הסופר הספרדי שכתב את הספר המצוין "צלה של הרוח", כתב את הספר “משחקו של המלאך", שחלקו פנטזיות כישוף ובדיה.
הסיפור מתרחש בברצלונה של תחילת המאה ה-20. הדמות הראשית היא דויד מרטין האיש המיוסר שאנחנו עוקבים אחריו מילדותו העניה שחי עם אביו לאחר שאמו עזבה.הוא גדל ללא אמא ברקע. הסיפור מתרכז על אהבתו הגדולה לכתיבה ולספר. הן כקורא ובעיקר של סופר מוכשר הממציא סיפורים לאנשים הצמאים לסיפורים. הוא מוקף באנשי ספר כמו בעל חנות הספרים סמפרה שאיתו הוא מסתדר ומעריך, וכמו וידאל האיש העשיר שתומך בו כלכלית שמנסה כוחו בכתיבה ללא הצלחה עד שמרטין עוזר לו ללא ידיעתו בכתיבת ספר מצליח. ישנו גם האיש המסתורי אנדראס קורלי העור איש מסתורי, שמעודד אותו ומכריח אותו לכתוב לו ספר מיוחד תמורת סכום כסף גדול. בספר מופיעות שתי נשים שאוהבות אותו אך הוא אינו משיב להן אהבה כי מעולם לא חווה אהבה מהוריו. היצירה הזו של קרלוס רואיס סאפון גדושה באהבת הספר והכתיבה בכל צורותיה.
ספר מהנה אך לא התחברו לי הקטעים הבדיוניים והפנטזיות שהיו לאורך הספר די הזוי.
לאורך כל קריאת הספר חשבתי לעצמי הלוואי והייתי עכשיו עושה סיור בברצלונה בעקבות המקומות המוזכרים בספר שמרטין היה בהם ותיאר אותם.
לדעתי הספר פחות מעניין מהספר צלה של הרוח.

משחקו של המלאך/ קרלוס לואיס סאפון

מיד אחרי שקראתי את צילה של הרוח והתאהבתי, לא מעט אמרו לי לקרוא את ההמשך, משחק של המלאך. אז תכף ומייד הנחתי את ידי על הספר וקראתי אותו ביום.

הספר הזה בעייתי לי. מצד אחד, הוא כתוב נפלא. הכתיבה קולחת, סוחפת וגורמת לאי רצון להניח את הספר מהיד. זה המשך ישיר של הספר הראשון, שגם בו הכתיבה מדהימה.

הבעיה עם הספר, זה שהוא ממשיך את הראשון בנקודות פחות טובות. קשרי האהבה של הגיבור הראשי פשוט לא אמינים, מוזרים ולא ברור כלל וכלל מה פשר עוצמת האהבה הזו. אין בנייה של תהליך, אין שום התקדמות, ומאחר ואחד הדברים שהכי מניעים את הסיפור זה אהבה, הסיפור קצת תלוש. גם שאר הדמויות לא מורכבות ועגולות כמו בצילה של הרוח.

יש עוד שתי נקודות שהפריעו לי הפעם.

האחת, אם בצילה של הרוח המוטב החוזר הוא דיונים על כתיבה, במשחקו של המלאך מדובר על אמונה ודת. שזה לא רע, אבל מידי פעם אחת הדמויות נושאת מונולוגים ארוכים ומייגעים בנושא. נכון, דמות אחרת כל הזמן חושבת 'יו איזה חפרן', אבל זה עדיין מציק.

השנייה היא ספויילרים, אז קודם סיכום.

זה ספר טוב. הוא כתוב נהדר, הוא סוחף, והוא גרם לי פחד מוות באמצע הלילה כשקראתי אותו. יש לו פגמים, הוא הרבה הרבה פחות מהודק מצילה של הרוח, אבל זה לא מונע ממנו להיות נהדר בזכות עצמו.

אזהרות:
יש מעט מין, יש נשיקות, יש אלימות. אבל שום דבר ברוטלי או מפורט יותר מידי.
.
.
.
.
.
.
.
.
נקודה שנייה.
בצילה של הרוח כל המסתורין והפנטזיה בסוף מתבררים ומתגלה האמת.
במשחקו של המלאך, אין מושג מה קרה ולמה. למה הבוס ניסה לגרום לו ליצור דת? איך הוא ריפא אותו מסרטן? כולם היו בובות? למה בסוף הוא וויתר לו? איך הוא לא מזדקן?
ובעיקר בעיקר, מה המניע שלו לכל הסיפור. לא הבנתי את זה, וזה די גרוע.

אחרי צלה של הרוח הנהדר, חוזר הסופר אל ברצלונה של תחילת המאה ופורש לפנינו עוד סיפור מרתק של העיר, הספרים והמסתורין המפורסם.
בנימה אישית, אני חשבתי שהספר הקודם היה מצויין והספר הזה ממש מעולה. אני לא מאמין שלא קראתי אותו עוד קודם. כבר בפרק הראשון, הכתיבה הקולחת והתיאורים המופלאים תופסים אותך, כקורא, ולא עוזבים אותך עד הדפים האחרונים.


"דון באסיליו היה גבר בעל חזות מאיימת, שפם עבות, סף סבלנות נמוך מיוחד לטיפשות וכסילות ותיאוריה שלפיה שימוש מופרז בתוארי פועל ובשמות תואר מעיד על סטייה ועל מחסור בויטמינים."
תסכימו איתי, אחרי שמשפט שכזה מופיע כבר בעמוד השני של הספר, מדובר ביצירת מופת :-)

כן. גם אני מחסידי צלה של הרוח. גם אני באתי עם ציפיות.

שנכזבו נשרפו ונגרסו עד עפר.

יש הרגשה שהתהילה עלה לסופר למוח והוא שכח שספר זה יצירה.
כי הוא בקושי שינה את השמות של הדמויות.
לא ראיתי בספר הזה יותר מניסיון כושל לחקות את צלה של הרוח. העלילה דומה עד כאב, הדמויות דומות עד כאב, אפילו יש משפטים שחוזרים על עצמם.

דרך מאוד טובה לעשות כסף כאחד שיצא לו ספר אחד טוב. בחיי. לוקחים את הספר הקודם, משנים קצת את השמות של הדמויות, מוצאים איזה זיק עלילה קלוש לשנות, ברור שיוציאו את הספר לאור. הרי אתה "קרלוס רואיס סאפון" המפורסם והנודע ברבים. יקנו את הספר.
תוקעים את השם שלו בענק על הכריכה.
ויאי! הסופר מרוויח הון. ההוצאה מרוויחה הון. אבל הספרות בזבל.


שיממון ספרותי.

(תוספת בעריכה- שכחתי לציין שאם זה היה צלה של הרוח שתיים זה עוד היה נחמד. אבל גם הכתיבה התדרדרה. משפטים מסורבלים, כל הספר הייתה הרגשה כאילו אתה שוחה בגומי שחור ומעיק. הגומי הזה היה אמור להיות אופל ככל הנראה, אבל לא הלך לו. דמויות שכולן אותו דבר פחות או יותר. כאילו גרסו את צלה של הרוח לתערובת אפורה וקראו לזה ספר.)

כהרגלי, עוד לפני שהספקתי לסגור את עטיפתו האחורית של הספר, רצתי אצתי לקרוא את הביקורות בסימניה

רובן רטנו על הדמיון העז לצלה של הרוח (שהוא, עבורי, לא פחות מספר מופתי)

אני חייב להסתייג. יש מה לבקר בנוכחי, אפילו לא מעט. אבל דמיון?

דימיון? הרי בבסיסו טיעון זה קצת מגוחך. כמו לפסול את הארי פוטר וחדר הסודות על דימיון לספר הראשון. בוודאי שיהיה דמיון בכתיבה, זהו ספר המשך, ומדובר באותו סופר. ודווקא, למרות שזהו ספר המשך, בעיניי הבדיל את עצמו אלפי הבדלות מהראשון. אומנם שניהם חוקרים טמה מקורית וחדשנית של עלילה שמתפתחת סביב כתיבה, סביב סופרים, וסביב ספרות (אני משתעשע לי ואומר שסאפון המציא לבדו את ה"ספרות הארספואטית"), אבל חוץ מהקשר המופשט והתמטי הזה, שניהם שונים בתכלית. הראשון, ספר נוער, עוסק באהבת נעורים, במסתורין, בבלשות. מנגד ספר גותי, אפל, מהורהר שעוסק בסופר במרכז, ברצח, בתעלומות, בדת, בשטן. המשותף בעיקר לשניהם, לדעתי? כתיבה שאין שנייה לה. גם עוכריו של מר סאפון לא יוכלו להכחיש: הבחור הזה כותב עם כשרון.

אני חושב שהחולשות של הספר הנוכחי (בניגוד לקודמו, שבאמת שיש לי מעט דברים רעים להגיד עליו), נעוצות בשני עניינים עיקריים: במאת העמודים האחרונים החלשים, ובדיונים הפילוסופים הנבובים.

סאפון יוכל להמציא סיפור מתח מושך, כזה שלא תוכל להעתיק את עינך ממנו, מתוך שינה ובאי בודד. בזה הוא מצטיין. זה מה שפורץ ממנו כדרך הטבע. כפילוסוף? פחות התרשמתי. בניגוד לכל תפניות העלילה האחרות, שחדרו עמוק עמוק אל חלומותי, שיחותיו של מרטין עם הבוס, ותובנותיהם הבאנליות על דתות, גרמו אצלי לכמה גלגולי עיניים קלים.

אבל זה באמת עניין שולי, מכיוון שמדובר בחלק קטן מאד מהספר. הבעיה הגדולה יותר היא עם סופו. אבל לרגע נשים בצד את הבעיות, ונסקור את נקודות האור.

סאפון בנה לכל אורכו של הספר מתח בגאון. גאון! מי הוא קורלי? מה הוא מתכוון לעשות עם הספר? האם ניתן להביס שטן שכזה? כיצד נפטר מרטין מהמחלה שלו? מתח זה עטוף בכתיבה אפלה, מסתורית, בדימויים שופעים, בתיאורים שהפתיעו אותי כל פעם מחדש עם חדשנותם.

מספיק הייתה סצנת הפתיחה האפלולית, של מרטין ועורכו במערכת "קול התעשייה", ברקע עשן סיגר, וכותב עם הרבה תקווה אך מעט ניסיון, כדי לסחוף אותי פנימה. ועד הסוף, לא התאכזבתי. כל תפנית הלמה בי - אם זו חשיפתו של סוכן המשטרה ריקרדו סלוודור, אם זו הסצנה המצמררת (מצמררת!) בבית הקכרות פאבלו נואבו, אם זה סיפור האהבה קורע הלב עם כריסטינה, מערכת היחסים המשעשעת והכנה להפליא עם איזבלה...

נקודת המפנה הגיעה בביקורו של מרטין בבית החולים בצרפת. בעודי בא לכתוב את המילה שמתארת נכונה את המשך הסיפור מנקודה זו ואילך עבורי, אני נרתע קצת ומהסס. זוהי מילה שעלולה להיתפס כמזלזלת, ואם יש דבר אחד שאיני רוצה שישתמע מביקורתי זה זלזול בספרדי ההוא, שכבש אותי. זלזול שיטיל ספק בכמה שאני מעריך אותו. ומה היא המילה? עצלנות. לא היה קתרזיס, לא היה פתרון. זה מת לאחר קרב עתיר אקשן, הזה מת, הזה מת, והזה ברח. חבל. מרושל אפילו

עם זאת, בשורה התחתונה, באמת נהניתי. נסחפתי. זו הייתה חוויה כל כך מרעננת, כל כך ייחודית... אני לא מתחרט אף לא על רגע. אדרבה! אני ממליץ בחום. על הזה, ועל קודמו. אז לא, לא מדובר ביצירה מופתית. אבל אני רעב, לעוד. בהחלט אפקוד את הבא, שהוא גם האחרון בטרילוגיה.

נ.ב., רק אוסיף בשוליים, יצאתי לטיול בברצלונה בעקבות הספר הראשון והנוכחי. פקדתי את כל אותם מקומות... הוסיף עוד מימד לחווית הקריאה. בדרך גם עברתי בכמה הרים, ואיים.. אבל זו כבר סטייה מהנושא ;)

****




הספר הזה כל כך דומה ל"צלה של הרוח", שנראה שקרלוס רואיס סאפון קיבל הזמנת עבודה מההוצאה, ואחרי כמה שבועות של מחסום כתיבה הוא החליט לקחת את "צלה של הרוח", לגזור את כל המילים בו אחת לאחת, לערבב את הכול בתוך צנצנת גדולה, ואז להרכיב ספר חדש מאותן מילים בדיוק. אבל כמו שקרה לג'ף גולדבלום בסרט "הזבוב", כאשר מפרקים ומרכיבים מחדש עד רמת המולקולה, תהליך ההרכבה עלול להיפגם והתוצאה עלולה להיות בעייתית, בלשון המעטה.
כי למרות שיש כאן הכול - אהבה, הומור, בגידה, מסתורין, כישרון אדיר של כתיבה, תיזמון, שנינות, עלילה טובה, דמויות לא-רעות, עיר רומנטית - יו ניים איט - הקסם לא קורה. לא התרגשתי. לא פחדתי. כמעט שלא דמיינתי. כקורא - נשארתי בחוץ, וזה דבר שאני לא ממש רוצה שיקרה לי כשאני קורא. הרגשתי סוג של דז'ה וו במשך כל הקריאה, וזה לא רק כי חלק מהדמויות מופיעות גם ב"צלה של הרוח", אלא כי חשתי שסאפון, כמו סוחר מכוניות משומשות עם שפם דק ומשוח בברילנטין, מנסה עליי שוב את אותם שטיקים מתורגלים ושמנוניים שעבדו כל כך טוב אז, עד שהוא לא יכול - או לא יכול להתאפק - שלא להשתמש בהם גם כאן. את המכונית הזאת כבר קניתי, סניור סאפון. אולי עדיף לנסות משהו חדש.


****

ברגע ששם הסופר על הכריכה גדול משם הספר, אתה יודע שלפניך מוצר ולא יצירה. כשנוספת לזה תזכורת לרב המכר הקודם, זה כבר בטוח.
אם לסכם, אפשר להגיד שסאפון ניסה לכתוב את אחד ה"סיפורים האפלים" שהוא תמיד מדבר עליהם והגיבורים שלו תמיד כותבים אותם, ופשוט לא הצליח. הסיפור מנסה להיות משהו מסתורי, מערבב רשע אנושי וקללות לא-כל-כך אנושיות, היסטוריה אפלה והרבה יצריות ואינטרסנטיות אבל התוצאה לא משהו בכלל.

הכתיבה מאוד מסורבלת- משפטים קצרים ומקוטעים, תיאורים ארוכים-ארוכים שלא קורה כלום בסופם וארועים דרמטיים שקורים בלי שום רקע או הכנה. הדפוס של הארועים די חוזר על עצמו במשך עשרות ומאות עמודים, אבל העלילה לא מתקדמת. למעשה, אפשר לדלג על איזה מאה עמודים באמצע בלי להרגיש בהבדל. הסוף של הספר לא פותר שום דבר, אבל כדרכם של מותחנים לא מוצלחים יש בו עשרות תפניות סותרות וכמה הפגנות גבורה מופרכות בשלושה פרקים.
הדמות הראשית, מרטין, מעצבנת נורא ועושה תמיד את הדבר שהכי פחות חכם לעשות- ובלי טיפת חן שאפיינה את הגיבור של "צילה של הרוח". מתאהב באישה הלא-נכונה, לא משתף אף אחד בצרות שלו, מחליט משהו אחד ועושה הפוך- בקיצור לא גיבור שגורם עניין או אהדה אלא להפך.
וחוץ מכל זה, הסך של קללות ורציחות עם כמעט אפס ארועים או אנשים חיוביים הוא מדכא ולא הצלחתי לשרוד יותר מכמה עשרות עמודים כל פעם.
בקיצור- ארוך ומאכזב.

לא עובר גם כטיוטה ראשונה

מקריאת הביקורות האחרות כאן, נראה שאי אפשר לדבר על הספר בלי להזכיר את ׳צלה של הרוח׳. לא קראתי את ׳צלה׳, אבל סיכוי גבוה שזו יצירת מופת אם הצליחה לגרום לרבע מליון איש בסוף שבוע אחד לרוץ לקנות את הדבר הבא (לא אקח את הסיכון בלבדוק את ההשערה, תודה).

הספר העלה בי זכרון של לילות בהם נשארתי נטולת עייפות מול הטלויזיה, כשלפני הבחירה בין ׳פסוקו של יום׳ לבין סרט נכלולי ואיזוטרי / פרק של ׳ננס אדום בחלל׳ (במקרה הטוב). אני די נוטה להאמין שגם סאפון עבר תקופה דומה; והרי לכם התוצאה. אי אפשר להסביר את הספר הזה אחרת.

כתיבה טובה היא תמיד תוצאה של עבודת מחקר, בהיקף כזה או אחר. אני לא מאמינה שאפשר לברוא עולם עשיר, אינטיליגנטי ומעניין בלי לקום מהכורסא. מי שבכל זאת מעז לעשות את זה הוא יהיר והוא מזלזל בקהל הפוטנציאלי שלו. התחושה שהכותב לא קם מהכורסא ליוותה אותי לכל אורך הספר. יש לא מעט דוגמאות, אסתפק בלהדגים אחת: אם החלטת, למשל, לכתוב סצנה שמתרחשת במתפרה, כדאי שתדע שהבובות שנמצאות שם הן אינן ׳בובות תצוגה גידמות׳ (של חלון ראווה) אלא אימומים (בובות דיגום). פרט קטן, נכון? לא.
עוד פרט קטן (לא) ומרגיז במיוחד, הוא השימוש במילה ׳דמעות׳ שהחליפה באופן עקבי ומאוס את המילה ׳טיפות׳. לא ברור אם האשמה היא במקור או בחירות-יתר שנטלה לעצמה המתרגמת.
הדימויים כל כך פשטניים ורדודים. לא מעט תיאורים שחוזרים על עצמם באותן המילים בדיוק (פעמיים משתמש בתיאור ״כמו הבל פיה של קללה״). לאיש יש דמיון קלישאתי ומוגבל, שכמו ניזון מעולם-דימויים של נערה גותית-מתחילה בת 15. 
העלילה סתמית ומטופשת, הדיאלוגים נדושים שלא לומר לא-אמינים, הגרעין הפילוסופי סביב עניין הדת אפילו לא קרוב להיות ממוצה. הדבר היחיד שהשתכנעתי בו זה, שהכותב מכיר לא רע את ברצלונה. אז מה? אני מכירה כמה בניינים ישנים בחיפה ובינתיים לא רצה לכתוב 542 עמודים.

פעם, לא נעים להודות, היתה לי פנטזיה קטנה ומרושעת: רציתי לכתוב ספר (בשם בדוי), בינוני בהגדרה, אבל כזה עם הגימיקים המתבקשים מרב-מכר מצוי - בעיקר עם יחסי ציבור מצויינים - ולכתוב אותו כך, שאם קוראים אותו מהסוף להתחלה (למשל), או קוראים רק את העמודים שהם פונקציה של x כלשהוא, מתקבל סיפור אחר, עם מסרים נוסח ׳המלך הוא עירום׳. קצת דומה למה ש׳השרוף׳ ניסה לעשות בזמנו עם תעשיית התקשורת. זיק (קלוש אמנם) של תקווה אפף אותי לקראת סוף הספר, וחשבתי לעצמי, אולי סאפון מרושע לפחות כמוני, ולכן, מייד כשסיימתי, ניסיתי לקרוא את ׳משחקו׳ מהסוף, אבל המצב השתפר רק טיפה יחסית לכיוון הקודם.
עדיין קיימת האפשרות שלפנינו משוואה עם נעלם אחד. רב-מכר בינוני (במקסימום) מצד אחד, המלך לא יכול להיות יותר עירום בצד השני, נשאר רק למצוא את x.

סניור סאפון, רבותיי. האיש והאגדה.
תגידו שהוא ממחזר כמה שאתם רוצים, אבל כשהספר המקורי טוב, גם המחזור לא יכול לצאת לגמרי מפוקשש.

גיליתי עוד בצלה של הרוח שקשה לי להיכנס לספרים של קרלוס רואיס סאפון. לקח לי מעל שבוע לסיים את חמישים העמודים הראשונים של צלה של הרוח, וגם זה רק בעזרת כפייה עצמית והמלצות חמות של הספרנית שלא לוותר עליו. אבל מרגע שנכנסתי אליו - אוהו, מה שהוא עשה לי.
עם הספר הזה לקח לי הרבה יותר זמן להיכנס. שמונים עמודים, ולפחות חודשים. אבל מרגע שנכנסתי אליו לא עברו שלושה ימים וסיימתי אותו. בשלושת הימים האחרונים כמעט לא יכולתי לדבר על משהו חוץ מעל מרטין וחבריו. המסע שלו ריתק אותי ושאב אותי.

באחת הביקורות בגב הספר, או אולי בכריכה הפנימית, אחד העיתונים אמר משהו כזה בערך: "אם צלה של הרוח חוגג את עונג הקריאה, משחקו של המלאך חוקר את ייסורי הכתיבה."
זה נכון בהחלט. הספר עוסק, די בדומה לקודמו, בסופרים, ספרים, סיפורים, וכיוצא בזה. קשה לי מאוד לתקצר את הספר, בעיקר כי העלילה המרכזית שלו לא מתחילה עד סוף החלק הראשון מתוך שלושה. אבל אני חושבת שהתקציר בגב הספר די קלע כאן. "ברצלונה של שנות העשרים, סופר מקבל מזר מסתורי הצעה לכתוב עבורו ספר ייחודי תמורת הרבה הרבה הרבה כסף."
אפשר כמובן לסיים את זה כאן, אם כי הספר עוסק בהרבה יותר מזה. אבל שוב, זה כנראה מסוג הספרים שצריך לקרוא בעצמך כדי להבין על מה הם.
שלא תבינו לא נכון, זה ספר קשה. קשה ומתיש ומעייף. והוא עוסק באנשים שנהיים יותר מותשים ועייפים כל עמוד שעובר, כל יום שחולף. אבל יש בו מין קסם, הקסם של הארורים, הקסם שמצוי בחוסר התקווה המובהק שכל כך נעים לקרוא עליו בעודך יושב בבית החמים.

הפסקה הראשונה, ואחת מהפסקות השובות ביותר שיצא לי לקרוא, היא הדבר האחרון שאכתוב כאן.
"סופר לעולם אינו שוכח את הפעם הראשונה שבה הוא מקבל כמה פרוטות או כמה שבחים תמורת ספר פרי עטו. לעולם הוא אינו שוכח את הפעם הראשונה שבה הוא חש את הארס המתוק של היוהרה מתפשט בדמו וחושב שאם עלה בידו שאיש לא יבחין בחוסר כשרונו, הרי ייתכן שחלום הספרות יצליח ככלות הכל לספק לו קורת גג, משהו חם לאכול בערבו של יום, ואת הדבר אשר אליו הוא שואף יותר מכל- לראות את שמו מודפס על פיסת נייר עלובה שתאריך ימים אחריו. סופר נידון לזכור את הרגע הזה מפני שמאותו יום והלאה הוא אבוד, ולנשמתו יש מחיר."


מי שאהב את צלה של הרוח, ימצא כאן בערך את אותו סגנון. אפילו דמויות מוכרות משם יקפצו לכאן לביקור. בית הקברות לספרים נשכחים מוצב במרכז העלילה, כמו בספר הקודם, וכנראה שבכל ספר בסדרה "ברצלונה הארורה" של סאפון.
(לא חושבת שזה באמת שם הסדרה, אם יש לה שם. אבל ככה נראה לי מתאים לקרוא לה. ברצלונה הארורה עוברת כמו חוט השני בכל שלושת הספרים. היא, ובית הקברות לספרים נשכחים, וסיפורי אימה גותיים.)

היה תענוג לקרוא. היה נחמד לכתוב ביקורת. תקפצו להגיד שלום מתישהו אם ייצא לכם. להת'.