“La disubbidienza "אי-ציות", 1950. אלברטו מורביה כותב את סיפור בגרותו של לוקה- נער בן 15, נער 'גבה קומה' , אבל עם 'כתפיים צנומות', שלא מציית להוריו ויעודו – לסיים 12 שנות לימוד ולסיים תואר במשפטים כמו שאמו רוצה. "אי-ציות"- הוא מעשיית 'פיטר פן' קלאסית, עודות לוקה החולמני והילדותי שמתחמק ממטלות החיים ועושה ככול העולה על רוחו, עד הפרידה הבלתי-נמנעת מבית-ילדותו והוריו. על הדרך ישנם יחסים אפלטוניים עם הדודה בת ה-35 ו האומנת של ילדיה. ויחסים מיניים עם אחות בשלה שלא שולטת בעצמה... עד שלוקה יבין שהמשיכה שלו לאי ציות/ התאבדות... לא חשובה והוא יכול לחיות את חייו גם בלי להרוג את עצמו. הספר נפתח כשלוקה והוריו נטולי השם נמצאים בחופשה. הם יושבים במסעדה, לוקה והאם רעבים, אך האב מחליט שילכו במקום לשוק לקנות את המצרכים ויבשלו בבית, לאחר שבמסעדה הכול יקר ואין שירות. הם לוקחים את הרכבת הבייתה, ולוקה הצעיר יהרהר בחייו והוריו חמורי הסבר. לוקה אמביוולנטי לגבי בית הספר, חבריו- וירג'יניו ומריו מכיתתו באינטראקציה אתו, וירג'יניו אומר לו שיבוא עם הכדור כדורגל שלו לשחק אחרי בית-הספר, לוקה ינפנף אותו, הוא תולה את מבטחיו במריו- תלמיד מצטיין בכיתה, אולי הוא יכול לקנות את הפריטים יקרי הערך שכבר לו חושק בהם יותר- ספרים, כדור הכדורגל והנורא מכול- אוסף הבולים המשפחתי... מורביה מכניס את התפיסה הדתית שלו, לאחר שלוקה בא לחדר הוריו, להתפלל לתמונת דיוקן המדונה התלוי מעל למיתתם : 1.הילדות הניזונה 'מאי-שנאת התפילה'- כך לוקה היה רגיל להתפלל עם אמו ואביו בלילות מול דיוקן המדונה. 2. שנאה/חוסר צייתנות לתפילה ולדיוקן המדונה, משום שהיא 'מציתה את דמיונו'- תמונת המדונה עם בנה בזרועותיה , כבר בלתי נסבלת לאחר גיל הילדות. כפי שהמדונה /האם בלתי מושגת בבגרות... לוקה נופל לחוסר אמונה, לאחר שהוריו חושפים בפניו שכול תכלית תמונת המדונה הקדושה, היא הסתרת הכספת שנפתחת ב BBSS וכול היקר בא , ושם מצויים כול אותם מסמכים ומזומנים שלוקה מבין שהם מטרת חייהם , אך לא מטרת חייו. "בין חבריו היה נער שקט, קפדן, בטוח(..) פולי. הוא מוכר לו את אוסף הבולים המשפחתי יקר הערך. "אחרי שהלך פולי, חשב לוקה על הדרך שבה יוכל להיפטר מהספרים.(..) רובם היו ספרי הרפתקה, ספרי מתח ורומניים היסטורים". (..) "מספרם של כול הספרים השונים האלה יחד היה עגול-שלוש מאות". כולל ספרי לימוד... "לוקה היסס ואז עלה רעיון במוחו. הוא יציא למוכר עסקת חבילה הכוללת את הספרים ואת הצעצועים ואת אבזרי הספורט. כך ייפטר בבת אחת מכל מה שהיה בבעלותו." (ע"מ 37, 40,42). לוקה מוכר למוכר את אוסף הספרים, כדור כדורגל, תאתרון בובות , כפפות אגרוף וספינת מפרש. את הבולים הוא מביא לפולי. עם מעט הכסף שהשיג הוא רוצה לקנות פטיפון, ואמו אמרה לו שאם יצטיין בלימודים היא תקנה לו תקליטים. "למה לא תבוא לבקר אותי בבית שלי",(..) ביום חמישי אני לא הולכת לדודה שלך.. בוא לבקר אותי ביום ראשון הקרוב(ע"מ 73) "(..) לבוא היום? נדמה לי שהיא מהרהרת רגע, ואחר"כ ענתה: לא... אני באמת לא מרגישה כ"כ טוב(ע"מ 81). "היא מרגישה רע... מרגישה רע מאוד; "מצא אישה גוססת במקום שציפה בו לפגישת אוהבים". (ע"מ 85). לוקה לא הולך יותר לבית-הספר. מסרב לאכול (אפילו את העוגה שאבא שלו קנה לו). המשפחה נוסעת לדודה בת ה 35 של לוקה, היא מתבכיינת על מר גורלה, אם ל3 ילדים. האומנת מקלילה את האווירה- מחבואים בחושך. לוקה תופס אותה בחשכה, והיא מזמינה אותו לבית הוריה (ברובע הישן 'העתיק' והמכובד של העיר). ביום ראשון למחרת לוקה מסתובב בגני העיר, רואה אריה וחושב לעצמו שלא בא לו שיקרעו אותו לגזרים... שבוע אחר"כ לוקה במצב מעורער נפשית ומחליט לפגוש אותה, אך בטלפון היא אומרת לו את מר גורלה... "לפני בניין בית הספר הלך והצטמצם לנגד עיני ההמון השחור של תלמידים, נבלע במהירות בתוך לוע השאר הישן האפור" "ביינתים התיישב גם המורה במקומו: "(..) המורה בדק את רשימת התלמידים ביומן' ואחר"כ הביט בכיתה, ראה את לוקה ושאל בשלווה: "מה קורה לך , מאנסי?". "עכשיו כול הכיתה הסיטה בלוקה,(..) המורה נעץ את מבטו בלוקה, והוסיף בקול עדין יותר: יש לך משהו להגיד? "אין לי מה להגיד" אנה לוקה והתיישב פתאום.. הכיתה נשמה לרווחה". "אינך מרגיש טוב... תלבש את המעיל ותלך הבייתה... נדבר על זה בעוד כמה ימים. (..) ככה זה, אם אדם לא מסכים להיות מה שאחרים רוצים שיהיה או חושבים שהוא, הוא נענש ונחשב לחולה".(ע"מ 95,96,102). לאחר מה שקרה עם האומנת, וחוסר ציותו של התלמיד הכושל לוקה להיות כאחד מן המניין, המורה מכריח אותו לקרוא קטע מהקומדיה האלוהית של דנטה, מול כול הכיתה, באיטליה של שנות ה-40... היום היו נותנים לנער ציפרלקס וההורים של הילד היו באים בתלונות לבית-הספר ולמורה שצריך לחדול, במקום שהתלמיד ישבוק את כבודו ... "האחות התעכבה זמן-מה, אולי חיכתה שהאמבט יתמלא; פתאום פרצה לחדר מתנשמת ומתנשפת, לקחה את החלוק, החזיקה אותו פתוח , מול לוקה ואמרה : קדימה, מהר... האמבטיה מוכנה... לקום בבקשה". (..)"באטיות אך בהחלטיות גמורה, היא הסירה לגמרי את כותונת והטילה אותה על הריצפה; ונעמדה עירומה לעייני לוקה. (..) "הוא הרגיש איך ידה של האישה נגעה בו לאט לאורך גופו, חיפשה את איבר מינו, ואחרי שמצאה אותו אחזה בכוח בבסיסו, כמעט כאילו רצתה לתלוש אותו ממקומו, והחדירה אותו לתוך איבר המין שלה. הוא הרגיש בדיוק איך היא אוחזת אותו בידיה ומכניסה אותו ביראת קודש למחילה מסתורית המוקדשת לפולחן כלשהו". (ע"מ 139,123). לוקה נושר מהלימודים, חולה. הוריו כבר התייאשו ממנו. לפני שחלה פיזית, אלא סתם היה סהרורי אמא שלו אמרה שינסע לחו"ל, אולי באמריקה יהיה טוב? כאשר הוא חולה בחום וקודח, מיד קוראים לאחות מוסמכת שעושה לו אמבטיות ארוטיות... וכך לוקה- הפיטר-פן הנצחי נאלץ לעזוב את בית-הוריו בצער רב לסנטריום... לדעת אליבא דמורביה "אי ציות" עוסק ב'גאולה נפשית ומינית. מנגד מבקר אחר- אדוארדו סאנגוינטי- טוען שהמין אינו יכול להציל את לוקה, שכן הוא אחד מקורבנותיה בעצמו... "אי ציות" של אלברטו מורביה מביא מסע חניכה מורבידי של נער תמים שלא רוצה להיות סתם עוד מישהו רנדומלי כמו כולם ופוחד למצוא את מקומו בחברה. מן פיטר-פן טראגי הנופל ליצריו. מומלץ לחובבי ספרות המאה ה-20, שעוד נותר בהם אינפנטיליות כלשהי”

“הסיפור הזה הוא על פניו מסע התבגרות של נער מתבגר. מסע נפשי, או יהיה נכון לומר כי זהו תהליך נפשי הדרגתי ומועצם. אך יותר מאשר זה מסע התבגרות, זה ניסיון חי להתמודד עם האשליה שנותרה לה לאחר שאנחנו מקלפים מאיתנו את ערפל התמימות, אם נקרא לזה כך, אותו ערפל שהילדות בדרך כלל מייצגת בצורה מאוד מוחצנת. איננו יודעים מתי מתחיל אותו תהליך, או מהי נקודת הזמן הנכונה להעריך. כשאנחנו כבר מתוודעים אל הגיבור, העולם המשתקף דרך עיניו שונה בהרבה מזה שהוא הכיר והצורך שלו להתמודד איתו מציב בפניו דילמות לא פשוטות. מחד גיסא הוא מעוניין לשמר את האינדיבידואל שבו, כלומר את האינדיבידואל שהיה קיים, מאותו " סדר ישן ", ומבלי לקחת חלק בעולם "החדש" שמצטייר לפניו. מבלי לזהם את עצמו. הוא סולד מפניו, ממה שהעולם הזה מציע לו ומייצג. הוא לא רואה תכלית בקיומו. ומאידך גיסא הוא איננו מודע עדיין לתהליך שאמור לעצב אותו. הוא נע מתוך הרס, מתוך תחושת חובה להמית דבר, אם לא את עצמו, ומתוך הבנה עיקשת שלא רואה מוצא אחר ושוב מדובר על גיבור צעיר שאינו רואה תכלית בקיומו. הוא אינו מודע למה שהוא אמור לחוות, ולכן הוא רואה את דבר השלילה כמוצא היחיד שנותר. אי אפשר להגיד שההתבגרות הזו היא יציאה חלקה מהעלטה אל האור. [ או להפך ] הוא למעשה חווה חבלי לידה אשר מקרבים את מותו או לפחות מייצגים תהליך שנמוג אט אט אך גם גובים ממנו את המחיר הנדרש לכך . הוא מתנתק בתהליכים ממוקדים. אין פה דחפים אמוציונליים, אלא תהליך קר ומחושב. אנחנו רואים בעיקר את הפגיעות במצבו הפיזי. הוא חווה את הלכי הנפש ומביע אותם במישור הממשי. החיים דורשים בו, הם דורשים בו בבית הספר מתוך הדחף לשאפתנות, או מתוך אותה החמדנות שבאהבת ההורים ואף באקטים המיניים שהוא חווה לראשונה. ישנה בכך חזרה עיקשת. הוא "חוזר" ומקבל את ההתנייה שהחברה מציבה. אך החיים לא מכניעים אותו, לא מכפיפים את מרותם עליו. התהליך הנפשי נשמר, הוא חלק אינדיבידואלי שאמור להתקיים חרף תוצאותיו. הוא מקבל עליו את הפשרה מתוך "ההתבגרות" שלו. לא מתוך כניעה אלא מתוך השלמה. נשאלת השאלה מהי אותה התבגרות. כי יותר מאשר זו התבגרות של נער. זו התבגרות של חברה שממאנת להכיר בעצמה. זו חברה שתכליתה חידלון. הגיבור תכליתו להפסיק להתקיים. יש פה סלידה עמוקה מחברה שמייצרת אשליה, אי נכונות, פגם. אך הגיבור ימשיך להתקיים, כי אם מתוך פשרה לקיומו. מבנה הסיפור פשוט, אין הרבה דמויות, אין תנועה, אין אוטוסטרדה, אין יותר מידי מבנה דיאלוגי. ולכן אין לצפות ל'עלילה' . אף אותן דמויות הן לא יותר מאשר תפאורה נעה בתוך הלכי נפשו של הגיבור. וכך גם העלילה עצמה. אנחנו נעים באותה תנועה עיקשת אל תוך הלכי הנפש שהגיבור מייצג או נכון יותר מביע. האם יש כיוון מסוים? בהחלט. לסיכום, ניתן לומר כי היא ללא ספק יוצרת אדם מודע יותר, אם כי הרסני פחות לעצמו. הסיפור הזה בעיניי לא רק כתוב היטב, אלא מגיע לידי שלמות. לסיכום : ספר מופת.”

“הספר הזה נכלל ברשימת הספרות הקלאסית של איטליה, ואני מוכרח להודות שלמרות שאני קורא גם ספרות מתורגמת של ספרים שאני לא יכול לקרוא אותם בשפת מקור, פרט לאיטאלו קאלווינו ב-"אם בלילה חורפי עובר אורח" אלברטו מוראביה הוא אולי הסופר האיטלקי השני שיוצא לי לקרוא, ואני לשמחתי מוצא כי לא פחות מהחיבור שלי לסרטים כמו של פליני אני מוצא חיבור מיוחד גם לספרים של הסופרים הללו. הספר הוא לכאורה רומן חניכה המביא את סיפורו של ילד מתבגר בשם לוקה אבל עד כמה הוא שונה או דומה לסופר עצמו, אלברטו מוראביה שבגיל תשע לקה בזיהום, שגרם לו לבלות זמן רב בבתי-מרפא לאורך חייו? נראה שרק הקוראים רשאים לקבוע. אני לא מבין את אלו ש"התרגשו" (במרכאות) מהספר שיש בו משהו מהספרות הארוטית, אבל מפה ועד להשוות את זה לחנוך לוין לדעתי ארוכה הדרך. מיותר לומר שכבודו של כל אחד מהם במקומו מונח, ואחרי הכל ספר כמו "שיר השירים" נועז יותר, אז בבקשה להרגיע. אני חשתי הזדהות עמוקה עם לוקה עד כי עברה במוחי מחשבה שאחרי הכל ספרים לא רק שמספרים כאמור משהו מעולמו של מי שהעלה אותם על הכתב אלא גם של אלו שמצאו לנכון לקרוא אותם ולשמור עליהם בספריה הפרטית שלהם. אם הזכרתי בהתחלת דבריי את ענין הקולנוע ואולי לא בכדי ספריו של מוראביה הפכו לסרטים שבוימו בידי ויטוריו דה-סיקה, גודאר וברטולוצ'י, אני מבקש לעלות את העניין שיש ספרים עם הקדמות שמובילות את הקוראים אחר כבוד לתוך העלילה ויש בניגוד אליהם ספרים אחרים שבהם אחרית דבר. זה מזכיר לי את הזמנים בהם שלא כמו היום רשימת הקרדיטים התגלגלה בתחילת הסרטים, כשההבדל האולי ברור הוא שבספרים במקרה של האחרית זה בכדי לא לקלקל בכל מיני ציטוטים שנלקחו מהעלילה. אתם מוזמנים לצחוק עליי אבל הפרידה מהספר היתה כלכך קשה לי שלא רק שלא ויתרתי על קריאת האחרית אלא שהוספתי לקרוא על הסופר ואז גיליתי שפרט לכך שהספר חזה את מרד הסטודנטים בשנות ה-60' (לא פחות מ-20 שנה לפני שהוא התרחש) הוא חלק מהכתיבה של סופר שחי במחתרת ושרד את הצנזורה של הרודן מוסוליני. עובדה מעניינת שבאותה תקופה נוצר קשר בין מוראביה לאלזה מורנטה שהיתה אשתו ונודעה בכישרון הכתיבה שלה בזכות עצמה. יש להם אולי סגנונות כתיבה שונים אבל אני בכל זאת מעדיף את הכתיבה שלו על פני הכתיבה שלה, ובעיקר בזכות התמצית שכאילו שומרת אותו בשיא, בפסגה ספרותית מעל לזמן.”

“קריאה פוסטמודרנית של טקסטים אין עניינה בהתעכבות על אודות עולמו של המחבר. היא אינה שואלת שאלה מסורתית דוגמת – "למה התכוון המחבר". קריאה שכזו תתמקד בקורא ובעולם המושגים האישי-תרבותי שלו בלבד. היינו, בעולם המושגים של האני, "שלי", וגם אם יאמרו לי כי ג'ק המרטש שאב השראה מ"הבשורה על פי לוקס", לא תהיה לי ברירה אלא לקבל זאת כפרשנות מעוותת אך תקפה. כך למשל, סוף ספרו של מורביה, אי-ציות, יכול להיות גם טראגי וגם טוב באותה המידה. הדבר תלוי בהשקפת עולמו האפיסטמולוגית של הקורא, ובהשקפת עולמו בלבד. ברומן קצר זה, שנכתב שלוש שנים לאחר מלחמת העולם השניה, מציג מורביה תמונת עולם אקזיסטנציאליסטית, מנקודת מבטו של לוּקה, נער מתבגר הגדל במשפחה בורגנית. המחבר בוחר להציג את סתמיות הקיום באמצעות עולמו של נער אשר עולם שלם של תוכן הונחת עליו, ובפיקחותו מצליח ללא כל קושי לזהות את התרמית הגדולה, התרמית שפילוסופים קדומים לא עלו עליה לפניו – החיים שלי הם למעשה זיוף אחד גדול, וכל תשוקותיי זיוף, וכדי לחיות באמת אני צריך להרוס את חיי, רכושי ותשוקותיי, ולמות. החיים והמוות עוברים יחדיו כחוט השני לאורך כל שלבי הרומן. בניגוד לנרטיב המקובל, אין החיים מייצגים את הטוב והמוות מייצג את הרע, להיפך, החיים והמוות מתערבבים להם יחד עם מושגי הטוב והרע, הנכון והלא נכון, האמיתי והמזויף, ובינות כל אותן מושגים ניצב נער מתבגר אשר מחליט לסרב לחיים ולמות. השאלה שעולה לאורך כל הספר בצורה בלתי מודעת היא – מה הם החיים. מורביה מנדב לנו אך ורק את הכלים (או הסוכנים) בהם החיים עושים שימוש – מבוגרים, מורים, נשים עֹגבניות וכדומה, אך אינו מדבר על תכנם של החיים, ובהתאם לזאת עולה השאלה: מהו המוות. אם המוות הוא ההיפך של החיים, וכל שידוע לנו על החיים הוא היכרות רדודה עם סוכני-ביצוע ולא עם הדבר האמיתי, מה קורה לו למוות? המוות הוא הכוכב הגדול של הרומן הזה, המוות נקשר במות האדם היחיד הביולוגי, אך יהיה זה לעג לרש לחשוב שהמוות במקרה זה מוצג כעניין ביולוגי ולא עניין פילוסופי. מוות מתרחש במקומות הנעלמים: בחדרי חדרים, במקומות המוסתרים ע"י התרבות ההגמונית, בשיכוני העוני, במקלטים, בחדרי המיטות, במוחות הקודחים של בני האדם שנאסרו על לא עוול בכפם, בהזיות המיניות ובחלומות שחושפים בפנינו את הדבר שכה רצינו לראות – את עצמנו, ולא ראינו ולא נראה, כי החיים עמוסי השווא והסרק שנכפו על היחיד הביולוגי לא יכולים לספק קרקע פוריה לצמיחתו של יחיד אותנטי שמאמין ביכולתו לברוא עולם מושגים מאפס ללא פחד, באומץ, ללא ירידה למחתרת התת-תרבותית שמנחמת מחד, אך גם מעצימה את תחושת הניכור מאידך. אם כן, המוות בספר זה הוא החיים, והחיים הם המוות. אי-הציות הוא הציות למקום שנשאר חסר השפעה, והציות הוא אי-הציות לאותו המקום בדיוק. אם סוף הוא טוב הוא גם יכול להיות סוף רע, וזאת מבלי לגרוע או להוסיף ולו מילה אחת מהטקסט הכתוב. הסוף של הספר הזה, וזה מה שעושה אותו ספר כל כך טוב, זה שהוא מצליח להתל בקוראים שלו, מהתלה בין-דורית אולי, מהתלה הרמנויטית, שבה הקורא הפוסטמודרני חש כי לפניו רומן מסורתי סטנדרטי בעל סוף טוב עם "חזרה לתלם" צפויה מראש. והנה, לאחר זמן מה של מחשבות, עניין עולמו צץ, והוא מתחיל להתנועע בחוסר נוחות בכיסאו, מורביה השאיר את לוקה בחיים והרג אותו באותו הזמן. אם כך, האם המוות הוא הטוב או הרע? הנה המקום בו יש להתאמץ לא להכנס לעולמו של מורביה, שכן הוא רק זה שהחליט להשאירו בחיים ולמעשה להורגו, ו"אני" אצטרך לשבת לבדי ולדבר עם רוחות שנולדו ב-1948 וחיות עכשיו במוחי - באיזה אופן חי גיבורו של מורביה ובאיזה אופן הוא מת ברגעים שהוא עולה מעלה אל ההרים בסופה של הנובלה? באיזה אופן אנו מתים ובאיזה אופן אנו חיים ברגעים אלה ממש? האם כל נשימתנו מייצגת חיים, והאם אפשר לדבר על המוות רק במונחים ביולוגים או במונחים של כחש עצמי להיותי האדם הראשון, שכל כבלי אשליה וכל תשוקותיי ויציריי האפלים ביותר הם המוות הקודר שמאיים על חיי החברה, והחיים הבוערים בי שילכו וידעכו כל עוד אמשיך לסרב במחשכי החיים ולציית באור היום של המוות. [?] מורביה מציג את השאלה הזאת בפנינו מבלי שידע. הוא דורש מאיתנו מבט פנימה על תהליכי עומק נפשיים המתרחשים בתוכנו וזאת ביחס לתהליכי רוחב סוציולוגיים תרבותיים המתרחשים מחוצה לנו. שיהיה לנו בהצלחה.”

“La disubbidienza "אי-ציות", 1950. אלברטו מורביה כותב את סיפור בגרותו של לוקה- נער בן 15, נער 'גבה קומה' , אבל עם 'כתפיים צנומות', שלא מציית להוריו ויעודו – לסיים 12 שנות לימוד ולסיים תואר במשפטים כמו שאמו רוצה. "אי-ציות"- הוא מעשיית 'פיטר פן' קלאסית, עודות לוקה החולמני והילדותי שמתחמק ממטלות החיים ועושה ככול העולה על רוחו, עד הפרידה הבלתי-נמנעת מבית-ילדותו והוריו. על הדרך ישנם יחסים אפלטוניים עם הדודה בת ה-35 ו האומנת של ילדיה. ויחסים מיניים עם אחות בשלה שלא שולטת בעצמה... עד שלוקה יבין שהמשיכה שלו לאי ציות/ התאבדות... לא חשובה והוא יכול לחיות את חייו גם בלי להרוג את עצמו. הספר נפתח כשלוקה והוריו נטולי השם נמצאים בחופשה. הם יושבים במסעדה, לוקה והאם רעבים, אך האב מחליט שילכו במקום לשוק לקנות את המצרכים ויבשלו בבית, לאחר שבמסעדה הכול יקר ואין שירות. הם לוקחים את הרכבת הבייתה, ולוקה הצעיר יהרהר בחייו והוריו חמורי הסבר. לוקה אמביוולנטי לגבי בית הספר, חבריו- וירג'יניו ומריו מכיתתו באינטראקציה אתו, וירג'יניו אומר לו שיבוא עם הכדור כדורגל שלו לשחק אחרי בית-הספר, לוקה ינפנף אותו, הוא תולה את מבטחיו במריו- תלמיד מצטיין בכיתה, אולי הוא יכול לקנות את הפריטים יקרי הערך שכבר לו חושק בהם יותר- ספרים, כדור הכדורגל והנורא מכול- אוסף הבולים המשפחתי... מורביה מכניס את התפיסה הדתית שלו, לאחר שלוקה בא לחדר הוריו, להתפלל לתמונת דיוקן המדונה התלוי מעל למיתתם : 1.הילדות הניזונה 'מאי-שנאת התפילה'- כך לוקה היה רגיל להתפלל עם אמו ואביו בלילות מול דיוקן המדונה. 2. שנאה/חוסר צייתנות לתפילה ולדיוקן המדונה, משום שהיא 'מציתה את דמיונו'- תמונת המדונה עם בנה בזרועותיה , כבר בלתי נסבלת לאחר גיל הילדות. כפי שהמדונה /האם בלתי מושגת בבגרות... לוקה נופל לחוסר אמונה, לאחר שהוריו חושפים בפניו שכול תכלית תמונת המדונה הקדושה, היא הסתרת הכספת שנפתחת ב BBSS וכול היקר בא , ושם מצויים כול אותם מסמכים ומזומנים שלוקה מבין שהם מטרת חייהם , אך לא מטרת חייו. "בין חבריו היה נער שקט, קפדן, בטוח(..) פולי. הוא מוכר לו את אוסף הבולים המשפחתי יקר הערך. "אחרי שהלך פולי, חשב לוקה על הדרך שבה יוכל להיפטר מהספרים.(..) רובם היו ספרי הרפתקה, ספרי מתח ורומניים היסטורים". (..) "מספרם של כול הספרים השונים האלה יחד היה עגול-שלוש מאות". כולל ספרי לימוד... "לוקה היסס ואז עלה רעיון במוחו. הוא יציא למוכר עסקת חבילה הכוללת את הספרים ואת הצעצועים ואת אבזרי הספורט. כך ייפטר בבת אחת מכל מה שהיה בבעלותו." (ע"מ 37, 40,42). לוקה מוכר למוכר את אוסף הספרים, כדור כדורגל, תאתרון בובות , כפפות אגרוף וספינת מפרש. את הבולים הוא מביא לפולי. עם מעט הכסף שהשיג הוא רוצה לקנות פטיפון, ואמו אמרה לו שאם יצטיין בלימודים היא תקנה לו תקליטים. "למה לא תבוא לבקר אותי בבית שלי",(..) ביום חמישי אני לא הולכת לדודה שלך.. בוא לבקר אותי ביום ראשון הקרוב(ע"מ 73) "(..) לבוא היום? נדמה לי שהיא מהרהרת רגע, ואחר"כ ענתה: לא... אני באמת לא מרגישה כ"כ טוב(ע"מ 81). "היא מרגישה רע... מרגישה רע מאוד; "מצא אישה גוססת במקום שציפה בו לפגישת אוהבים". (ע"מ 85). לוקה לא הולך יותר לבית-הספר. מסרב לאכול (אפילו את העוגה שאבא שלו קנה לו). המשפחה נוסעת לדודה בת ה 35 של לוקה, היא מתבכיינת על מר גורלה, אם ל3 ילדים. האומנת מקלילה את האווירה- מחבואים בחושך. לוקה תופס אותה בחשכה, והיא מזמינה אותו לבית הוריה (ברובע הישן 'העתיק' והמכובד של העיר). ביום ראשון למחרת לוקה מסתובב בגני העיר, רואה אריה וחושב לעצמו שלא בא לו שיקרעו אותו לגזרים... שבוע אחר"כ לוקה במצב מעורער נפשית ומחליט לפגוש אותה, אך בטלפון היא אומרת לו את מר גורלה... "לפני בניין בית הספר הלך והצטמצם לנגד עיני ההמון השחור של תלמידים, נבלע במהירות בתוך לוע השאר הישן האפור" "ביינתים התיישב גם המורה במקומו: "(..) המורה בדק את רשימת התלמידים ביומן' ואחר"כ הביט בכיתה, ראה את לוקה ושאל בשלווה: "מה קורה לך , מאנסי?". "עכשיו כול הכיתה הסיטה בלוקה,(..) המורה נעץ את מבטו בלוקה, והוסיף בקול עדין יותר: יש לך משהו להגיד? "אין לי מה להגיד" אנה לוקה והתיישב פתאום.. הכיתה נשמה לרווחה". "אינך מרגיש טוב... תלבש את המעיל ותלך הבייתה... נדבר על זה בעוד כמה ימים. (..) ככה זה, אם אדם לא מסכים להיות מה שאחרים רוצים שיהיה או חושבים שהוא, הוא נענש ונחשב לחולה".(ע"מ 95,96,102). לאחר מה שקרה עם האומנת, וחוסר ציותו של התלמיד הכושל לוקה להיות כאחד מן המניין, המורה מכריח אותו לקרוא קטע מהקומדיה האלוהית של דנטה, מול כול הכיתה, באיטליה של שנות ה-40... היום היו נותנים לנער ציפרלקס וההורים של הילד היו באים בתלונות לבית-הספר ולמורה שצריך לחדול, במקום שהתלמיד ישבוק את כבודו ... "האחות התעכבה זמן-מה, אולי חיכתה שהאמבט יתמלא; פתאום פרצה לחדר מתנשמת ומתנשפת, לקחה את החלוק, החזיקה אותו פתוח , מול לוקה ואמרה : קדימה, מהר... האמבטיה מוכנה... לקום בבקשה". (..)"באטיות אך בהחלטיות גמורה, היא הסירה לגמרי את כותונת והטילה אותה על הריצפה; ונעמדה עירומה לעייני לוקה. (..) "הוא הרגיש איך ידה של האישה נגעה בו לאט לאורך גופו, חיפשה את איבר מינו, ואחרי שמצאה אותו אחזה בכוח בבסיסו, כמעט כאילו רצתה לתלוש אותו ממקומו, והחדירה אותו לתוך איבר המין שלה. הוא הרגיש בדיוק איך היא אוחזת אותו בידיה ומכניסה אותו ביראת קודש למחילה מסתורית המוקדשת לפולחן כלשהו". (ע"מ 139,123). לוקה נושר מהלימודים, חולה. הוריו כבר התייאשו ממנו. לפני שחלה פיזית, אלא סתם היה סהרורי אמא שלו אמרה שינסע לחו"ל, אולי באמריקה יהיה טוב? כאשר הוא חולה בחום וקודח, מיד קוראים לאחות מוסמכת שעושה לו אמבטיות ארוטיות... וכך לוקה- הפיטר-פן הנצחי נאלץ לעזוב את בית-הוריו בצער רב לסנטריום... לדעת אליבא דמורביה "אי ציות" עוסק ב'גאולה נפשית ומינית. מנגד מבקר אחר- אדוארדו סאנגוינטי- טוען שהמין אינו יכול להציל את לוקה, שכן הוא אחד מקורבנותיה בעצמו... "אי ציות" של אלברטו מורביה מביא מסע חניכה מורבידי של נער תמים שלא רוצה להיות סתם עוד מישהו רנדומלי כמו כולם ופוחד למצוא את מקומו בחברה. מן פיטר-פן טראגי הנופל ליצריו. מומלץ לחובבי ספרות המאה ה-20, שעוד נותר בהם אינפנטיליות כלשהי”

“הסיפור הזה הוא על פניו מסע התבגרות של נער מתבגר. מסע נפשי, או יהיה נכון לומר כי זהו תהליך נפשי הדרגתי ומועצם. אך יותר מאשר זה מסע התבגרות, זה ניסיון חי להתמודד עם האשליה שנותרה לה לאחר שאנחנו מקלפים מאיתנו את ערפל התמימות, אם נקרא לזה כך, אותו ערפל שהילדות בדרך כלל מייצגת בצורה מאוד מוחצנת. איננו יודעים מתי מתחיל אותו תהליך, או מהי נקודת הזמן הנכונה להעריך. כשאנחנו כבר מתוודעים אל הגיבור, העולם המשתקף דרך עיניו שונה בהרבה מזה שהוא הכיר והצורך שלו להתמודד איתו מציב בפניו דילמות לא פשוטות. מחד גיסא הוא מעוניין לשמר את האינדיבידואל שבו, כלומר את האינדיבידואל שהיה קיים, מאותו " סדר ישן ", ומבלי לקחת חלק בעולם "החדש" שמצטייר לפניו. מבלי לזהם את עצמו. הוא סולד מפניו, ממה שהעולם הזה מציע לו ומייצג. הוא לא רואה תכלית בקיומו. ומאידך גיסא הוא איננו מודע עדיין לתהליך שאמור לעצב אותו. הוא נע מתוך הרס, מתוך תחושת חובה להמית דבר, אם לא את עצמו, ומתוך הבנה עיקשת שלא רואה מוצא אחר ושוב מדובר על גיבור צעיר שאינו רואה תכלית בקיומו. הוא אינו מודע למה שהוא אמור לחוות, ולכן הוא רואה את דבר השלילה כמוצא היחיד שנותר. אי אפשר להגיד שההתבגרות הזו היא יציאה חלקה מהעלטה אל האור. [ או להפך ] הוא למעשה חווה חבלי לידה אשר מקרבים את מותו או לפחות מייצגים תהליך שנמוג אט אט אך גם גובים ממנו את המחיר הנדרש לכך . הוא מתנתק בתהליכים ממוקדים. אין פה דחפים אמוציונליים, אלא תהליך קר ומחושב. אנחנו רואים בעיקר את הפגיעות במצבו הפיזי. הוא חווה את הלכי הנפש ומביע אותם במישור הממשי. החיים דורשים בו, הם דורשים בו בבית הספר מתוך הדחף לשאפתנות, או מתוך אותה החמדנות שבאהבת ההורים ואף באקטים המיניים שהוא חווה לראשונה. ישנה בכך חזרה עיקשת. הוא "חוזר" ומקבל את ההתנייה שהחברה מציבה. אך החיים לא מכניעים אותו, לא מכפיפים את מרותם עליו. התהליך הנפשי נשמר, הוא חלק אינדיבידואלי שאמור להתקיים חרף תוצאותיו. הוא מקבל עליו את הפשרה מתוך "ההתבגרות" שלו. לא מתוך כניעה אלא מתוך השלמה. נשאלת השאלה מהי אותה התבגרות. כי יותר מאשר זו התבגרות של נער. זו התבגרות של חברה שממאנת להכיר בעצמה. זו חברה שתכליתה חידלון. הגיבור תכליתו להפסיק להתקיים. יש פה סלידה עמוקה מחברה שמייצרת אשליה, אי נכונות, פגם. אך הגיבור ימשיך להתקיים, כי אם מתוך פשרה לקיומו. מבנה הסיפור פשוט, אין הרבה דמויות, אין תנועה, אין אוטוסטרדה, אין יותר מידי מבנה דיאלוגי. ולכן אין לצפות ל'עלילה' . אף אותן דמויות הן לא יותר מאשר תפאורה נעה בתוך הלכי נפשו של הגיבור. וכך גם העלילה עצמה. אנחנו נעים באותה תנועה עיקשת אל תוך הלכי הנפש שהגיבור מייצג או נכון יותר מביע. האם יש כיוון מסוים? בהחלט. לסיכום, ניתן לומר כי היא ללא ספק יוצרת אדם מודע יותר, אם כי הרסני פחות לעצמו. הסיפור הזה בעיניי לא רק כתוב היטב, אלא מגיע לידי שלמות. לסיכום : ספר מופת.”

“הספר הזה נכלל ברשימת הספרות הקלאסית של איטליה, ואני מוכרח להודות שלמרות שאני קורא גם ספרות מתורגמת של ספרים שאני לא יכול לקרוא אותם בשפת מקור, פרט לאיטאלו קאלווינו ב-"אם בלילה חורפי עובר אורח" אלברטו מוראביה הוא אולי הסופר האיטלקי השני שיוצא לי לקרוא, ואני לשמחתי מוצא כי לא פחות מהחיבור שלי לסרטים כמו של פליני אני מוצא חיבור מיוחד גם לספרים של הסופרים הללו. הספר הוא לכאורה רומן חניכה המביא את סיפורו של ילד מתבגר בשם לוקה אבל עד כמה הוא שונה או דומה לסופר עצמו, אלברטו מוראביה שבגיל תשע לקה בזיהום, שגרם לו לבלות זמן רב בבתי-מרפא לאורך חייו? נראה שרק הקוראים רשאים לקבוע. אני לא מבין את אלו ש"התרגשו" (במרכאות) מהספר שיש בו משהו מהספרות הארוטית, אבל מפה ועד להשוות את זה לחנוך לוין לדעתי ארוכה הדרך. מיותר לומר שכבודו של כל אחד מהם במקומו מונח, ואחרי הכל ספר כמו "שיר השירים" נועז יותר, אז בבקשה להרגיע. אני חשתי הזדהות עמוקה עם לוקה עד כי עברה במוחי מחשבה שאחרי הכל ספרים לא רק שמספרים כאמור משהו מעולמו של מי שהעלה אותם על הכתב אלא גם של אלו שמצאו לנכון לקרוא אותם ולשמור עליהם בספריה הפרטית שלהם. אם הזכרתי בהתחלת דבריי את ענין הקולנוע ואולי לא בכדי ספריו של מוראביה הפכו לסרטים שבוימו בידי ויטוריו דה-סיקה, גודאר וברטולוצ'י, אני מבקש לעלות את העניין שיש ספרים עם הקדמות שמובילות את הקוראים אחר כבוד לתוך העלילה ויש בניגוד אליהם ספרים אחרים שבהם אחרית דבר. זה מזכיר לי את הזמנים בהם שלא כמו היום רשימת הקרדיטים התגלגלה בתחילת הסרטים, כשההבדל האולי ברור הוא שבספרים במקרה של האחרית זה בכדי לא לקלקל בכל מיני ציטוטים שנלקחו מהעלילה. אתם מוזמנים לצחוק עליי אבל הפרידה מהספר היתה כלכך קשה לי שלא רק שלא ויתרתי על קריאת האחרית אלא שהוספתי לקרוא על הסופר ואז גיליתי שפרט לכך שהספר חזה את מרד הסטודנטים בשנות ה-60' (לא פחות מ-20 שנה לפני שהוא התרחש) הוא חלק מהכתיבה של סופר שחי במחתרת ושרד את הצנזורה של הרודן מוסוליני. עובדה מעניינת שבאותה תקופה נוצר קשר בין מוראביה לאלזה מורנטה שהיתה אשתו ונודעה בכישרון הכתיבה שלה בזכות עצמה. יש להם אולי סגנונות כתיבה שונים אבל אני בכל זאת מעדיף את הכתיבה שלו על פני הכתיבה שלה, ובעיקר בזכות התמצית שכאילו שומרת אותו בשיא, בפסגה ספרותית מעל לזמן.”

“קריאה פוסטמודרנית של טקסטים אין עניינה בהתעכבות על אודות עולמו של המחבר. היא אינה שואלת שאלה מסורתית דוגמת – "למה התכוון המחבר". קריאה שכזו תתמקד בקורא ובעולם המושגים האישי-תרבותי שלו בלבד. היינו, בעולם המושגים של האני, "שלי", וגם אם יאמרו לי כי ג'ק המרטש שאב השראה מ"הבשורה על פי לוקס", לא תהיה לי ברירה אלא לקבל זאת כפרשנות מעוותת אך תקפה. כך למשל, סוף ספרו של מורביה, אי-ציות, יכול להיות גם טראגי וגם טוב באותה המידה. הדבר תלוי בהשקפת עולמו האפיסטמולוגית של הקורא, ובהשקפת עולמו בלבד. ברומן קצר זה, שנכתב שלוש שנים לאחר מלחמת העולם השניה, מציג מורביה תמונת עולם אקזיסטנציאליסטית, מנקודת מבטו של לוּקה, נער מתבגר הגדל במשפחה בורגנית. המחבר בוחר להציג את סתמיות הקיום באמצעות עולמו של נער אשר עולם שלם של תוכן הונחת עליו, ובפיקחותו מצליח ללא כל קושי לזהות את התרמית הגדולה, התרמית שפילוסופים קדומים לא עלו עליה לפניו – החיים שלי הם למעשה זיוף אחד גדול, וכל תשוקותיי זיוף, וכדי לחיות באמת אני צריך להרוס את חיי, רכושי ותשוקותיי, ולמות. החיים והמוות עוברים יחדיו כחוט השני לאורך כל שלבי הרומן. בניגוד לנרטיב המקובל, אין החיים מייצגים את הטוב והמוות מייצג את הרע, להיפך, החיים והמוות מתערבבים להם יחד עם מושגי הטוב והרע, הנכון והלא נכון, האמיתי והמזויף, ובינות כל אותן מושגים ניצב נער מתבגר אשר מחליט לסרב לחיים ולמות. השאלה שעולה לאורך כל הספר בצורה בלתי מודעת היא – מה הם החיים. מורביה מנדב לנו אך ורק את הכלים (או הסוכנים) בהם החיים עושים שימוש – מבוגרים, מורים, נשים עֹגבניות וכדומה, אך אינו מדבר על תכנם של החיים, ובהתאם לזאת עולה השאלה: מהו המוות. אם המוות הוא ההיפך של החיים, וכל שידוע לנו על החיים הוא היכרות רדודה עם סוכני-ביצוע ולא עם הדבר האמיתי, מה קורה לו למוות? המוות הוא הכוכב הגדול של הרומן הזה, המוות נקשר במות האדם היחיד הביולוגי, אך יהיה זה לעג לרש לחשוב שהמוות במקרה זה מוצג כעניין ביולוגי ולא עניין פילוסופי. מוות מתרחש במקומות הנעלמים: בחדרי חדרים, במקומות המוסתרים ע"י התרבות ההגמונית, בשיכוני העוני, במקלטים, בחדרי המיטות, במוחות הקודחים של בני האדם שנאסרו על לא עוול בכפם, בהזיות המיניות ובחלומות שחושפים בפנינו את הדבר שכה רצינו לראות – את עצמנו, ולא ראינו ולא נראה, כי החיים עמוסי השווא והסרק שנכפו על היחיד הביולוגי לא יכולים לספק קרקע פוריה לצמיחתו של יחיד אותנטי שמאמין ביכולתו לברוא עולם מושגים מאפס ללא פחד, באומץ, ללא ירידה למחתרת התת-תרבותית שמנחמת מחד, אך גם מעצימה את תחושת הניכור מאידך. אם כן, המוות בספר זה הוא החיים, והחיים הם המוות. אי-הציות הוא הציות למקום שנשאר חסר השפעה, והציות הוא אי-הציות לאותו המקום בדיוק. אם סוף הוא טוב הוא גם יכול להיות סוף רע, וזאת מבלי לגרוע או להוסיף ולו מילה אחת מהטקסט הכתוב. הסוף של הספר הזה, וזה מה שעושה אותו ספר כל כך טוב, זה שהוא מצליח להתל בקוראים שלו, מהתלה בין-דורית אולי, מהתלה הרמנויטית, שבה הקורא הפוסטמודרני חש כי לפניו רומן מסורתי סטנדרטי בעל סוף טוב עם "חזרה לתלם" צפויה מראש. והנה, לאחר זמן מה של מחשבות, עניין עולמו צץ, והוא מתחיל להתנועע בחוסר נוחות בכיסאו, מורביה השאיר את לוקה בחיים והרג אותו באותו הזמן. אם כך, האם המוות הוא הטוב או הרע? הנה המקום בו יש להתאמץ לא להכנס לעולמו של מורביה, שכן הוא רק זה שהחליט להשאירו בחיים ולמעשה להורגו, ו"אני" אצטרך לשבת לבדי ולדבר עם רוחות שנולדו ב-1948 וחיות עכשיו במוחי - באיזה אופן חי גיבורו של מורביה ובאיזה אופן הוא מת ברגעים שהוא עולה מעלה אל ההרים בסופה של הנובלה? באיזה אופן אנו מתים ובאיזה אופן אנו חיים ברגעים אלה ממש? האם כל נשימתנו מייצגת חיים, והאם אפשר לדבר על המוות רק במונחים ביולוגים או במונחים של כחש עצמי להיותי האדם הראשון, שכל כבלי אשליה וכל תשוקותיי ויציריי האפלים ביותר הם המוות הקודר שמאיים על חיי החברה, והחיים הבוערים בי שילכו וידעכו כל עוד אמשיך לסרב במחשכי החיים ולציית באור היום של המוות. [?] מורביה מציג את השאלה הזאת בפנינו מבלי שידע. הוא דורש מאיתנו מבט פנימה על תהליכי עומק נפשיים המתרחשים בתוכנו וזאת ביחס לתהליכי רוחב סוציולוגיים תרבותיים המתרחשים מחוצה לנו. שיהיה לנו בהצלחה.”