורונסקי- קצין אציל ומצודד בעל בלורית שחורה שאימא שלו רוצה לשדך לו את קיטי (אחותה של דולי הנבגדת והחולה לאחר שלושה לידות). האמתלה של טולסטוי היה בנשף שאנה הייתה לבושה בשמלה שחורה בנשף באחוזת בעלה. היא תשאיר לקיטי את הוואלס עם ורונסקי הנחשק.
קיטי מסרבת לעצת אימא בשידוך חלופי עם בקונסטין לווין המוז'יק מהכפר שהגיע במיוחד לכבוד הנשף למוסקבה. קונסטנטין לוין הוא מוז'יק שנאלץ לראות את אחיו קוליה לווין גוסס ברעב, לא מצליח לעזור לאחיו ולמאהבת שלו, בעודם משתכרים למוות. הוא ינדוד ברחבי רוסיה, באמצעותו יראה טולסטוי את מאבק ההישרדות של המעמד הנמוך של התקופה.
במרוץ הסוסים במוסקבה עליו הלכה אנה עם בעלה וסירוז'ה הקטן היא רואה שורונסקי נפל מהסוס במירוץ, היא רצה עליו והמאורע מסתיים בהדרתה הסופית מחוגי החברה הגבוה (ורונסקי נשאר חי ובועת- בעודו יורה בסוס הלא ממושמע). ורוסקי ואנה חיים בחטא, אנה מביאה ממנו ילד, וורוסקי מקריח וממשיך בקרירה צבאית (כזאת שיהיה קרוב לאנה, בכך משתכר פחות ולא נלחם בחזית).
"לאחר שפסל כך את רעיון הדו-קרב, התחיל אלכסיי אלכסנדרוביץ' להרהר בגירושים(...) בכל המקרים האלה ויתר הבעל על אשתו הבוגדת או מכר אותה, כך שאף על פי שהייתה אסורה בנישואים בשל חטאה, הייתה עוברת בכל-זאת לחיות עם בעל חדש, וכביכול אף שבאה עמו בברית-נישואים, שהגושפנקה החוקית הייתה למראית עין בלבד. ואילו במקרה שלו ראה אלכסיי אלכסנדרוביץ' שגירושים חוקיים (...) הוכחת חטאה של אשתו שסרחה- אלה אינם באים בחשבון כלל(...) הן עלולות להשפיל את כבודו שלו" (ע"מ 364-363, חלק 13, חלק שלישי).
לאלכסיי אלכנדרוביץ' העובד במשרה ממשלתית רבת-חשיבות שוקל לצאת לדו-קרב עם ורונסקי וכך לזכות באשתו. הוא מגיע לקן האוהבים שלהם ומביא לאנה מכתב שאומר לה לשוב למוסקבה (עליו) וכסף לרכבת. לבסוף אנה בוחרת להישאר עם ורונסקי ללא נישואים כלשהם. מסעי תענוגות באיטליה והחזרה לרוסיה. אנה חווה את היחס עליה מאישה שהייתה פעם הגבירה הראשונה של חוגי האצולה המוסקבאית, ולאחר הפרידה מאלכסיי- מרעייה-לנאהבת- היא זוכה לבוז באופרות שכה אהבה, לכול מקום בפטרבורג מסתכלים עליה בבוז. ביציאתה האחרונה עם ורונסקי- "קיטי! אותה קיטי עצמה, שוורוסקי היה מאוהב בה", חשבה אנה. "זו היא שוורנסקי נזכר בה מתוך אהבה. הוא מצטער על שלא נשאה אותה לאשה. ואילו בי הוא נזכר מתוך שנאה, ומתחרט על הקשר שקשר איתי (ע"מ 963, פרק 28, חלק 7).
בבית של דולי מתוודעת אנה קרנינה לקיטי- לאחר שהתחתנה באושר עם הגיבור הסמוי של העלילה (קוסטנטין לוין) אנה נעלמת אל עבר תחנת הרכת עם אחיה:
"האהבה שלי נעשית סוערת ואנוכית יותר ויותר, ואילו האהבה שלו הולכת ודועכת (...) זו הסיבה שאנחנו נפרדים," (...) "ובתשוקה הזאת שלי אני מעוררת בו גועל,והוא מעורר בי זעם, ולא ייתכן אחרת. כלום לא ברור לי שהוא לא ירמה אותי, שאין בדעתו להשתדך אל סורוקינה, שאינו מאוהב בקיטי וגם לא יבגוד בי?". (ע"מ 971-970).

כמו שאנה הכירה את ורונסקי בתחנת רכבת בפטרבורג ומישהו סיים את חייו בעקבות שגגה של הנהג- כך תימצא אנה את קצה, באותה תחנת רכבת בשעה לילית. טולסטוי מסיים את הרומן ברכת שלוקח קוסטנטין לוין ליעדו החדש עם קיטי אל עבר אחוזתם הכפרית, וכך קיטי האצילה מתחתנת עם מוז'יק וחייה אתו באושר .
הרומן "אנה קרנינה" הוגדר כ "יצירת אמנות חסרת פגמים" (דוסטויבסקי). טולסטוי התחבט עם עצמו איך לכתוב לאחר יצירה שכזו. הוא הצליח לגולל את החיים ברוסיה של התקופה ולעמיד דיוקן מפורט של המצב האנושי- מבחינה אלגורית האצולה (אנה קרנינה) תבוא על קצה ויעלו
המוז ‘יקים ו הפרולטריון (קוסטנטין לווין, לאחר מות הסופר) לשלטון, ובכך אפשר להגיד שלב ניקולייביץ' טולסטוי חזה את העתיד לבוא.

על ביקורתי הקודמת השיגה קוראת המכונה 'שונרא החתול' על חוסר הערכים שבי, כיוון - שבין היתר - החזרתי לחנות ספר שקיבלתי במתנה לאחר שקראתי בו איזה פרק או שניים. לא שיש לי משהו נגד ביקורות מהסוג הזה. הרי לכל אחד הזכות להיות אידיוט, אבל מה שמעניין באמת הוא האופן בו בני האדם מתייחסים לביטוי ערכים.

'אנה קארנינה' הוא ספר המתאים בדיוק לדיון מהסוג הזה. אוסף הנסיבות והמקריות בחייה של אנה מציב אותה בפני דילמות שלא כל בני האדם מתנסים בהן, כאלה המעמידות את כל העקרונות באור חיוור וגורמות למושג 'ערכים' להיות נפוח וריקני, מה שנותן אישור לאחרים לחלק ציונים לערכים של אנשים אחרים. המושג ערכים הוא כל כך גדול ומלא משמעויות שכל התייחסות אליו תיגע רק בקצה קצהו, ותקבל צורה חדשה עם כל התייחסות אחרת. ואני כמובן לא מדבר על הערכים הבסיסיים והחד משמעיים אותם לומדים ילדי הגן ושמהתייחסותם חלקנו מסרבים להשתחרר.

טולסטוי מדייק כשהוא מתאר את הרגשות הנאצלים של בני האדם, ואת הסוציולוגיה במלוא מורכבותה של החברה האנושית , ועל אף שאני מעדיף את הרוסי שלי מדוכא וחמור סבר כדוסטוייבסקי, נהניתי מאוד מקריאת הספר הכל כך אנושי הזה, מאהבת עבודת האדמה והקשר בין איכר לארצו שבו, ואני ממליץ עליו בחום.
גם לך שונרא, יש סיכוי שתלמדי ממנו משהו על ערכים.