כשאני קוראת את הספרים של בוריס אקונין מסדרת פנדורין, בעלי קצת מקנא. לטענתו אם הייתי צריכה לבחור בינו לבין פנדורין, השני היה מנצח. בעלי טועה כמובן, כי בעיני פנדורין עצמו הוא דמות כמעט קריקטורית של בלש: יפה מדי, חכם מדי, מיוסר מדי ומוסרי מדי. עם זאת, הוא אחת הדמויות החביבות עלי ביותר והדבר בהחלט נזקף לזכותו של בוריס אקונין. אקונין יודע ליצור סיפור בלשי לתפארת. קווי עלילה רבים נטווים סביב דמויות רבות. קצינים, סטודנטים, נשים מפתות, עגלונים ונסיכים מתערבבים יחדיו לקלחת מבעבעת מלאת קצוות פרומים שרק מחכים לגיבור שימשוך בהם ויפתור את הסבך. על אף כי קראתי את חמשת הספרים הקודמים לבית אקונין, גם הפעם כשלתי לזהות מלכתחילה את הנבל שעמד מאחורי כל המזימות ולפתרון הסופי הגעתי רק כאשר נותרו כחמישים עמודים עד סוף הספר.
הפעם פנדורין נלחם בארגון המכונה "ארגון לוחם", ארגון מהפכני, ששם לעצמו מטרה לשחרר את רוסיה מהמונרכיה דרך טרור. מנהיג הארגון מהווה הפעם יריב ראוי לפנדורין, אך לא חסרים גם אויבים מהבית. גם בספר הנוכחי, ממשיך אקונין במגמה שהחלה ב"מות אכילס" ונותן משקל רב למדי לאויביו של פנדורין. לעומת שלושת הספרים הראשונים, יש לאותם האויבים, פנים, הרהורים ואף רגשות. לעומת אויביו של פנדורין בספרים הקודמים, שם בפירוש היה ניתן להבחין בין לבן לשחור, כאן על אף כי עדיין ברור מי הטוב ומי הרע, נכנס קצת מן הצבע האפור לתמונה. עם זאת, לדאבוני, היה לי קצת פחות מדי מפנדורין בספר הזה ולצערי, משרתו היפני והדינאמיקה ביניהם חסרו כמעט לחלוטין. אני מקווה שבספרים הבאים, אקונין ימצא דרך לאזן. הסוף הפתיע אותי. על אף כי הנבל מתברר בסופו של דבר, הדרך בה פועל פנדורין לאורך כל הספר הפתיעה אותי, שכן התנהגותו הייתה קצת פחות אופיינית ולעתים הוא אף הראה סימנים אנושיים כמו תבוסתנות, מבוכה ואף גאוותנות.
אז נכון שלא הייתי בוחרת בפנדורין, אבל אם אקונין היה מזדמן למקומותינו, הייתי רוכשת לכבודו כובע, רק על מנת שאוכל להוריד אותו ולהגיד "שאפו".
כעת הספר השביעי בסדרה: "ההכתרה", מחכה לי על המדף ולצערי יחכה שם עוד כשנה, כיוון שיש לי כלל, תמיד להשאיר ספר אחד מסדרת פנדורין על המדף, לימים של מחסום קריאה חמור או סתם להעלאת המצב רוח. מחכה בקוצר רוח שיתרגמו את השמיני. חברים שם בספרי עליית הגג, אל תתעללו בי יותר מדי. בתודה.

















