אוטוביוגרפיה אודות הטירוף. השיגעון. "הדבר", ה"כלום" הזה שמשתלט על המוח, על הלב, על הנשמה, וגורר בכוח לתהומות של ייאוש בלתי נתפס. מארי קרדינל, הכותבת, הגיבורה, זורעת תיאורים של מה שעברה, כשהטירוף השתלט עליה, לא סתם נקרא הספר "מילים", היא משתמשת בהרבה, בשביל לתאר, סבל כה רב, ולקריאת המילים שלה, הלב יוצא אליה פשוט. היא עברה כל כך הרבה, וכתבה על זה, בלי בושה, בלי מעצורים, כנות מוחלטת, וזה מה שיפה בכתיבה שלה. הספר לא קל לקריאה, מלא בכאב וצער, ובשביל להבין עד כמה המילים שלה עוצמתיות, הנה טעימה :
היא מתארת את השיגעון כ"דבר": "הדבר הופיע, חזר והופיע, ושוב לא עזב אותי. הוא העסיק אותי כך שלא עשיתי שום דבר אחר. הייתה תקופה בהתחלה, שחשבתי שאוכל לחיות עם הדבר, כמו שאחרים חיים רק עם עין אחת, רגל אחת, עם מחלת קיבה או כליות. אמנם תרופות מסוימות, הצליחו לדחוק אותו לפינה, שממנה לא היה זז. אז יכולתי להקשיב, לדבר, ללכת. אחר כך התחילו השפעות הסמים להתקצר, הייתי לוקחת מנה כפולה, , מנה משולשת. ויום בהיר אחד התעוררתי אסירה בידי הדבר. פניתי לעשרות רופאים, הדם התחיל לזרום ללא הרף..."
על פחד: "למען האמת לא ידעתי ממה אני פוחדת. פחדתי מהמוות אבל פחדתי גם מהחיים שכללו את המוות. פחדתי מן החוץ, אבל פחדתי גם מן הפנים שהוא ההיפך מן החוץ. פחדתי מן האחרים, אבל פחדתי מעצמי, ממני, שהייתי מישהו אחר. הייתי מלאת פחד, פחד, פחד, פחד, פחד, רק פחד. הפחד דחק אותי לעולם חולי הרוח."
על מוות: "מה יציב בעולם הזה מלבד המוות? היכן אפשר לנוח אם לא בחיק המוות שהוא התגלמות ההתפוררות? למי שייך המוות? מה הוא אותו דבר עצום ורכרוכי, אדיש ליופי, לשמחה, למנוחה, לאהבה, המשתרע עלי וחונק אותי? האוהב בלי הבחנה את החרא ואת הרוך? מאין שואבים האחרים כוח כדי לשאת את הדבר? ואיך הם יכולים לחיות איתו? הם משוגעים! כולם משוגעים! אני לא יכולה להתחבא, אני לא יכולה לעשות כלום, אני אסירה בידי הדבר, המתקרב לאט, בלי רחמים, כדי לטרוף אותי..."
על בכי:" נשברתי ופרצתי בבכי. אני, שכבר כל-כך הרבה זמן לא הצלחתי לבכות: אני, שכבר כל כך הרבה חודשים חיפשתי לשווא את ההקלה שבדמעות: הנה אני זולגת טיפות גדולות המרפות את גבי, את חזי ואת כתפי. בכיתי שעה ארוכה, השתכשכתי בסערה הזאת. טבלתי בה את זרועותיי, את עורפי, את אגרופי הקמוצים, את רגלי המקופלות על בטני. כמה זמן כבר לא התנסיתי בשלווה הרכה של הצער? כמה זמן כבר לא שטפתי את פני בעדנת הדמעות המהולות במעט רוק ונזלת? כמה זמן כבר לא חשתי את עסיס הכאב החמים זורם על ידי...?"
על אמה :"באותו מבט רציתי בכל מאודי כשהייתי צוללת, כשהייתי רצה, כשהייתי צוחקת, כשהייתי זוכה בפרסים, רציתי שתתגאה בי. רציתי להעניק לה את כוחי, לא את חולשתי, את פחדי. באותה תשומת לב חמימה, באותה שותפות חשאית, באותה אינטימיות שחילקה איתי באותו לילה, הבנתי שהיא העניקה לי את המוות בלידתי, שהיא רוצה שאחזיר לה את המוות, שהקשר בנינו, אותו קשר שכל כך חיפשתי, הוא המוות. זה החריד אותי..."
