ביקורת ספרותית על אי-ציות מאת אלברטו מורביה

---

הסיפור הזה הוא על פניו מסע התבגרות של נער מתבגר. מסע נפשי, או יהיה נכון לומר כי זהו תהליך נפשי הדרגתי ומועצם.
אך יותר מאשר זה מסע התבגרות, זה ניסיון חי להתמודד עם האשליה שנותרה לה לאחר שאנחנו מקלפים מאיתנו את ערפל התמימות, אם נקרא לזה כך, אותו ערפל שהילדות בדרך כלל מייצגת בצורה מאוד מוחצנת.
איננו יודעים מתי מתחיל אותו תהליך, או מהי נקודת הזמן הנכונה להעריך. כשאנחנו כבר מתוודעים אל הגיבור, העולם המשתקף דרך עיניו שונה בהרבה מזה שהוא הכיר והצורך שלו להתמודד איתו מציב בפניו דילמות לא פשוטות.

מחד גיסא הוא מעוניין לשמר את האינדיבידואל שבו, כלומר את האינדיבידואל שהיה קיים, מאותו " סדר ישן ", ומבלי לקחת חלק בעולם "החדש" שמצטייר לפניו. מבלי לזהם את עצמו. הוא סולד מפניו, ממה שהעולם הזה מציע לו ומייצג.
הוא לא רואה תכלית בקיומו.
ומאידך גיסא הוא איננו מודע עדיין לתהליך שאמור לעצב אותו.

הוא נע מתוך הרס, מתוך תחושת חובה להמית דבר, אם לא את עצמו, ומתוך הבנה עיקשת שלא רואה מוצא אחר ושוב מדובר על גיבור צעיר שאינו רואה תכלית בקיומו.
הוא אינו מודע למה שהוא אמור לחוות, ולכן הוא רואה את דבר השלילה כמוצא היחיד שנותר.
אי אפשר להגיד שההתבגרות הזו היא יציאה חלקה מהעלטה אל האור. [ או להפך ]

הוא למעשה חווה חבלי לידה אשר מקרבים את מותו או לפחות מייצגים תהליך שנמוג אט אט אך גם גובים ממנו את המחיר הנדרש לכך . הוא מתנתק בתהליכים ממוקדים. אין פה דחפים אמוציונליים, אלא תהליך קר ומחושב.
אנחנו רואים בעיקר את הפגיעות במצבו הפיזי. הוא חווה את הלכי הנפש ומביע אותם במישור הממשי.
החיים דורשים בו, הם דורשים בו בבית הספר מתוך הדחף לשאפתנות, או מתוך אותה החמדנות שבאהבת ההורים ואף באקטים המיניים שהוא חווה לראשונה. ישנה בכך חזרה עיקשת.

הוא "חוזר" ומקבל את ההתנייה שהחברה מציבה. אך החיים לא מכניעים אותו, לא מכפיפים את מרותם עליו. התהליך הנפשי נשמר, הוא חלק אינדיבידואלי שאמור להתקיים חרף תוצאותיו. הוא מקבל עליו את הפשרה מתוך "ההתבגרות" שלו. לא מתוך כניעה אלא מתוך השלמה.
נשאלת השאלה מהי אותה התבגרות. כי יותר מאשר זו התבגרות של נער. זו התבגרות של חברה שממאנת להכיר בעצמה. זו חברה שתכליתה חידלון.
הגיבור תכליתו להפסיק להתקיים. יש פה סלידה עמוקה מחברה שמייצרת אשליה, אי נכונות, פגם. אך הגיבור ימשיך להתקיים, כי אם מתוך פשרה לקיומו.

מבנה הסיפור פשוט, אין הרבה דמויות, אין תנועה, אין אוטוסטרדה, אין יותר מידי מבנה דיאלוגי. ולכן אין לצפות ל'עלילה' . אף אותן דמויות הן לא יותר מאשר תפאורה נעה בתוך הלכי נפשו של הגיבור.
וכך גם העלילה עצמה. אנחנו נעים באותה תנועה עיקשת אל תוך הלכי הנפש שהגיבור מייצג או נכון יותר מביע. האם יש כיוון מסוים? בהחלט.
לסיכום, ניתן לומר כי היא ללא ספק יוצרת אדם מודע יותר, אם כי הרסני פחות לעצמו.
הסיפור הזה בעיניי לא רק כתוב היטב, אלא מגיע לידי שלמות.

לסיכום : ספר מופת.

» ביקורות נוספות של גדי
» ביקורות נוספות על אי-ציות